בתחילת החודש, לפני האזעקות, הטילים, העמוד והענן, התפרסמה בערוץ 10 כתבה על מספר סלבריטאים ישראלים, שפנו אל הציבור הישראלי וקראו – לכו להצביע בבחירות הקרובות בכל מחיר! הסלבריטאים בחרו לעשות זאת בעזרת קמפיין טלוויזיוני, הפצת משפטים בנאליים וחולצות טי עליהן הודפס הכיתוב: "תבחר, או שייבחרו בשבילך". כל העניין, הוציא אותי משיווי משקל.
עם כל הכבוד וההערכה לפועלם למען התרבות, האמנות והמוסיקה בארץ, נדמה שהאמנים הלכו רחוק מדי ושכחו את מקומם וייעודם בקרב הציבור. הם צריכים להבין שקודם כל, הם אינם נבחרי ציבור אלא רק תוצר לוואי המשקף הלך רוח מסוים. אז כן, חלק מתפקידם הוא להעביר מסר, אך לדרך ולאופן בהם הם מעבירים אותו, ישנה חשיבות לא פחותה. זריקת האחריות על האזרח כאילו אם לא יצביע הוא פראייר, או לחילופין יימצא אשם בתוצאות הבחירות, אינה מניחה את הדעת.
הכתבה מתוך חדשות 10:
שאננות לא מגניבה
בקריאתם לאזרחים שאינם מצביעים בכינוי- 'פתטיים' הם לא רק לועגים להם, אלא גם נותנים בכך תוקף ואישור לטמטומם האישי. הגדיל לעשות גורי אלפי, וברוב חוצפתו אמר "מי שלא מצביע- אין לו זכות לדבר ולחוות דעה כלל". יותר ממה שאמר, הצורה הסרקסטית בה השמיע את דבריו הייתה מעליבה ומאיימת.
נינט טייב אמרה בקמפיין "השאננות הזאת לא מגניבה". אז בואי תספרי לנו גברת טייב מה כן מגניב בעינייך. יציאה לרחובות ואופטימיזם ישראלי טיפוסי של 50 שניות בערך? אני אגיד לכם מה לא מגניב בעיניי: הזלזול בציבור של אנשים בעלי זיכרון של קצת יותר מחמש דקות, שהוליכו אותם שולל פעם אחר פעם. הציבור הזה עייף, מותש, אכפתי אבל אדיש. והוא אינו שוכח. אחרי כל כך הרבה הונאות מצד עסקנים במסווה של פוליטיקאים, הוא לא צריך עוד פרובוקציות זולות וגינונים מצד אמני ישראל.
לאמנים מותר להביע עמדה, רעיון, או לקחת חלק במיזמים שונים. אך אין ברשותם את היכולת לחשוב או לפעול במקומם של אנשים אחרים, גם אם, ועל אף שהם רואים את עצמם כברי השפעה.
העם דורש להחליט
בקיץ 2011, שלמה ארצי נטל חלק באותה עצרת ענקית של דפני ליף ולהקת המחאה החברתית ששרו יחד את "ארץ חדשה". ארקדי דוכין התיישב באחד המאהלים ואף כתב להם שיר. אך ההבדל הגדול בין שני הענקים האלו לאחרים שציינתי, הוא שהם אינם חשבו לתפוס כל יוזמה שהיא או לנהוג בשרירותיות. הכוונה הבסיסית של שניהם אינה משנה כלל (בין אם ביקשו מהם לעשות זאת או שזו הייתה גחמה ספונטנית), מפני ששניהם לא כפו את עצמם בדרך כזו או אחרת וניצלו את כוחם ומעמדם. הם לא השתמשו בזמן המסך שברשותם כדי לשנות תודעה. אלא בכדי להציע בלבד, ולא לומר איך ומה לעשות. וכאן מסתיימת שליחותם הציבורית של האמנים. זהו למעשה גם אחד ההבדלים האבסורדים בין סגנון המחאה של פעם, העדין יותר והרומז לזה החדש – חסר הגבולות, הישיר והמתלהם.
אותם סלבריטאים שמככבים בקמפיין צריכים להבין שהם לא עושים לנו, האזרחים, טובה בכך שהם בוחרים להעביר מסר כלשהו בטלוויזיה, בעיתונות או בכל מדיה אחרת. כל אדם שפוי ובר דעת לא יקנה מוצר מקולקל ופגום מיסודו. אז בדיוק כמו במקרה הכדורגל הישראלי והנבחרת הלאומית שלנו – גם לציבור הישראלי מותר להביע אי אמון בפוליטיקאים ובמערכת בחירות אומללה, כזאת שקודם כל גובה עשרות מיליוני שקלים מקופת הציבור, ורק אחר כך מתבררת כמיותרת.
וכן, גם אם פרוצדורת ההליכה ושלשול הפתק לקלפי היא חינמית לגמרי. גם לעם מותר להחליט- שלא להחליט!
