"אני פי מאה מעדיפה להיות בג'נין מאשר באיזה מאחז": ראיון עם יאנה פבזנר

את השם שלה אתם אולי לא מכירים אבל את התחקירים מאחוריהם היא עומדת בוודאי כן. יאנה פבזנר כותבת מגיל שש, מפרסמת כבר 13 שנה תחקירים נוקבים, ולמרות המחיר האישי והתגובות – לא מתכוונת לעצור

יאנה פבזנר (43) נולדה בבלגרוד שברוסיה, על גבול אוקריאנה, והגיעה לארץ בגיל 11, היישר לאשדוד, "העיר שאני מאחלת לה חורבן מוחלט" היא אומרת וצוחקת, כמו מנכיחה את העובדה שמוזר לה להיות בצד הנשאל. היא זוכרת הרבה לכלוך וחום ואת היציאה הראשונה לרחוב, "אשדוד עוד הייתה בבנייה, הכל היה דיונות. הזיכרון הראשון שלי מהרחוב הוא מאוד טראומתי. זה מצחיק אבל זה ממש אמיתי. היה יוני, יצאתי החוצה ורק הייתי ליד הבניין, עוד פחדתי ללכת לאיבוד ולא ידעתי עברית. ראיתי ילדים חוזרים מבית ספר, עם ילקוטים על הגב. אחד הילדים שתה מפחית ופשוט השליך אותה על המדרכה. אני ממש זוכרת שהלב שלי קפץ ונפל לתחתונים. זה הדהים אותי היכולת הזאת, פשוט לזרוק זבל ברחוב. אני ממש מרגישה כאילו זה קרה אתמול".

היום זה עדיין מפריע לך שאת רואה אנשים זורקים זבל ברחוב?

"מה זה? איך אפשר להתרגל לזה? זה נורא, אני שונאת בני אדם כשאני רואה טינופת. אני לא הולכת לים בגלל זה. זה נחמד לכם לשבת בתוך הזבל? והבתים בפנים נקיים טיפטופ. מאז, כמו שכתבתי בכתבה על אשדוד, אני מאוד עסוקה בטינופת. זאת בעיה מאוד גדולה".

למה עליתם לארץ?

"כי היינו יהודים, ושם (ברוסיה, ש.ט) היינו חריגים. חוויתי אנטישמיות אז היהדות שלי הפכה למאוד משמעותית. זה היה הדבר הראשון שהגדיר אותי. פה בארץ זה לא יהיה הדבר הראשון שאני אתעכב עליו, אבל אז זה הפך את היהדות שלי לנושא לשיחה, איך שהיו מתייחסים אליי, או מקור לגאווה גדולה מאוד כי הרבה יהודים היו מפורסמים ברוסיה, אנשים חשובים, אמנים, סופרים. אז אני חשבתי שכולם כאלה, כל היהודים. ואז באתי לאשדוד והלב נשבר".

"פמיניסטיות צריכות ללמוד לבשל": ראיון עם יוצר התוכן עידו קנר
"אני יוצאת מנקודת הנחה שכל דבר שאעשה לא יהיה טוב כמו 'חזרות'": נועה קולר בראיון
"ילדים הם עם אכזר, ברור ששמעתי 'רוסיה מסריחה'": ראיון עם לנה פיירפלד

בתור עיתונאית, העובדה שעלית זה יתרון?

"אני לא מגדירה את עצמי עולה, אני אומרת מהגרת. אני לא ציונית והביטוי של 'לעלות לישראל', כאילו זה מקום שאליו עולים וכל מה שהוא לא ישראל למטה ואליו יורדים- זה מעצבן אותי. אני לא באתי מטעמים ציונות, ההורים שלי הביאו אותי לפה. עלייה זה מושג פוליטי, הוא לא מעניין אותי. להיות מהגרת זה חלק מהזהות שלי, שנהיה יותר משמעותי מלהיות יהודייה".

אולי כמהגרת יש לך לגיטימציה לכתוב על נושאים שלעיתונאים אחרים אין?

"כן. אני יכולה לכתוב על האוכלוסייה שאליה אני משתייכת למשל (רוסים, ש.ט), או שאני יכולה לבקר את האוכלוסייה של ישראלים צברים, שגם אליה אני משתייכת. אז כן, זה יתרון גדול כי יש לי את המבט מבחוץ".

כשפבזנר סיקרה את רצח משפחת אושרנקו ב-2009, היא רק החלה לעבוד ב"ידיעות אחרונות" וכבר הראתה את היתרון שלה, "הבאתי סיקור ממש טוב, כי אני דוברת רוסית ולא היו הרבה עיתונאים דוברי רוסית בתקשורת. כל המעורבים היו דוברי רוסית- הרוצח, המשפחה הנרצחת, הסביבה, הכל היה קשור לעולם הרוסי בראשון (לציון, ש.ט). לאף אחד שלא דובר רוסית לא הייתה גישה, רוב הזמן הם לא יחשפו בפנייך באמת. גם יכולתי להסתתר ולהקשיב לשיחות, נגיד בכל מיני אירועים שהיו בהם הרבה אנשים ולשמוע דברים בלי שהם יודעים בכלל שאני מאזינה להם".

