"רק הוא נולד, כבר רוצה שוקולד" רומזת לי סימי לזמי כשאני מתחילה לכתוב במהירות במחברת, עוד לפני שהיא התחילה לספר. מנסה להגיד לי שלכל דבר יש זמן. אבל יש הרבה מה לכתוב: לזמי היא אמנית בת 71 שגרה בשדרות כבר כמה עשורים, מעורבת בפעילויות שונות בעיר ואשת משפחה מרובת ענפים. אנשים שעוברים ברחוב רואים אותה ומבקשים ממנה ציור או פסל. "אני לא מציירת בהזמנה, מה שאנשים רואים בראש שלהם זה לא איך שאני רואה את זה בראש שלי".
בקלות אפשר להתבלבל מהציורים הספק מעטרים, ספק מכסים את קירות הבית, ולחשוב שהיא אמנית ריאליסטית. כרית חימום נשלפה מהמיקרו בדיוק כשאני נכנסת לבית יחד עם כוס תה ושיבה ושתי קערות תמרים. "זה תמרים רגילים של השכונה וזה תמרים רגילים של החנות". מתברר שהחלומות הם המזינים את היד הרושמת. ציור של סוודר שחור עם כפתורים צבעוניים, אישה מכוסה שחורים שמכיסה נשפכים דולרים, הם רק חלק מהציורים שהגיעו לה בלילה. סימי לזמי היא אקספרסיוניסטית אמיתית.
ללמוד אמנות אף פעם לא היה חלום שלה למרות ש"גם בתור ילדה עשיתי כל דבר שקשור ביידים, לתפור, לסרוג, להדביק לגזור. פעם אחת, היה שבוע גשום במיוחד והבגדים של הילדים לא התייבשו, לא היה אז מייבש. לקחתי את הבגדים שלי, פרמתי אותם ותפרתי חליפות לילדים שלי, עד שהבגדים יתייבשו".
"היא קידמה אותי בפה שלה"
היא נולדה בשנת 1939 בטיזניט שבמרוקו, נישאה לפרוספר והשניים עלו לארץ כשהיא בת 15, בלי ליווי הורים. לאחר שהתמקמו בשדרות החלה לחפש עבודה. מנהלת קו אריזה, עובדת בסנדלריה, מטפלת בילדים, מדריכת תוכנית "אתגר" המלמדת הורים וילדים ליצור זמן איכות ועוזרת גננת הם המקצועות בהם עסקה לפני המפגש עם האמנות. יחד עם כל אלה ילדה שבעה ילדים. בשנים האחרונות התגרשה למרות ש"תמיד היה שיתוף פעולה בינינו" והיום היא אומרת "אני כמו ג'וק בקמח, אני לבד".
"משנת 55 למדתי בשער הנגב באולפן אחר כך חינוך פדגוגי. אחרי שהתגרשתי אחד הילדים, שי, ילד מחונן והיום בארצות הברית מהנדס ומדריך טיסות פנים אמר לי: 'נו, עכשיו מה? לכי תעשי משהו עם עצמך'. הלכתי כדי לרצות אותו כי אני אוהבת אותו. הגעתי לשער הנגב והמזכירות אמרו לי 'יש כיתה של תלמידים שרק התחילו, לכי'. הייתה שם מורה שלימדה לשון, חשבתי: מה אני צריכה שמישהו ידע אם אני כותבת עם שגיאות או בלי. הלכתי שוב מחר עם חולצה לבנה, חצאית שחורה ועקבים, ראיתי נשים מציירות. אמרתי למדריכה: 'גם אני רוצה ללמוד ציור, גם לי יש בת שמדריכה באמנות'. היא אמרה 'בת שבע, אני מכירה אותה'. היא נתנה לי פתח. היא נתנה לי מבחן של פלפל. שמה לכולם פשוט פלפל והיא אמרה תציירי, וציירתי פלפל עם תולעת כאילו הלב שלו אוכל את התולעת. היא נתנה לי חומרים לקנות, כל ציור נתנה לי מחמאות. היא קידמה אותי בפה שלה".
הבית לבוש בציורים שלה, מביעים רגשות, חלומות ומחשבות בדיוק כאילו מישהו לחש לה שם בזמן שציירה 'ה' הפרטים הקטנים'. התבוננות בציורים ובכלי הקרמיקה הרבים מעלה תחושה של פונקציונליות – לכל דבר כאן יש סיבה. אין זריקת שמן על הבד או לחיצה רכה מידי על החומר ויותר מזה, לכל ציור יש את המקום שלו בבית ולכל פסל יש מטרה.
