בשנה שעברה בחודש מרץ, הסדרה "13 סיבות" המבוססת על הרומן "Thirteen Reasons Why" מאת ג'יי אשר (2007), סחפה אחריה מבוגרים ובני נוער שרק רצו לדעת את 13 הסיבות להתאבדותה של האנה בייקר הצעירה (קת'רין לנגפורד). בעקבות העונה הראשונה דובר רבות על החשיבות החברתית וגם על הבעייתיות הגדולה שהסדרה מעלה, בגלל האירועים הקשים המוצגים בה: האם היא מעודדת מקרי אלימות והתאבדות בקרב בני נוער או שמא היא מציפה נושא שחשוב לדבר עליו? איך להתמודד עם חוויות של בריונות, אונס והטרדה מינית והאם יש מי שמקשיב לך?
האשמת הסדרה במתן השראה ועידוד התאבדויות בקרב בני נוער מקבלת בעונה השנייה תשובה מיוצר הסדרה, בראיין יורקי, בה הוא מעמיד את כל הדמויות למשפט – מעשית ומטאפורית. 13 הקלטות שהשאירה מאחוריה האנה מוחלפות כעת בדיון משפטי בין אמה של האנה לבין בית הספר, המואשם בהזנחת הטיפול בה ובהתעלמות מהמצב אליו נקלעה. בעוד סניגורית בית הספר מאשימה את הקורבן בהתאבדותה, קליי ג'נסן (דילן מינט), אחד מחבריה הקרובים של האנה, עושה כל שביכולתו להגן על שמה הטוב בצורה משעממת ודי קלישאתית; יורקי בחר לקדם את העלילה עם דמותה של האנה החוזרת אל קליי כרוח רפאים הצדה את דמיונו ומניעה את פעולותיו. הטלוויזיה כבר ידעה דברים מתוחכמים ומעניינים יותר, והרעיון הבנאלי הזה מפחית משמעותית מהערך החברתי-תרבותי שהסדרה הייתה יכולה לנכס לעצמה העונה הזו. הרגע הנדוש באמת הוא הרגע בו קליי אומר שהוא מחליט לשחרר את האנה, והיא פותחת את הדלת ועוברת לצד המואר, לעולם הבא, באופן סופי. כך רגעים שהיו אמורים להיות מרגשים או בעלי משמעות, מעוררים בצופה תחושה צינית שאפילו קומדיות רומנטיות לא מצליחות להעלות – וזה מה שקורה כשתסריט נכתב מהר מידי.
בצירוף מקרים קוסמי שכזה, בצמוד לזמן עליית הסדרה לנטפליקס בסוף השבוע האחרון, הקולנוענית האיטלקייה אסיה ארג'נטו העירה את העולם מהתרדמת הקלה שנפלה עליו. באירוע הנועל את פסטיבל הקולנוע בקאן, עמדה ארג'נטו על הבמה וסיפרה שבאותו המקום לפני 21 שנים היא נאנסה בידי הארווי ויינסטין. כזכור, פרשות האונס וההטרדות המיניות של המפיק והבמאי האמריקני היו ירית הפתיחה של קמפיין MeToo# שפרץ כשבעה חודשים לאחר שידור העונה הראשונה ואולי אף שינה את אופן קבלתה בקרב הצופים. זה לא שמישהו ביקש לשכוח את הקמפיין שהסעיר את העולם כולו, אבל יש עוד הרבה עבודה בנושא ומסרים שצריך להעביר.
לצד הרצון העז לסגור את הטלוויזיה כשצופים בעונה החדשה של 13 סיבות, יש בה שני רגעים חשובים ששווים צפייה: הרגע הראשון מתרחש לפני שהפרק הראשון מתחיל, שחקני הסדרה מדגישים לצופים כי האירועים שהסדרה מספרת עליהם מתרחשים גם במציאות, ומזהירים את מי שלא יכול להתמודד עם הסצנות הקשות שהסדרה הציגה ועומדת להציג. השחקנים והיוצרים מבקשים להעלות את הנושאים הקשים לשיח הציבורי וקוראים לכל מי שחש מצוקה כזו או אחרת לפנות לעזרה – שקופית המופיעה בסוף כל פרק.
הפרק האחרון משמעותי גם הוא, (זהירות: ספויילר!) בו אנו רואים את מרבית הדמויות הנשיות בסדרה מספרות לצופים על התקיפות המיניות שעברו. אמה של האנה אף אומרת פרק אחד קודם כי היא לא מכירה אישה שלא עברה הטרדה או תקיפה מינית ובסופו של דבר נכללת גם בסבב העדויות. לאורך העונה הזו אנו מבינים את ההשפעה שיש למקרים שכאלה על מי שחווה אותם, שנמצאת ככתובת קעקע בנפשם של הנפגע ו/או הנפגעת. אבל פגיעה מינית כלפי גברים לא מדוברת בסדרה כלל, כמו גם בכל פלטפורמה ציבורית אחרת. העובדה ששיעור הפגיעות המיניות בקרב נשים גבוה יותר, לא מוחקת את קיומה של התופעה גם בעולם הגברי.
נראה שצפויה לסדרה עונה נוספת, אחרת יורקי לא היה מכניס את קליי לצרות בסצנה האחרונה של העונה. בסצנה זו נכנס נושא אחר וחשוב, בעיקר בחברה האמריקאית – תרבות הנשק ומקרי הטירוף בהם אנשים מגיעים לבתי ספר ומקומות ציבוריים אחרים, ויורים בכל מי שנמצא בסביבה. כאן יש ל-13 סיבות הזדמנות פז להעלות עוד נושא טראגי למודעות הציבורית ואולי לחולל שינוי, אם רק יושקע עוד קצת זמן ומחשבה בכתיבת העונה הבאה.
13 סיבות היא סדרה רלוונטית וחשובה, המקרים המתוארים בה קורים מתחת לאפנו בכל יום וחשוב שנשים לב אליהם. אבל העונה הנוכחית לא מצליחה להעביר את המסרים בצורה חזקה מספיק כדי לטלטל את הצופה או לפחות לגרום לו להרהר בדרך בה העולם שלנו פועל. הסדרה הפכה לשורה מיותרת ברשימת הצפייה.
העונה השנייה של הסדרה זמינה לצפייה בנטפליקס