היו שנים שלא ראית בזה יתרון?

"מאוד מזמן, כשרק הגענו לפה. התחלתי להבין שזה יתרון כשהגעתי לתל אביב. למדתי באוניברסיטה ופגשתי אנשים שאמרו לי 'וואו איזה כיף לך את יכולה לקרוא את דוסטוייבסקי במקור', פתאום זה נהיה דבר מגניב שאני משם. בתל אביב פעם ראשונה הרגשתי סבבה לדבר בטלפון ברוסית, שזה לא אומר עליי כלום חוץ מזה שאני כנראה משם, זה לא אומר שעכשיו אפשר לפנות אליי בחיקויים או לדבר עליי בצורה מסוימת. זה קשה, זה שאני יאנה פבזנר ולא טל פבזנר אז יש לזה משקל. כי מראש מניחים עליי דברים, והשם שלי חושף ואז יש אנשים שמרשים לעצמם דברים שהם לא היו מרשים לעצמם אם היו קוראים לי טל פבזנר".

"זה הכניס אותי לדכדוך שלא הכרתי קודם"

בגיל חמש היא למדה לקרוא והייתה תולעת ספרים, בגיל שש כבר התחילה לכתוב סיפורים. כשהיגרה לארץ התעקשה ללמוד את השפה כמה שיותר מהר, "כשהגעתי לישראל עברתי לכתוב בעברית, כמעט מיד, הכרחתי את עצמי לכתוב ולקרוא רק בעברית. אני אדע את השפה ולא ייקחו את זה ממני, אני אדע את זה הכי טוב שאפשר כדי שאני אוכל לבטא את עצמי כמו שצריך, אני אדם כותב". העקשנות, מסתבר, השתלמה. בגיל 30 התחילה לעבוד במחלקת התחקירים של "ידיעות". אביב עברון, העורך הראשי, היה הראשון לתת לה הזדמנות.

אביב עברון הכניס אותך לעולם הזה?

"זה היה חבר אחר שהיה גם עיתונאי ב'ידיעות אחרונות' ואמר לי 'את צריכה לכתוב בעיתון'. הוא חיבר אותי לאביב. נפגשתי עם אביב ועם עורכת המשנה שלו, רעות. אני זוכרת שנכנסתי אליהם ל'ידיעות אחרונות' נרגשת מאוד. הם אמרו לי 'אנחנו רוצים שתמצאי מפעל שעומד להיסגר, תעבדי שם ותכתבי על האנשים שמאבדים את מקום העבודה שלהם'. אני הסתערתי על זה, היה צריך למצוא מישהו שיסכים לקבל אותי". באותה תקופה לא מעט מפעלים בארץ נסגרו ואנשים רבים איבדו את מקום עבודתם.

זאת הייתה הכתבה הראשונה שכתבת

"כן. מצאתי את המפעל 'גיבור ספורט' (בקריית שמונה, ש.ט), מנהל המפעל אמר לי 'יאללה בואי', והציגו אותי כקרובת משפחה שלו. אני יכולה להראות לך אותה אפילו, יש לי פה איזה קלסר רעוע שהגרוש שלי אסף".

היא שולפת קלסר פלסטיק כחול מתוך הספרייה שמכסה את הקיר בסלון, ומוציאה ממנו תחילה את הכתבה על המפעל. נייר עיתון צהצהב ועדין עם תמונה של פבזנר, פניה מעט צעירות יותר, בין מכונות תפירה כאחת העבודות. לאחר מכן היא מוציאה את הכתבה עם זכריה זביידי, הכותרת בגדול "מאחורי הקליעים" וזביידי מחזיק באקדח כשבקרע ג'נין. הראיון עם זביידי (פעיל בגדודי אל-אקצא של פת"ח שברח בספטמבר האחרון מכלא גלבוע) הייתה הכתבה השנייה של פבזנר שהתפרסמה במוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות, ב-2009, הישג מרשים לעיתונאית מתחילה.

איך בחרת להציג אותו בכתבה? בסוף הוא אויב

"מאוד חיבבתי אותו, אני לא ראיתי אותו כאויב. בטוח היו אנשים שקיבלו את זה לא טוב אבל אני לא יודעת מי אלה כי זה היה בפרינט. אבל זאת העבודה שלי, הייתי גם אצל מתנחלים במאחזים ובמקומות שהיה ממש קשה להיות בהם, אני פי מאה מעדיפה להיות בג'נין מאשר באיזה מאחז".

