"מראה שחורה: בנדרסנאץ'" הוא מבעית, מבלבל והרבה פעמים גם מתיש, ואולי בגלל זה הוא הולך על הקו הדק (מאוד) שבין להיות טוב ללהיות רע מאוד. "אתה לא מפסיק לקפוץ קדימה ואחורה" אומר קרייג פרקינסון, אביו של סטפן (פיון וייטהד). הוא מדבר על הספר "בנדרסנאץ'" שסטפן קורא באובססיביות ומעבד למשחק מחשב. כמו בספר כך גם בסרט, סטפן קופץ קדימה ואחורה בין מציאויות שונות.
"בנדרסנאץ'" יצא בנטפליקס בדצמבר האחרון, סרט ראשון לאחר ארבע עונות של הסדרה "מראה שחורה". מאז יציאתה של הסדרה ב-2011 היא הייתה מאוד מדוברת וגרמה להתעוררות בקרב צופיה, מה גם שמלכתחילה הייתה מטרתו של היוצר צ'ארלי ברוקר: להזהיר את האנושות מהעתיד (המלחיץ) שהטכנולוגיה תביא איתה. אם הסדרה הייתה מדוברת, הסרט הוא פי כמה וכמה וזאת מהסיבה הפשוטה שברוקר מגשים את הנבואה של עצמו. לאחר צפייה בסרט נשאלת השאלה – אם ברוקר רוצה להזהיר אותנו מהעתיד הטכנולוגי, למה הוא משגר אותנו בטיסה ישירה לשם? כשאני אומרת שיגור ישיר הכוונה לכך שהצופה משתתף בבחירת גורלו של סטפן. בכל כמה דקות מופיעות על המסך שתי אפשרויות בחירה ועל הצופה לבחור באחת, למשל: מה הוא ואביו יאכלו? האם הוא יצעק על אביו או ישפוך תה על המחשב? כל בחירה תוביל את סטפן אל נתיב אחר בחיים ולא משנה באיזו אפשרות בחרתם, הנתיב הזה ילווה אותו לאורך כל הסרט.
הפורמט בו הצופה משתתף בבחירת מעשיו של הגיבור בסרט הוא חדשני ומהווה פריצת דרך בתחום הקולנוע. אי אפשר להגיד בוודאות לכמה כיוונים העלילה מתפתחת וכנראה שבכל צפייה יתגלה משהו חדש. אומנם אפשר לנסות ולראות את הכל כי יש חמישה סופים אפשריים לסדרה, ולכן אם מישהו רוצה לקחת על עצמו את המשימה, שידע מראש שהוא צריך להגיע אליה חדור מטרה, עם המון כוח רצון ובעיקר סבלנות.
סבלנות היא מילת המפתח כשצופים בסרט, משום שלא באמת הצופה הוא שמחליט מה יקרה לגיבור, וזאת אף על פי מה שנראה על פני השטח. למרות שכביכול הצופה בוחר את גורלו של סטפן, אם הוא בוחר באפשרות הלא נכונה כנראה שמישהו ימות והסרט יחייב אותו לחזור לאחור. אך גם כשהצופה חוזר לאחור לנתיב הקודם בו הוא שנבחר בשביל סטפן, שיהרוג את אביו למשל, הוא ממשיך ללוות את סטפן מפני שבנתיב מסוים הוא כבר מאבד את זה לחלוטין. אם אין לכם עכבר נייד ולא תרצו לשבת כל הערב על יד המקלדת, הסרט יבחר בשבילכם, ומפני שהמטרה היא להוביל אותו בנתיב מסוים, הוא גם יחזור אחורה ויש לא מעט קטעים שתראו שוב ושוב.
יום אחרי הצפייה שאלתי את עצמי שוב ושוב למה לא נרדמתי כל הלילה? נזכרתי באחד מן הקטעים: קרטון על הלשון, מוזיקה מהירה ברקע והמון דיבורים על הזמן והנתיבים בחיים. הצבעים זוהרים, בוהקים ומשתוללים בזמן שקולין (וויל פולטר), מתכנת צעיר נוסף של משחקי וידאו, מדבר מהר ומסביר לסטפן על העולם המובנה שאנחנו חיים בו. "אתם יודעים מה זה פק-מן? זה אנחנו", לפי דבריו. מישהו כבר בוחר בשבילנו וזה כנראה מה שברוקר רצה להסביר לנו כשנתן לנו, הצופים, לבחור בשביל סטפן את הנתיבים בהם הוא ילך, ועדיין זה לא משנה מה יבחר כי הוא המחליט האמיתי.
כל נתיב שהובלנו אותו אליו מסתיים במהדורת טלוויזיה ישנה, בה המנחה שואלת מבקר משחקי וידאו מה הוא חושב על המשחק של סטפן. חוץ מפעם אחת התשובה תמיד זהה, צריך לנסות שוב ולעשות זאת טוב יותר, ואכן הכל מתחיל שוב. ככה סטפן שוב מתעורר ברכב בבהלה לאחר שהוא חושב שחלם שקולין קפץ מהמרפסת, הוא מגיע אל הפסיכולוגית שלו שמתגלה כדמות בסט צילומים והכל מתחיל שוב. בקיצור, צ'ארלי ברוקר משחק לנו במוח ועושה את זה טוב מדי.
הסרט מתרחש ב-1984, הטלוויזיה ישנה ומשחקי המחשב שולטים. הפסיכולוגית של סטפן לא יודעת מה זה נטפליקס, וגם הוא יודע על כך רק כי המחשב שלו כתב לו שזה מי ששולט בבחירות שלו. מעט אירוני שנטפליקס הוציאו את הסרט הזה בסוף דצמבר של שנת 2018, שנה בה רוב כתבות הסיכום דנו בעמודי האינסטגרם ובסדרות של נטפליקס.
העתיד כבר כאן? האם כולנו נשלטים על ידי הטכנולוגיה? אנחנו חושבים שיש לנו את זכות הבחירה אבל בעצם כלום לא בידיים שלנו?
בארבע העונות של הסדרה "מראה שחורה", ברוקר הצליח לזעזע את הצופים ולגרום להם לערער על המציאות בה הם חיים ועל זאת שעוד מצפה לנו. אבל בסרט הוא מביא את המציאות אלינו. ואולי הכל קשור להתחלת הסיפור, בה אביו של סטפן החביא את בובת הארנב שלו בטענה שהוא לא צריך לשחק עם בובות. אולי ברוקר מנסה להגיד שלאנושות אין תקווה – זה מתחיל בטענה מוטעית שבנים לא צריכים לשחק עם בובות, ונגמר בטכנולוגיה שמשתלטת לנו על החיים ובוחרת בשבילנו. אם זאת המטרה שלו הוא אכן השיג את מבוקשו. אותי הוא שכנע.
"מראה שחורה: בנדרסנאץ'", זמין לצפייה ב"נטפליקס"
את הכתבה ערך מבקר הקולנוע אבנר שביט
