נכון לשנת 2012 נכנסו לישראל כ-60,000 מסתננים מאפריקה. הם מבקשים מקלט, ולא תמיד ברור לנו למה. הם חיים בקהילות מתחת לפני השטח, ולא תמיד ברור לנו איך. הם עובדים וחיים גם כשלא ברור לנו איפה. אחרי שבוע עם הפליטים, שבו הצלחתי להיכנס למקומות שלא חשבתי שהגיע אליהם מעולם, הרבה השתנה. יש אנשים שחיים אחרת, בלי לדעת איך יראה היום ומה יביא המחר. חוץ לארץ בגבולות באר שבע.
יום ראשון – החנות של באבו קום
אפטום הוא חבר לעבודה, עלה לארץ לפני כמעט חמש עשרה שנים, הוא שולט בשפה מצוין ומבין את הרוח הישראלית אפילו קצת יותר טוב ממני. למרות שהוא ניסה להתנתק מהקהילה, הוא מצא את עצמו חוזר כל פעם לשכונה הישנה. אפטום מגיע, חם כמו תמיד, נותן לי חיבוק ענק ומכניס אותי לדירה שלו. ברקע מתנגנת מוזיקה קצבית בשפה שאני לא מבינה, הבית עטור תמונות של בוב מארלי וסדינים בצבעי אדום צהוב וירוק. "את מוכנה?" הוא שואל. "למה?" עניתי, "את רצית לדעת איך אנחנו חיים לא? יאללה".
תוך דקות ספורות של הליכה ברגל, חזרתי לאחור בזמן. שנות ה-50. במרכז החנות שולחן שבו יושבים המבוגרים ובחוץ מספר שולחנות של הצעירים. באבו קום הוא אדם מבוגר שעלה לפני עשר שנים לארץ. לא שולט כל כך בשפה, אבל יודע בדיוק למה אני מתכוונת כשאני מדברת. תחילה לא היה ברור לי כל כך מה תפקידו בכוח. אחרי שלוש שעות בחנות, ואין ספור משקאות וממתקים על חשבון הבית הכל מתבהר. מדי פעם נכנס מישהו, מחליף כמה מילים עם באבו קום והם יוצאים לחצר האחורית. אחרי שיחה של חצי שעה לפחות, באבו קום מלווה אותו לדלת הכניסה. והוא כורע לפניו ברך ומנשק לו את היד.
בהתחלה זה היה נראה לי חשוד. איזה סוג של עסקאות מתבצעות מאחורי וילון החרוזים? שאלתי את אפטום שצחק "באבו קום הוא הגורו של הקהילה, הוא יודע לפתור את כל הבעיות". "סוג של בורר?" שאלתי בחוסר נעימות, "לא בדיוק, אבל אפשר להגיד. כשיש למישהו בעיות בבית, עם האישה או בחיים, באים לבאבו. יש לו תשובה לכל דבר, והוא יודע לשמור בסוד. אצלנו לא משתפים את הבעיות עם אחרים, זה לא מנומס, אז באים לבאבו והוא נותן עצות".
יום שני – הסלון של סולומון
כמו הדג נחש, גם אני הגעתי לסלון של סלומון, שכאילו נכתב ממש כאן. הגעתי למפגש, בחורה יחידה, בהתחלה הכל היה קצת מתוח, לא משהו שכמה בירות לא הצליחו לשחרר. עד מהרה מצאתי את עצמי במפגש בין חברים, לוקחת חלק פעיל במשחקי שולחן שאפילו לא ידעתי שקיימים. בין כוסית לכוסית, עוד משחק וראפ מאולתר בסלון, נכנסתי לשיחה סוחפת עם סולומון שעלה לארץ לפני שמונה שנים. כבר שנתיים שהוא עובד איתי, תמיד ידעתי שהוא ברח מדארפור, משהו שקשור להברחת נשק, אבל לא ידעתי בדיוק מה עומד מאחורי הסיפור הזה.
בזמן מלחמות האזרחים בדארפור סולומון נחטף על ידי הצבא. הוא מספר את זה בחוסר דרמטיות, כאילו שזה עניין של מה בכך, חטיפות מתרחשות כל יום. הוא התבקש להעביר נשק דרך אפריקה לגבולות מצרים, משם אנחנו כבר יודעים לאן הנשק מגיע. אחרי שאיבד את הוריו ולא היו לו פרטים אודות אחותו היחידה שברחה, הוא החליט שאין לו מה להפסיד. באחת מהפעמים בהן הוא היה צריך להגיע למצרים, הוא החליט לברוח. נשמע כמעט הזוי, אבל בלי שום מזוודה או דרכון להחתים, הוא פשוט ברח ברגל עד לגבול של ישראל. כששאלתי אותו למה דווקא ישראל, הוא השיב שחשב שפה יהיה לו הכי בטוח. הוא תיאר לעצמו מדינה שצריכה אנשים להילחם נגד האויבים.