יכול להיות שבג'נין הרגשת הזדהות?

"כמו אנשים אחרים הנטייה שלי היא להזדהות עם הצד הנפגע, הצד החלש, אז כן, בטח. לעומת זאת עשיתי כתבה שבחיים לא הרגשתי כזאת מועקה מהדמות שהיא מרכז הכתבה. אולי רק כשראיינתי את אורן חזן. הייתה לי רתיעה ממנו, רתיעה קשה מאוד".

היא מספרת על ראיון שעשתה עם מתנחל שהבריח את המטוס הפרטי שלו לגבעה עליה התיישב, "אני זוכרת אותו עומד על הגבעה שעליה הבית שלו נמצא והוא עומד ככה" היא קמה מהספה ומדגימה עמידת סופרמן מלאת ביטחון. "הוא גדול, גבוה וג'נג'י. למטה היה כפר פלסטיני, הוא עומד, הרוח נושבת והוא מרגיש בעל הבית. הוא אמר 'אני לא מפחד מאף אחד פה, זה הבית שלי'". הבחור עם המטוס לא אהב את הכתבה, כמו אורן חזן לדבריה של פבזנר, "ברור שהוא לא אהב את הכתבה, גם אורן חזן איים לתבוע. יש כל מיני טיפוסים, אבל זה קשה כי את לא רוצה שהכל יהיה צבוע בכיעור".

את רוצה להראות גם את היופי של אנשים?

"לא בהכרח יופי, את רוצה משהו להזדהות איתו, שאנשים יעוררו אצלך אמפתיה, לא סלידה. זה חלק מהעניין של להיות עיתונאי טוב. שיש חמלה, שאת לא צינית. אנחנו מאוד צינים אבל צריך גם חמלה, קשה לראיין מישהו שאת לא סובלת אותו"

המפגש עם האנשים משפיע עלייך?

"זה מקצוע שנפשית הוא מאוד קשה הרבה פעמים. את גם מוצאת את עצמך בסיפורים לא קלים, גם עוברת דברים תוך כדי העבודה, גם פוגשת אנשים או נמצאת בזירות שרגשית מאוד קשות ותוך כדי זה את עובדת עם דד-ליין, ואת לבד. זאת עבודה שהיא מאוד בודדה. אני אוהבת שזה ככה, אני לא אוהבת לעבוד עם אנשים. אני כותבת. מספיק שיש אותי, את העיניים שלי, ואת היכולת שלי לדבר עם אנשים ואני כותבת. בגלל שאת כל הזמן מדברת עם אנשים ומקשיבה להם אז צריך לשמור על מידה של סובלנות כי את מתחילה לאבד אותה. את מתחילה לקצר, 'אוקיי בוא נגיע לעיקר' אתה אוכל לי את הראש".

יש סיפורים שגבו ממך מחיר אישי?

"הסיפור על בית זונות שהייתי בו. זה היה מאוד קשה ועד היום אני זוכרת את זה מאוד טוב. לקח לי שבועיים להתאושש מזה, זה הכניס אותי לדכדוך שלא הכרתי קודם. כשהייתי ב'ידיעות אחרונות' עבדתי על תחקיר סביב נכי צה"ל ואיך משרד הביטחון מתעלל בהם. עבדתי עליו חמישה חודשים ודיברתי עם אנשים שבכו לי בטלפון, הנשים שלהם בכו בטלפון ואני בכיתי יחד איתם. את שומעת ורואה התאכזרות לאנשים, חוסר צדק מקומם, חיילים שנפצעו למען המדינה ואז זורקים אותם לקיבינימט".

"ואז זה התחיל להצחיק אותי"

ב2014, אחרי חמש שנים שעבדה במחלקת התחקירים ב"ידיעות אחרונות", פבזנר כתבה ל"מקום הכי חם בגיהנום" ובשנת 2015 התחילה לעבוד במגזין מאקו. המעבר מהכתיבה בעיתון מודפס לכתיבה באתר לא שינתה את הדרך בה היא כותבת או את הניסיון הבלתי-מתפשר לדייק בעובדות, אבל היא פחות מוטרדת משגיאות כתיב, "אני יודעת שאפשר לתקן, וזאת שאננות שאני לא אוהבת. בפרינט את עוברת על זה מלא פעמים כי אי אפשר לתקן אחר כך. אני בחיים לא אשכח את הכתבה הראשונה שהיו טוקבקים מטורפים"

איזו כתבה זאת הייתה?

