"עד כמה מקרי נראה הגורל כשדברים לעולם אינם יכולים לקרות אלא כפי שהם קורים" כותב פיליפ רות בספר "הכתם האנושי". כמה שעות אחרי צפייה במופע החדש של עדי אשכנזי אני נזכרת במשפט הזה. רות כתב על בחור שחור בחברה אמריקאית לבנה המנסה לברוח מצבע עורו. אני אכתוב על אישה לבנה בחברה הטרוסקסואלית המנסה לברוח מהגדרות בלי להישאר בחוץ. הרגשות שעלו בי בשעה וחצי של מופע, מתרחשים גם מחוץ לטווח החיוכים של היושבים מאחורי ומצדדי.
עדי אשכנזי חוזרת להופיע אחרי חופשת לידה. במערכה הראשונה, נראה שדבר לא השתנה: אשכנזי פוצחת בריקוד, נעולה בעקבים מחודדים וגבוהים, שמלה צמודה שמטשטשת כל זכר ללידה כלשהי, מתרוצצת על הבמה בת שלושת הצדדים, שרה, מנגנת על גיטרה ומנהלת שיחות מאולתרות עם הקהל. אחרי כמה דקות של בדיחות על הודו ותרמילאים ישראלים, מכנה משותף נמוך למדי, מפציעים הנושאים החדשים: הריון בחברה ישראלית, תחושת השמנה בהריון, אחריות הורית, לידה, זוגיות הורית ומחשבות על ההורים שלה. למרות תכני הדור השני, אשכנזי עושה שוב את מה שסטנד אפ מצטיין בו: אשרור של סדרי העולם שלנו בעוד אנחנו מרגישים ביקורתיים מתמיד.
"כשבן הזוג חוזר הביתה, מתחילה תוכנית 'היום שהיה' בהנחייתךְ: תראה מה בישלתי, תראה מה קניתי, נו – מה חדש? מה חדש פה? אתה לא רואה?" אשכנזי ממשיכה ומספרת שדיברה עם אמא שלה שמסכימה איתה לגבי XYZ והלכה לסנטר והחליפה את החולצה האדומה ההיא בכחולה. בליווי המחשה פיסית שכוללת תזוזה מהירה ברחבי הבמה אשכנזי מאירה את הצד הפחות מחמיא של הזוגיות בין גבר ואישה. אני מתאפקת שלא לצחוק, הרי מעשה כזה יבטא הסכמה עם הנאמר ובעצם, הסכמה עם כל מה שלא נאמר מאחוריו: יש התנהגות גברית ויש התנהגות נשית, יש התנהגות רציונאלית ויש אמוציונאלית, יש שתיקה ויש השתפכות בלתי נגמרת ויותר מכל – זה ככה אצל כולם. אני לא מתאפקת וצוחקת. כך גם 375 האנשים שיושבים איתי ב"צוותא". הרי אני זוכרת מערכה כמעט זהה לזאת עם בן הזוג שלי.
אף אחד לא אמר שתפקיד הסטנד אפ הוא לנפץ מוסכמות, אבל אחרי שעבר שליש מהמופע, נשאר רק להתחנן לכך. אשכנזי, בדייקנות של טועמת יינות, מצליחה להצביע על דפוסי ההתנהגות והחשיבה של החברה הישראלית כאילו היו בציר אחרון ומשובח. הקהל צוחק לאור המציאות המוכרת טוב כל כך ואני שומעת מאחורי את התגובות "היא כל כך צודקת.. זה ממש נכון!". אשכנזי לא מציעה נקודת מבט שונה על המציאות. אלא פשוט אותה, על מגש עמוס סטריאוטיפים. בחלק זה אני מתחילה לכעוס. אני לא רוצה שזו תהיה המציאות ואני לא רוצה שנסכים לה. צוחקת שוב. ונקרעת שוב. לא רוצה לצחוק. לא רוצה להסכים לקיבעון הזה. רוצה להתחלף בתפקידים, ואז לא רוצה שיהיו תפקידים. כשאנחנו יוצאות, אחיות שלי אומרות – "יש משהו נחמד בידיעה שהדברים האלה לא קורים רק אצלך, שאת לא הפסיכית היחידה". צרת הרבים הזו משאירה אותי מדוכדכת.
המופע ממשיך בתיאור שגרת חיינו ופעמים רבות נופל במלכודת הבנאליות של ההיא וההוא שהם גם האני ואתה, חיות המחמד, הרחוב הישראלי ובדיחה על רוסים. אשכנזי מייבאת את השגרה של חיינו לתוך הבילוי של ערבנו. וחבל. התלבשנו כל כך יפה, עברנו את תזכורות המציאות החומרית של החניון, האולם ומנקת השירותים, התיישבנו בצייתנות על פי המספרים והאותיות שעל גבי הכרטיסים, כיבינו פלאפונים, נכונים להיות 'קהל' ולא 'אנשים'. אחרי הצחוק הראשון, את כבר שבויה: המציאות מסתננת דרך החרכים שמתחת לדלת, עכשיו נותר לך רק לחייך. אם המופע נועד להנאה והתרגעות, הוא מפספס. היציאה מהמופע לא משאירה את מה שהתרחש בתוך האולם, מילותיה של אשכנזי זולגות לרחוב, לאוטו וחזרה לבית. מעין מחשבה מטרידה שאומרת 'יש משהו במה שהיא אומרת'. המופע מתפספס בדיוק בגבול שבין בידור לבין ביקורת חברתית.
אני מעדיפה לצחוק בנפרד ולהתווכח בנפרד. ברגעים כאלה אני שומרת כשרות אמיתית: "לא מערבבת בשר וחלב". סטנד-אפיסטים אחרים מוכיחים שזה אפשרי: אסי וגורי במופע הנונסנס שלהם ומונטי פיית'ון בעשרות המערכונים והשירים. דווקא ההומור, זה ששמור לו מקום של כבוד בהיכל ההתנהגויות המשחררות את האדם מנימוסי החיים, לצד ריקוד וספורט, מתפקד הערב כמצפן חברתי. וכמו שכתב רות, הדברים יתרחשו, אמנם במעטפת של נייר ממוחזר עם נצנצים מניילון מתכלה, אבל בדיוק כפי שהם אמורים לקרות.
