הם אומרים שמחאת האהלים נגמרה. הם טועים. דווקא עכשיו מתחיל תפקידה החשוב ביותר של המחאה. ולא בגלל השאלה מי וכמה יצעדו ב"צעדת המליון". דווקא כי המחאה מאפשרת ממש עכשיו, כשהתותחים רועמים, לראות איך מוחצים מוזות. התהליך המרתק של הסטת הפריים, שבישראל הוא תמיד צר כל-כך, אל עבר הביטחוניזם ניתן עכשיו לצפייה בעין בלתי מזוינת. הסברת התהליך הזה לציבור הישראלי הוא חשוב לא פחות מהצפת רחובות ישראל בצועדים.
יוזמי המחאה ומתפעליה יכולים לחכך ידיים בהנאה מהולה בעצב. הנה, הם אומרים. זה בדיוק מה שאנחנו טוענים לאורך כל הדרך. בישראל יש שר גדול ואכזר (לא, לא ליברמן). אדון "המצב" האכזרי שאליו מתיישרים כמו טירונים על מגרש המסדרים. הוא זה שקובע את סדר היום ואין בלתו. "המצב" תמיד ימצב את עצמו כבודד על המגרש הציבורי. אין בעיות אחרות בציבור הישראלי, הוא ישמח לטעון, כשעזה מופצצת ומפציצה בחזרה. הטרגיות שבכל זה, היא שבדיוק בנקודה זו הכי קשה לבוא לציבור ולומר: תראו! ככה גונבים אתכם! ככה הופכים עם שלם לשפוף ראש! ככה פועלת תעשיית א-חלומות.
השיטה הישראלית מתמחה בהפעלת תעשיה מתקדמת של יצירת תקווה וגריסתה בו זמנית. בניגוד לדוד הגדול מאמריקה, יצרן חלומות מקצועי, כאן דואגים לקצוץ את ראשו של הילוד עוד בחדר הלידה. המציאות הישראלית דואגת להוריד אותנו לקרקע בדרכים מגוונות ומתוחכמות. בדיוק כמו צו מילואים בתחילת שנת לימודים אקדמית. בדיוק כמו שאי אפשר להתחמק משיחה פוליטית עם איזה שוודי בהוסטל בדרום אמריקה.
אל תטעו, מציאות ישראלית אינה נתון אובייקטיבי. היא מציאות שנוצרת בכוונת מכוון. יש מסובב ויש סב. לכן דווקא בנקודה הקריטית של התנערות הביטחוניזם מהאבק שהשאיר לו המאבק, יש להחריף את הנבירה הכואבת במוגלה הישראלית. לחיטוט הזה זמן מוגבל אבל הוא חשבון נפש נוקב. כי כל פצצה שנופלת עכשיו בעזה מתוך תגובה פבלובית של "המצב" היתה יכולה לפתוח לשכת סעד שלושה קילומטרים משם. וכל הרמה של מסוק לאוויר הוא שיקום של עוד שכונה בבאר שבע, שדרות או אופקים. במקום זה אותן שכונות מתפוררות מגראדים ומעזובה. בגרות ישראלית תהיה השקעה בביטחון נחוץ תוך השקעה מסיבית לא פחות בתחומים שמציתים חלומות ותקוות. בחינוך, בתרבות ובאמנות, בספורט.
סל הצריכה הישראלי כולל היום הרבה יותר "איך" מ"מה". הוא רווי בתרגילי השרדות. כל ממשלה בישראל חייבת להבין שסגירה של בלון החמצן מול הזרמת הליום משכר ומשקר, תגרור מהיום רקיעת רגליים עצבנית בציבור. הפריים חייב להתרחב ולכלול בתוכו גם את העם שנזנח אי שם. שגם זנח את עצמו בתשישות כרונית של לוחמים.
