המחשבה על כך שבמרחק נגיעה מכאן חיי היו נראים אחרת, מהדהדת בי בכל פעם שאני מגיעה לבית השני שלי. והרי שאין לי באמת "בית שני", זה הכל עניין של פרספקטיבה; פעם זו דירת הסטודנטים הממוקמת בעיר שדרות, ופעם זה בית ההורים בנתניה. בכל אחד מהם אני מרגישה שייכת, מקומית. כל אחד מהאזורים הגיאוגרפיים האלו שנמצאים במרחק של כ- 60 דק' נסיעה אחד מהשני, עונה על צורך אחר שקיים בי. כשנזקקתי למשפחה, לזיכרונות ילדות, לקצב חיים מהיר, חולף, רעשני, ותוסס – הייתי אורזת את התיק ונוסעת לסוף שבוע קצר וממצה במרכז. כשהייתי נתקפת געגועים בבוקרו של יום ראשון לכבישים פחות סואנים, לרוח חמימה שמלטפת את העורף, לאותנטיות שאבדה לה בחלוף השנים, לתרבות, לעשייה ולצבעוניות חסרת גבולות – שבתי לדרום, למקום בו הזמן עצר מלכת. כך היו אמורים להתנהל להם חיי בשלוש השנים האחרונות. בריצוד, בכפילות. בהנאה משני עולמות שחולקים כדור אחד.
אבל אז הגיע הצבע האדום הראשון שלי. הוא תפס אותי בצהריי יום חמישי שנייה לפני שעליתי על קרון הרכבת, קפאתי במקום. היה אפשר מיד לזהות מי הם "המיומנים" שבנינו – הם, השדרותיים, החלו לרוץ אל עבר רחבה ממוגנת בנונשלנטיות מעוררת הערצה. על אף שידעו שברשותם 15 שניות בלבד המפרידות בין חיים למוות, הם דאגו לשמור על קור רוח. "בסוף מתרגלים להכל" אמר לי החייל בחצי חיוך כשתפס לי את היד וגרר אותי אחריו. חודש ימים אחר כך, באותו המקום בדיוק, משכתי בחורה צעירה ששמעה מוזיקה באוזניות ביטס צהובות כשצבע אדום הפתיע. הפעם השלישית שלי הייתה בזמן שישנתי צהריים. התעוררתי בבהלה וכמו עיוור שמגשש באפלה חיפשתי את הדרך לממ"ד. הזרת שלי נחבטה בדלת, התנגשתי בשולחן, ואפילו הפלתי כמה חפצים בדרכי – אבל המשימה הושלמה: הגעתי למקום מבטחים. הפעם הרביעית לא באמת קרתה, זה היה בסך הכל מתלה הכביסה שנפל על הרצפה והרעיד לי את הלב. הפעם החמישית הייתה ניצחון הזמן על המקום; כשהצבע האדום איים לעצור הופעה של להקת "אנא אערף" שניגנה בכיתה ממוגנת במכללת "ספיר", הקהל הסכים פה אחד – ההופעה חייבת להימשך.
הפעמים הבאות לא היו "נוצצות", אבל עדיין מפתיעות ומרתיעות כמו בפעם הראשונה. תמיד ניחמה אותי המחשבה שבמרחק נגיעה מכאן יש לי מקום מפלט לברוח אליו שיקבל אותי בזרועות פתוחות. למעשה, זה הדהים והכעיס אותי בו זמנית: איך אפשר להעלות על הדעת שבשנת 2018 אני מרגישה מספיק בטוחה בשביל ללכת ברחוב כאוות נפשי בעיר אחת, ובעיר אחרת, לא רחוקה במיוחד, מתחוללת מלחמה? ומה יעלה בגורלם של כל אותם האנשים שאין להם "בית שני"? ואלו שאינם חפצים באחד כזה בכלל? שמקומם הוא כאן – אחד ויחיד, יציב, עם שורשים וזהות.
בשבוע שעבר הוכרז מצב חירום בעוטף עזה: הופעות בוטלו, עסקים סגרו, תחנת הרכבת נסגרה גם כן, השירים בגני השעשועים הוחלפו בצבע אדום, התושבים נדרשו לשהות בקרבת מרחב מוגן, בתים ניזוקו, בני אדם נפצעו, כלבים ברחו מבתיהם, בלוני תבערה הופרחו, למעלה מ-200 טילים צבעו את השמיים ושותפותיי לדירה לא ישנו בלילות. אני, וכל "מדינת המרכז", נקרענו בין דאגה לבין השגרה שמחייבת להמשיך. חופי הים נפתחו לקהל הרחב, פסטיבלים מקומיים והופעות התקיימו כסדרם, הקניונים היו הומי אדם, והשמש זרחה כמו בכל יום מחדש. ואז זה הכה בי; אי אפשר להזדהות עם כאב של אחר עד שלא חשת בו. אי אפשר לדעת איך זה מרגיש לאבד בית עד שלא איבדת אחד בעצמך. אי אפשר לפעול למען שינוי כלשהו כשלא נתקלת בבעיה.
הפסקת אש. שבוע חדש בפתח והנה אני שוב בדרום – בבית השני שלי בשדרות שאני כל כך אוהבת. ואולי זה מה שאנחנו צריכים כאומה: לצאת מאזור הנוחות, מהשגרה הבטוחה שמשכיחה מאתנו את חשיבותה של הלאומיות. עלינו לנהור אל הדרום במקום להזמין את תושבי הפריפריה למרכז, משום שגם לפלסטר האיכותי ביותר אין את הכוח להבריא פצע. בשביל בית שני לא צריך יסודות וגם לא טריטוריה – הבית נמצא היכן שנמצאים יקירנו. ונדמה שלאחרונה קצת שכחנו אותם, את היקרים שלנו שנמצאים במרחק נגיעה מכאן.