"זה היה תחקיר על תוכניות עלייה לילדים ונוער, בלי הורים, נעל"ה והרבה תוכניות דתיות. אני ראיתי בזה כמו מעין סוג של חטיפת ילדים. ההורים לא יודעים לאן הילדים הולכים כי הם לא מבינים שום דבר והילדים מצאו את עצמם בכל מיני פנימיות דתיות, כשהם אתאיסטים, או בכלל לא מעניין אותם כל הדבר הזה. ראיינתי לא מעט אנשים שהיו בתוכניות האלה ויצאו משם. מי חשב איזה טוקבקים יהיו כבר? והיה פיצוץ מטורף, אם אני זוכרת נכון, רוסים פטריוטים. תגובות כמו- 'איך את מעיזה בכלל לבקר את התוכניות הנפלאות האלה', והתחילו שם השתלחויות אישיות. לא הייתי רגילה לזה בכלל. סגרתי את הטלפון ולא נכנסתי לפייסבוק ולאינטרנט כל סוף השבוע, הייתי בהתקף חרדה קל. מאוד מהר עבר לי ואז זה התחיל להצחיק אותי, טוקבק אחד אפילו הפכתי לקאבר בפייסבוק, שכתוב שם שאני זונת קראק שחיה באיזה מרתף".

זה קשה לקרוא תגובות כאלה

"לא, כולם מתרגלים. למה צריך לעניין אותי מה הם חושבים, מה אני ילדה בת 16? שזה גיל שחשוב מה חושבים. אני כבר לא שם למזלי, יש לי ניסיון חיים, לא אכפת לי מה חושבים".

אחד התחקירים המפורסמים של פבזנר הוא התחקיר על הטרדות מיניות בבית הספר לאומניות "תלמה ילין", במרכזו עמד בועז ארד. חוץ ממנו פרסמה פבזנר עוד מאות כתבות על נושאים שונים, בין האחרונים היה הראיון עם העיתונאי איתי אנגל, לאחר שחזר מהשהות באוקראינה בזמן המלחמה. ב-2015 היא כתבה על היחס לנשים רוסיות בישראל, ודווקא הכתבה הזו היא אחד ההישגים הכי משמעותיים מבחינתה. "מבחינתי כמה אנשים קראו את הכתבה זה לא הישג העיתונאי, למרות שזה כן מוסיף. כשאת הכתבה על הנשים הרוסיות קראו 250 אלף אנשים הרגשתי שאני באמת עושה משהו. זה היה מבחינתי גם הישג מאוד משמעותי, לאו דווקא מהכתבות הקשות, לא היה לי קשה לעבוד עליה בכלל. יש כתבות הרבה יותר קשות, שאת מתחזה, עושה עבודת שטח, מדברת עם אנשים, דופקת לאנשים בדלת".

איזה כתבות דרשו עבודת שטח ואת גאה בהן?

"יש הרבה דברים שאני גאה בהם. מהזמן האחרון יש את הראיון עם אלי, הפתולוג". בינואר האחרון התפרסם הראיון של פבזנר עם אלי ליפשטיין, טכנאי הנתיחות הראשי של המכון לרפואה משפטית לשעבר. "הרבה זמן רציתי לעשות את זה ולקח זמן עד שזה התאפשר. היו שם מעל מאה אלף קוראים, וזה לא נושא קל. ב'ידיעות אחרונות' עשיתי תחקיר על סוחרי איברים, שהרמתי אותו לגמרי לבד. נפגשתי עם כמה סוחרים, התחזיתי למישהי שרוצה לקנות כליה בשביל אבא שלה והצלחתי להביא את האנשים האלה להיפגש איתי בלי ששלחתי להם שום מסמך רפואי. אחד מהם אפילו אמר לי, 'תדעי לך שאני אף-פעם לא עושה את זה' כששאלתי אותו למה, הוא אומר לי 'מאיפה אני יודע אולי את עיתונאית?'"

זה מתוך רצון לחשוף דברים שהם לא בסדר בעולם?

"לא רק זה, יש לי תשוקה ויצר לספר סיפור, זה לא תמיד דרמטי. יש לי יצר לכתוב על אשדוד, אין שם חשיפה. אבל יש בי יצר לתאר משהו איך שאני רואה אותו. או סתם להאיר בקטנה משהו, אני לא משנה סדרי עולם".

זה נראה שהעבודה שלך היא לא רק עבודה מבחינתך

"בטח שהיא לא רק עבודה. היא החיים. זה כל היופי בעבודה. זה גם מה שקשה, זה מתיש, אבל היא גם הכי מעניינת בעולם. באמת היא הכי מעניינת, יש לי מזל. את יודעת כמה סיפורים יש לי? וואו", היא אומרת בעיניים בורקות וצוחקת, "מלא! כמה אנשים מרתקים הכרתי שבחיים לא הייתי פוגשת אחרת. אנשים חכמים, טובים ומעוררי השראה שאני פוגשת דרך העבודה ובזכותם אני אומרת לעצמי: איזה כיף לי שיש לי את העבודה זאת. מה יותר מעניין מנפש האדם? שום דבר. כלום".