אז הוא הציע לי נישואים והיינו מאושרים, שנינו עם כוכבים בעיניים. אמרנו שנהנה מההתרגשות של החתונה עכשיו ולא נתכנן כלום, לפחות לעוד שלושה חודשים, ככה לא נהיה לחוצים ונחליט החלטות מטופשות. אמרנו שאנחנו נחסוך, לא נשתגע, כי אין לנו אפשרות שכזו להוציא אלפים על גבי אלפים על בגדים, זיקוקים ורובוטים מרקדים. אז אמרנו.
כבר אחרי שבוע התחילו ההצקות מכל עבר: נו, קבעתם אולם? שמלה? רב? הלכתם לבדיקות רפואיות? אולי יש לכם מחלות גנטיות שכדאי לדעת עליהן? מה זה? חשבת לקנות שמלה מהאינטרנט? מה פתאום, את תהיי מכוערת! לא בא לך שמלה יפה בחתונה שלך? בלי וידאו? אבל איך תזכרו שהתחתנתם בכלל?
ניסינו להילחם בכולם, סירבנו לרב המזמר בכל תוקף (אני עדיין פוחדת מהפתעה לא נעימה בחתונה עצמה, כשכבר לא אוכל להתנגד). סירבנו ליום צילומים מפרך ביום החתונה, שאחריו מגיעים אל החופה עם הלשון בחוץ. אבל לא הצלחנו לסרב לווידאו, ההתנגדות הייתה חזקה מדי וכבר לא היה לנו כוח.
סיוט שלא מהאולם הזה
השלב הראשון בדרך לחתונה הוא לסגור תאריך לאולם. האולם הראשון שהגענו אליו הציג לנו מיד את התפריט ואת מחירי המנות. כשביקשתי לראות את מיקום החופה, המזכירה לקחה אותנו לסיור ארוך ברחבי האולם. הכל מרשים, יפה וטכנולוגי. שוב ביקשתי לראות את החופה. אבל אין מקום לחופה. המזכירה הבטיחה לנו שהחופה תבנה מחדש מול האורחים\הצופים היושבים בשולחנות. באותו רגע אמרתי לבן זוגי שאנחנו חייבים לעשות משהו חשוב בבית ואנחנו חייבים לזוז.
האולם השני היה מושלם מכל הבחינות, הרגשתי פרפרים בבטן כשראיתי את החופה, התחלתי להתרגש. המחירים היו מצוינים והמזכירה הייתה מקסימה. רציתי לסגור באותו הרגע אבל המשפחה מיד הוציאה לי את האוויר מהמפרשים. "אסור לסגור מהר, תחפשי עוד. מה עם האולם הקבוע שכולם מתחתנים בו? יעשו לך מחיר מדהים בוודאות! הכל, רק לא לסגור מהר".
הסכמתי. הלכנו לאולם שהמשפחה רצתה שנבדוק, חיכינו שעה עד שקיבלו אותנו ועוד יום עד שהביאו לנו הצעת מחיר. ההצעה הייתה כזו: תשכחו מכל מה שרציתם "חורף? לא, עדיף לכם בקיץ, בגן אירועים. בוודאי תעדיפו, אתם, לא אני כמובן, להתחתן בשלושת השבועות שלפני בין המצרים כי זה תאריך מושלם. כן, כדאי לכם 170 שקלים למנה, זה הכי זול שתוכלו להשיג בקיץ. תבחרי יום, נו קדימה! איזה יום את רוצה? רוצה זמן לחשוב? לא, לא צריך. בטח שכל הרבנים יסכימו לחתן אתכם בשלושת השבועות, אלו שטויות".
יצאנו משם מיואשים מכל סיפור החתונה, מיד התקשרנו לאולם הקודם וקבענו פגישה לשלם מקדמה ולסגור. החלטנו שהספיק לנו להקשיב למשפחה ולחכות למשהו יותר טוב שאנחנו לא רוצים בכלל.
ומה עם שמלה?
השמלה הייתה השלב הבא, באמת שתיכננתי לקנות באינטרנט אבל מסע ההפחדות שבר את גב הכלה. פחדתי שהשמלה תראה רע, תכער אותי ואני אשנא כל שנייה בחתונה שלי בגללה. כך השמלה מהאינטרנט יצאה מחוץ למשוואה, החלו החיפושים אחר תופרת.
מהרגע שהחלטתי על שמלה בתפירה אישית החלו ההצעות לזרום מכל מקום על כל מקום: סלוני כלות בעיר, במושב, בצפון ובדרום. כולם טובים כולם מדהימים וכולם יקרים מאוד. בסוף הלכתי לאישה אחת עם בוטיק קטן בתוך הבית שלה והתאהבתי. ההרגשה הייתה רגועה ונינוחה. היא שאלה לדעתי ולא החליטה בשבילי. אז קבעתי מחיר, יחסית לשוק הנוראי הזה – זול מאוד. ושוב, הייתי מאושרת מהחתונה הזו. חשבתי שאולי זה לא יהיה כל כך נורא, אולי אני בכל זאת יכולה ליהנות מכל הבלגן הזה. אז חשבתי.
הודעתי למשפחה שסגרתי סלון כלות בדיוק כמו שהם רצו, הייתי כל כך שמחה ונרגשת. ראשונה לשמוע את הבשורה הייתה אמא, היא כעסה שסגרתי מהר, "לא סוגרים ישר! בחיים!". ניסיתי להשחיל מילה, להגיד שבחרתי בה כי היא הראשונה שגורמת לי להרגיש טוב. לא הצלחתי לדבר אז ניתקתי בכעס. אחרי האכזבה הראשונה ניסיתי להתנחם אצל אחותי, היא תשמח, בדוק. כשאחותי שמעה מה עשיתי התפרצה בכעס "מה עשית? שילמת לה כבר? לא? יופי. מצוין. תבטלי, תגידי לה שאת צריכה זמן לחשוב. לא סוגרים מהר בחיים, לבת דודה שלך לקחו שלושה חודשים לסגור מה נראה לך? אני יודעת. את לא. זה בסדר, אם עדיין לא שילמת, תבטלי. כשאני חיפשתי סלון הציעו לי ב-16 אלף ואמרתי לא, אחרי שבוע הורידו לי ל-11 אלף. בטלי, אל תשלמי, אני עברתי חמש חתונות, את לא יודעת כלום."
התייאשתי, הפסקתי לספר, הלכתי לישון בוכה.
עכשיו הכל סגור ומוכן לקראת החתונה ואני מחכה. כל הבכי הכעס והריבים, על מה שאני רוצה חלפו. להתחתן זה לא כזה כיף כמו שחשבתי. אולי להיות נשואה יהיה יותר טוב.
