הזכרונות הרחוקים ביותר של ילדותי קשורים בנעליים או למעשה בהיעדרן. בהתחלה היו אלה נעליים דקיקות מדי שהעבירו בחורף לחות וגרמו לאבעבועות קור. היו גם נעלי עבודה בבית הספר החקלאי, כנות, שאתן היה אפשר להיכנס לשדות הבוץ כדי לאסוף גזר וסלק ועדיין אותן אבעבועות קור. היו נעלי הצבא עם החותלות, ואחר כך הניסיונות הנואשים ולא תמיד מוצלחים להיראות נשית, פעם עם נעלי עקב גבוהות מדי ופעם עם נעלי סירה שטוחות מדי. ורק לאחר שנים הגיע תורן של נעליים פשוטות, נעלי התעמלות מוצקות, שנועדו להוביל אותי ממקום למקום.
והיו סיפורי הנעליים של אמא שלי, הן הועברו אליה מאחיותיה והיו לעתים גדולות מדי או קטנות מדי, אף פעם לא במידה הנכונה, ובכל מקרה תמיד קרועות ומשומשות. במשפחה לא היה די כסף כדי לקנות לכל ילד נעליים משלו. היו גם הסיפורים על הנעליים של שוש, ילדת חוץ בקיבוץ של הורי וניצולת שואה. ליום ההולדת קנו לה נעלי לכה אדומות, זה היה ב-1941, הצבא הגרמני כבר פלש לבלגיה והוריה אמרו לה: אם תראי מכונית צבא גרמנית ליד הבית רוצי לדודה. כשבוע לפני יום הולדתה היא חזרה לביתה, ראתה מכונית גרמנית, עמדה מרחוק, ראתה איך לוקחים את אמא שלה, את אחותה, איך חוסמים את הבית ועד ליום מותה חשה רגשי אשמה קשים על כך שבאותו רגע חשבה על הנעליים שלא תזכה לקבלן.
משום מה שני הזיכרונות האלה נקשרו אצלי ביחד. וכשאמא שלי היתה מתלוננת על כאבים בכפות הרגליים, ומייחסת אותם לאותן נעליים קטנות וצרות, הייתי חושבת על שוש. לכן גם נראה היה לי טבעי שלפני מותה חזרו אליה הנעליים בחלומות על רדיפות, בריחות וגירושים. למשל, חלום על היער של אוסטרוב מזובייצק שבו חיסלו את משפחתה, היא צריכה לטפס לפסגת ההר שם מתקיימת הרצאה על יונים, אבל יש לה בעיה, אין לה נעליים וקשה לה ללכת ובכל זאת היא מטפסת למעלה, כי למטה מחכים לה הגרמנים. לעתים נדמה לי שהחלומות הללו לא היו שלה, אלא שלי, או שחלמנו אותם במשותף, ולכן כך סיימתי את סיפור חייה בספר "אל מה שנמוג":
"ואם יהיו נעליים? נעלי הליכה טובות, ומכנסיים קצרים וכובע, אפשר יהיה לחזור וללכת לאורך נחל דן או לאורך הוויסלה עד לתל אל קאדי? או להרי הקרפטים ובלילה, כשהכסף יזל מהשמים, ומסביב, מרחוק, יארבו הסורים או הפולנים, אפשר יהיה לעשות מדורה ולשמוע את קול השירה? אותם שירים רוסיים, עצובים, מושרים בפולנית ובעברית כאחד. וברקע הקונצרטינה והטרומבון והפסנתר וצלילי הויולה, עם אדוות הרוח. מי שר שם? הכל שר שם. כל מה שנמוג כבר והוא הולך איתי? כן? לא?"
פורסם לראשונה בכלכליסט
