אומרים שצרות באות בצרורות. אני לא מסכימה עם המשפט הזה, הוא תלוי יותר מדי ביד הגורל, מכפיף את האחיזה בעתיד לכוח קוסמי עליון שמחליט, באופן אבסורדי למדי, שהרע ביותר קרב ובא. המצב החברתי בתקופה האחרונה גרם לי לחשוב שוב על המשפט הזה ולתהות, האם הגרוע מכל קרב ובא?
הדרת נשים, אפליה, תג מחיר, עוני ואבטלה, האיום האירני, טרור. העובדות מדברות בעד עצמן. במקום לצעוד קדימה נראה שאנו מתדרדרים אחורה במדרון תלול של בורות, חזרה לכבלים מהם התאמצנו כל כך להשתחרר. שוב אנו חוזרים על טעויות העבר, מסרבים ללמוד מהן, עדר שלם כפוף, חלוש וכנוע. ארבעה חודשים אחרי פרוץ המחאה החברתית – דוח מצב.
אלפי אנשים פקדו את הכיכרות המרכזיים בערים השונות באוגוסט: נשים, גברים, ילדים, שמאל וימין, דתיים וחילוניים – בני אדם. לא בגלל הקוטג', שסימן את נקודת ההתחלה, אלא בגלל שבאמת קשה לחיות כאן. דרשנו, זעקנו לנראות אנושית בסיסית, לחיים יומיומיים שלא מבוססים על הישרדות קיומית, לצדק. אחרי גל קטן של מבצעים ברשתות המזון חזרה הדממה.
לאחר עליית מחירי החשמל והדלק בחודשים האחרונים, הגיע תורם של הסיגריות, שמחירם הועלה בראשון לינואר. בדומה לעליה האחרונה של יולי אשתקד ועליות קודמות במחירי הסיגריות, המטרה לא משרתת את האמצעים: לא תהיה ירידה דרסטית בכמות המעשנים. המצב היחידי שעתיד לקרות, מכיוון שההוצאה על סיגריות כפולה בפריפריה לעומת המרכז (לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), היא שהחלשים יהיו חלשים יותר והפערים החברתיים רק ילכו ויגדלו.
אין סיבה להיות מופתעים. אנחנו מכירים את המניפולציה, מודעים לשחיתות, לקשרי הון שלטון, לטייקונים שמנהלים לנו את המדינה. ועדיין, דממה. מי החליט שצריך להפסיק למחות? זהו, קיפלנו אוהלים, זרקנו את הכרזות, פירקנו את הבמות והלכנו הביתה, שלא נפספס את העונה החדשה של האח הגדול.
אולי אלה לילות החורף הקרים שמונעים מאיתנו לצאת חזרה לרחובות, אולי בגלל שבקיץ זו הייתה פעילות נחמדה למלא את זמנם של הילדים בחופש הגדול. אולי כי התרגלנו להתלונן ואולי כי פשוט אבדה כל תקווה לשינוי משמעותי עם הנהגה שלא אכפת לה וחברה שדי נמאס לה. אנחנו מנותקים, אדישים, פסיביים מול מסך שמנתק אותנו ממעורבות ומהבעת עמדה.
החלום הציוני שהביא אותנו לארץ ישראל, במטרה ליצור חיים טובים ונוחים לעם היהודי הרדוף, מתפוגג לו יחד עם הדמוקרטיה, השוויון והצדק. אנו מתעטפים במעטפת של מסכנות בכל חג, כשמצלמים בחדשות מקרר ריק וילדים רעבים. משתפים פעולה עם אשליית המריטוקרטיה במקום להחזיר את הכוח למקומו, בידי העם. אומרים: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". צודקים.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה בלופ אינסופי, מעגל קסמים שאין ממנו מנוס. אנחנו על השביל המרוצף אבנים צהובות, חייבים למצוא את הדרך לקנזס. רק בדרך הזו נוכל לשבור את המעגל ולהציל את מה שרמסנו במו ידנו, כבודנו. כבו את הטלוויזיה, זוהי מחאה חברתית שלא הייתה צריכה להסתיים.
