אם היו לו 24 שעות חופשיות סביר להניח שהיה בורח מתל-אביב, איתה הוא מנהל יחסי אהבה שנאה בשנים האחרונות. אבל בימים אלה, שלושת הדברים שמעסיקים את הזמר-יוצר עברי לידר (43) הם הופעות, חזרות וקניות בסופר. בין כל העומס, הצלחתי לתפוס את לידר לשיחה קצרה על האלבום החדש ״עברי לידר ועופר מאירי״ שיצא בדצמבר האחרון.
מאיפה הגיע הרעיון לשתף פעולה עם עופר מאירי?
"את עופר פגשתי לראשונה לפני כמה שנים, בשיר 'חוזר אלי' של להקת מטרופולין. בתקליט הקודם נשאר לי שיר אחד, 'מבנים ישנים', שלא הוכנס. כשהתחלתי לעבוד על עיבוד חדש לשיר, חשבתי על הסטייל של עופר. נפגשנו באולפן והתחלנו לעבוד על השיר, ומשם על עוד שיר ועוד שיר. אחרי שלושה חודשים הסכמנו להודות בפני עצמנו שאנחנו עושים תקליט. זה לא הגיע ממקום עסקי, אלא ממקום אומנותי של שני מוזיקאים שנהנים לכתוב ביחד, ומבסוטים מהתוצאות".
עדיין מרגש אותך להוציא אלבום חדש?
"זה תמיד מרגש, אתה מוציא מעצמך משהו עמוק, משמעותי, חושף. אתה כותב דברים על החיים שלך ושם את זה בחוץ".
מהשירים החדשים שלך עולה בדידות, צביעות בעיר הגדולה, בריחה לחיים אחרים. הם משקפים את מה שעובר עליך בימים האלה?
"לא רק בימים האלה. הדבר הזה של אדם בודד בתוך עיר גדולה, מערבית, זו צורת החיים שלי. אמנם נולדתי בקיבוץ אבל אני חי בתל-אביב הרבה שנים, ועם העבודה שלי אני נוסע לערים גדולות אחרות- פריז, לונדון, ברלין, ניו יורק. אני אוהב ערים, הן מרגשות אותי. מצד שני, אני חושב שהיכולת שלנו לייצר קשרים נעלמה לה בעקבותיהן".
לאיזה שיר אתה מחובר באלבום יותר מכולם?
"שאתה עושה תקליט חדש אתה מאוד בתוכו, כל השירים נראים לך טובים ומושלמים. רק אחרי כמה שנים אתה יכול להיות יותר אובייקטיבי. עופר ואני שני פרפקציוניסטים משוגעים. אנחנו מכירים כל פסיק וסאונד באלבום".
הפרפקציוניסטיות באה לידי ביטוי בעוד תחומים בחייך?
"זה בא לידי ביטוי בהכל. אני מאמין שזו הברכה והקללה שלי. במוזיקה זה טוב להיות כזה, כי זה אומר שהדברים שאני מייצר צריכים להיעשות באופן מושלם. כל זמן שזה לא משתק אותי זה דבר טוב בעייני".
אתה מרגיש שזה מוציא ממך צד תחרותי?
"אני אדם תחרותי אבל יחסית נורמלי, לא משהו מסוכן. אני חושב שאני בעיקר תחרותי עם עצמי. אני חייב להרגיש שאני לוקח את הדברים עד הסוף".
לידר הוא מכונה שמייצרת ביצי קינדר לקהל שלו, כל שיר חדש שלו הוא הפתעה מוחלטת. אי אפשר לשים את האצבע על סגנון מוזיקה אחד שמאפיין אותו. בילדותו ניגן בפסנתר קלאסי וג'אז, ואז עבר להתעסק במוזיקה אלקטרונית. הפתיחות לסגנונות מוזיקה שונים כמו פופ, רוק, אלטרנטיב, ואקוסטית הם אלה ששומרים אותו רענן לאורך זמן.
איזה שיר אתה יכול לשמוע בלופים?
"אני אוהב את 'Graceland' של פול סיימון, וגם 'Slumber party' של בריטני ספירס".
המוזיקה שלך נוגעת בילדים, נערים, מבוגרים. למה לדעתך אתה אהוב על כולם?
"אני חושב שהשירים שלי הם חסרי גיל באיזה שהוא אופן. למשל, הרצון שלנו לאהוב ולהיות נאהבים כמו בשיר 'זכיתי לאהוב', זה משהו שנכון לכל גיל".
אגב ילדים, אם הבן/ הבת שלך ירצו להיכנס לעולם המוזיקה בעקבותיך, תתמוך בהם?
"אם הם יגלו כישרון מוזיקלי, אז בטח. זה אמנם לא העולם הכי קל, אבל הוא נורא מתגמל. אם וכאשר יהיו לי ילדים, הדבר שאני הכי אאחל להם זה לעבוד בעבודה שהיא התחביב שלהם. אני עובד המון, ולמרות הקושי זו מתנה גדולה עבורי".
מה החלום הכי גדול שלך מבחינה מקצועית?
"החלום שלי פשוט, אני רוצה להמשיך להיות מסוגל לעשות מוזיקה טובה שאני גאה בה. אני חושב שזה מדהים שהגעתי למצב שיש לי את האפשרות לחלום על משהו ולהיות מסוגל לממש אותו".
לאן אתה בורח כשאתה עצוב?
"זה מתחלק לשתי קצוות: אני יכול לברוח לספורט, שזו בריחה טובה ומלאה בתזוזה. או לברוח במשך יום שלם למעגל של מיטה, טלוויזיה, ספר או מחשב".
במשפט אחד: מוזיקה בשבילך היא?
"הדבר שאני עושה מגיל חמש, השפה שלי".
