"הפכנו לפלטפורמה שאמנים מזהים שתוכל לקדם אותם. לרמת הפרסום שעשינו אף חברת פרסום לא הגיעה. היה אייטם על זהבה בן בכל מדיה אפשרית, בכל אתר, בכל עיתון, בכל ערוץ. אירחנו כבר את שרית חדד, רינת בר, ליאת בנאי, שריף, קוקו מאילת, ולכן גם מרגול משיקה אצלנו את מופע הקאמבק שלה." מספר יותם פפו, ממקימי הליין "אריסה", בראיון משנת 2011 ל"עכבר העיר".
אריסה, המוכר כממרח תוניסאי המורכב מפלפלים סודנים חריפים ומתוקים כאחד, הוא השם היומרני הנבחר לליין הגיי מזרחית הראשון בארץ. את הליין הקימו בשנת 2010 עומר טובי, יותם פפו, אוריאל יקותיאל (המשמש כפרזנטור לקליפים ויראליים שמייצגים את ליין המסיבות), ואליעד כהן. ליין המסיבות מתקיים במועדונים בתל-אביב, כשהבולט מבניהם הוא מועדון האומן 17.
יתכן שבדבריו של פפו טמונה תשובה לתהייה העולה מהקליפים הוויראליים והאג'נדה של חברי אריסה. כנראה שחתרני ובועט ככל שיהיה, הם עדיין לא מייצרים שיח החותר לאמירות רדיקליות שטרם נשמעו בתרבות הישראלית. במיוחד לאור שימושם המסחרי בזמרים מוכרים מעולם הזמר המזרחי.
קהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טראנס ובי-סקסואלים) מנוהלת על ידי גברים הומוסקסואלים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, שלולא נטייתם המינית ההבדל בינם לבין ההגמוניה הפטריארכלית, על פניו, לא היה מתקיים. והנה, הסרטונים הוויראליים של אריסה אמנם מעמידים בספק הטרונורמטיביות מגדרית, אך ללא ספק גם מעמדית.
מזרח תיכון ישן
הסרטונים הוויראליים עושים הומאג' למה שמסתמן כמזרח-תיכון ישן. מקימי הליין עושים שימוש בסרטונים על מנת לקדם את הופעותיהם של אמנים מזרחיים המזוהים היטב עם הז'אנר. השירים המבוצעים בקליפים נשמעים כמוסיקה ים-תיכונית שמצאה את הפטנט להגיע ללב המיינסטרים דמוי גלגל"צ, אך למעשה אלו שירים שמזוהים עם המזרחים מבית. שירים שמתוך הדרת המזרחי, שנעשו מוכרים ומזוהים עמו בלבד.
בקליפים מתבצע קליפסינג; קליפסינג הוא בעצם קליפ מיוחד שמשתמש בשירים מקוריים כפלייבק, אולם המצולמים בו הם אינם הזמרים המקוריים. ובמקרה של ליין המזרחית הגיי הראשון בישראל, מדובר בחבורה של הומוסקסואלים.
הם לבושים בתלבושות מוקצנות, המאדירות את סטיגמת הגבר והאישה המזרחיים. יש שם גבר קבוע עם שיערות בחזה ושרשרת זהב על צווארו. אוריאל יקותיאל, הנציג הראשי של הקליפים האלו, תמיד מחופש לאישה. אך את פניו מעטר שפם טורקי, והאיפור שעל פניו רק מדגיש את תווי פניו הגבריות.
אריסה עם שרית חדד- קרקס
להוריד את הלבן מהגבר המזרחי
אחד הקליפים הוא הומאג' לשיר של ריקי כהן, זמרת מזרחית הנמצאת הרחק מהמיינסטרים, בו המשתתפים עושים קליפסינג לשירה "שוקולד". בקליפ נראה הבחור הקבוע עם שרשרת זהב בצורת מגן-דוד לצווארו וגורמט על פרק כף ידו הימנית.
עם תחילת הקליפ, הגבר מסיר מעליו גופייה לבנה. יקותיאל מתחיל לטפטף על ראשו שוקולד, אשר נוזל לכל אורך גופו השרירי והשעיר. פעולת הסרת הגופייה הלבנה מודגשת באמצעות עריכה החוזרת על עצמה מספר פעמים, והיא מבטאת התערטלות מינית המזוהה עם הקהילה הגאה. אך בנוסף, היא מבטאת אקט סימבולי הממחיש את הסרת הלובן מעורו של המזרחי.
כל הסממנים החיצוניים הללו הם הכרחיים על מנת להבין את מוצאו האתני של הגבר חשוף החזה. אקט רפטטיבי הממחיש את האופן בו חברי הליין מערערים לא רק על מגדר, אלה גם על עדתיות. בנוסף, הסרת החולצה מעמידה באופן מובהק את קריאת התיגר של המזרחי שחום העור על האשכנזי הלבן.
סטרייטים? לא בבית ספרנו
אבל בנוסף לשאר השאלות, נשאלת שאלה לא פחות קריטית בנושא; בעוד מארגני הליין ויוצרי הקליפים הוויראליים מתעמתים עם סוגיות מהותיות בנושא המגדר, ומערערים על מוסכמות חברתיות רווחות בנוגע לשד העדתי – מה האישה או הגבר המזרחיים הסטרייטים יאמרו בנידון?
נדמה שסממן מובהק של אריסה הוא האופן בו המגדר הוא הפכפך. הצפייה בקליפים מעוררת אי נוחות, וללא ספק מנציחה ומשמרת את מעמדו של המזרחי כיוצא מתוך עצמו וכתוצאה ממיקומו החברתי הזניח, מאדיר את עצמו.
הגבול בין הצהרות חברתיות מחאתיות, לבין פרודיה הגורמת למזרחי להיות מיוצג כמגוחך הוא דק מאוד. סוגיה לא פחות חשובה מעצם היותם מערערים על הנחות מגדריות רווחות, או על השד העדתי, טמון בערעורם על דיכוטומיית התרבות הגבוהה והפופולארית, כפי שהיא מושתתת בחברה הישראלית.
עצם העובדה שמארגני ליין אריסה חותרים תחת ראשי קהילת להט"ב, תוך עשיית שימוש במוזיקה מזרחית המיוצגת על ידי אמנים מזרחיים, הם למעשה ממותגים כמשהו שולי בתרבות הפופולארית המנסה להיטמע בתרבות גבוהה.