סולומון הגיע לראשונה לאילת, הוא הצליח למצוא מכרים שנמצאו בארץ, והחליט שהוא רוצה להתגייס לצבא. הוא היה בן 19, חזק, עם מוטיבציה ורצון להשתייך. הוא מספר שכשהגיע ללשכת הגיוס צחקו עליו, הוא היה מוכן להתנדב אבל אמרו לו לחזור למקום שבא ממנו. אחרי שהוא הצליח להשיג אישורי עבודה, הוא עבד כשוטף כלים במלון באילת ולא ניסה להתגייס שוב. בסוף הערב משפט אחד מתוך השיר של הדג נחש נתקע אצלי בראש, אחרי שהחברה לא הפסיקו לדקלם אותו, "חרא מדינה וטונה עצבים, אז אני כל הזמן צריך מקום לשפוך ת'חרוזים."
יום שלישי – יום הולדת 15 לאסתר
אסתר עלתה לארץ לפני שנתיים יחד עם משפחתה. לפני שהיא עיברתה את שמה, קראו לה איגנסיה. משפחתה של אסתר הם חלק מקהילת 'האנג', קהילת יהודים קטנה, של עשרת השבטים האבודים שנותרה בגינאה לאחר הרדיפות של מלחמת האזרחים. משפחתה של אסתר החליטו לעלות לארץ, הם ביקשו להתיישב בירושלים, אך במקום זה שלחו אותם למרכז הקליטה "נורית" בבאר שבע. אחרי שנה הם עזבו את מרכז הקליטה ועברו לעיר העתיקה. הם דוברים ספרדית, פורטוגזית, אנגלית, ועברית שדומה לשפה המקראית. בתקופה הקולוניאליסטית, ספרד שלטה בגינאה המשוונית, לכן הרבה מסורת נשמרו לאורך השנים. אחת המסורות היא חגיגת "הקינזאניוס"; כשנערה מגיעה לגיל חמש-עשרה, עורכים לכבודה מסיבה גדולה המציינת את בשלות הנעורים.
אסתר עשתה בת מצווה, אבל לא ויתרה על המסורת וההזדמנות לחגוג שוב. רוב השיחות שלי עם אסתר והמשפחה היו בפורטוגזית, לא חשבתי שיצא לי לגלגל את השפה הזאת שוב על הלשון, בטח שלא בבאר שבע. המסיבה נערכה בגינות משותפות של שלושה בתים. למרות שהם המשפחה היחידה מגינאה, ומנהג "הקינזאניוס" זר בקהילת הפליטים, הייתה נוכחות מכובדת. השולחנות היו מקושטים, מנורות צבעוניות נתלו בין העצים, מוזיקה קופצנית הושמעה ברקע ובקדמת החצר נפרס בופה עם מגוון מאכלים. בין כל הצבעים, אפשר היה להבחין בדגל ישראל שמתנופף.
למה הדגל כאן?
"אצלנו בגינאה בכל מסיבה חייב לתלות את הדגל של המדינה, עכשיו אנחנו בישראל, אז שמנו דגל."
את שמחה שהגעת לישראל?
"כן ולא. רציתי להגיע לפה כי נמאס לי לחיות בפחד, בגינאה לא הלכתי לבית הספר כי הייתי יהודיה, אבל עכשיו אני פה ולא נותנים לי ללכת לבית הספר כי אני לא ברמה של כולם."
היית באולפן? או בבית הספר של מרכז הקליטה?
"כן אבל זה מסובך, רוב העולים פה מסודן או אתיופיה, אנחנו לא מדברים באותה שפה אז לא היה לי איפה ללמוד."
ומה את עושה עכשיו?את מנסה ללמוד?
"אימא שלי מלמדת אותנו בבית, שנה הבאה אני ארשם לבית ספר, אחרי שאני אדע עברית טוב."
מרגש אותך? את מחכה לזה?
"בטח, עכשיו רוב הזמן משעמם לי ואני לא מכירה אנשים חוץ מהשכנים שלי."
ומה זה אומר שעכשיו חגגת חמש עשרה?
"שאני כבר נערה, לא ילדה, למרות שאף פעם לא באמת הייתי ילדה, תמיד טיפלתי באחים שלי והיית קצת אימא. עכשיו בישראל אני מקווה להיות נערה, כמו בסרטים."
מה היית מבקשת ליום ההולדת שלך?
"זה קשה, הייתי מבקשת הרבה דברים, אבל אני הכי רוצה להיות בהופעה של אלישיה קיז"
זאת המוזיקה שאת שומעת?
"בטח, אני מאוהבת בה. אין לי מה לעשות כל היום חוץ מלשמוע מוזיקה במחשב ולרקוד."
השיחה שלי עם אסתר נקטעה כשהבנות הצעירות לקחו אותה לריקוד הערב במרכז החצר. הבנות שעמלו קשה על כוריאוגרפיה לצלילי השיר של ריהאנה, הפתיעו בהופעה עם תלבושות נוצצות. משהו באווירה הזאת היה מיוחד. מעולם לא חשבתי שאזיל דמעה משיר של ריהאנה.
עקבו אחרינו בפייסבוק maamul | מעמול