סימי מראה לי את מבחן הפלפל, הציור ממוסגר תלוי במטבח לצד תעודת הוקרה מעיריית שדרות על פועלה במערכת החינוך עם היציאה לגמלאות. הנסיון להפריד את הזהויות השונות: האמנית האמא ועוזרת הגננת המוכרת והאהובה, לא מצליח. כמו העוגיות שהיא מגישה לי על השולחן עם התה. כשאני שואלת אותה ממה הן עשויות והיא עונה "תטעמי ואז אגיד לך". מילוי ריבת התפוזים, הבצק האוורירי והצבע הבהיר הם כאחד שלם.
"תאמיני לי, לא הייתי קונה בעשרה שקלים"
"אחרי שציירתי כבר כמה שנים אמרתי 'עכשיו אלך לקרמיקה' ושם התפרעתי. עשיתי לכולם מזוזות וכל מי שרצה מזוזה, הכנתי לו". עכשיו היא תספר לי סיפור חמוד, היא אומרת. "בשבוע של פסח הייתי מוזמנת גם לחתונה וגם לבר מצווה ואין לי גרוש. אמרתי לה' 'תשלח לי משהו, אין לי כלום' ולא ידעתי מה לעשות. תוך כדי כך מקישים בדלת ובאה חברה שלי. התחלנו לדבר, הכנתי לה תה והיא אומרת 'אני קונה את המאפרות', אלה היו מאפרות שהכנתי מקרמיקה. חשבתי 'מה אני אעשה, אני לא רוצה להגיד לה כמה זה עולה' והיא אומרת לי 'תגידי את המחיר, אני אתן לך אותו ואת לא תוסיפי על כך'. חשבתי היא תיתן לי חמישים שקלים אבל היא נתנה לי חמש מאות שקלים. תאמיני לי, לא הייתי קונה בעשרה שקלים. כשאדם בוטח בה' יהיה בסדר. בדור שלנו אין את זה. הלכתי לחתונה במאה שקל, שילמתי לבר מצווה, הלכתי להסתפר ועוד נתתי לבת שלי חמישים שקל. שאלתי את החברה שלי שקנתה את המאפרות: 'מה קנית בחמש מאות שקל?' והיא אמרה: 'קניתי את הרוגע ואת השלווה. עכשיו שאני רואה אותן, אני מרגישה אותך'".
היום סימי לא מוכרת את היצירות שלה כל כך בקלות. שלמה בראבא רצה לקנות תמונות שלה והיא לא הסכימה. לדעתה אפשר לתת, לא לקנות. חוץ מהמאפרות היא לא מכרה שום יצירה. את השאר היא מחלקת לקרובים אליה ולמשפחה. "בהתחלה התלהבתי, כל אחד נתתי לו ציור שלי וחשבתי שהוא יתלה בבית. עכשיו אני לא נותנת אלא רק למי שמבקש. לא כל אחד אוהב את היצירה ובגלל זה לא צריך לתת. אני עבדתי קשה על כל ציור ואני אוהבת את היצירות שלי, את כולן. כמו שתשאלי אותי איזה ילד את אוהבת, אני אוהבת את כל הילדים". כאמא לשבעה ילדים נראה שהיא יודעת על מה היא מדברת.
מנורה בצורת כד שמן גדול אליו חיברה בית מנורה שיאיר בלילה כשהעיניים רוצות אור רך, חנוכיה באורך של מטר על אדן החלון שבחוץ, מגשים, קופסאות אחסון, מעמד למלח ופלפל, מחזיק לקופסת גפרורים, גביע לדבש למימונה ופמוטים לנרות שבת הם הרפרטואר בהם היא מתגאה. קרמיקה החלה ללמוד בשנת 2000 כשלוש שנים לאחר שלמדה ציור, שניהם בבית הספר לאמנות של שער הנגב. בתשובה לשאלה שלי, האם היא מבחינה בסגנונות השונים שיוצאים מידיה, היא עונה "אני לא מסתבכת, אני פשוט עושה".
"האמנות זה לא בִמקום"
האמנות שלה, ממש כצבע הליפסטיק האדום לשפתיה והסריג האדום שלגופה, משתלבת בתפיסה המשפחתית – ביתית. כל היצירות חתומות בשם משפחה ואז בשם הפרטי. "קודם כל המשפחה ואז אני" משיבה לשאלה שלי. כשאני מתעקשת עוד קצת ושואלת למה אין יצירות של אמנים אחרים על הקירות, היא עונה: "אני לא יכולה לראות אמנות של מישהו אחר אצלי בבית, זה מאיים על האמנות שלי". יש הפרדה ברורה בין מה שבפנים לבין מה שבחוץ. עם זאת, היא אומרת "האמנות זה לא במקום, ממש לא. האמנות היא תחביב. אני מצליחה לעשות משהו ממני, דבר שלא חשבתי אף פעם לעשות אותו ופתאום אני עושה. אם תגידי לי לבחור אם ללכת לטפל בנכד או לעשות קרמיקה, אלך לטפל בנכד. אם תגידי לי לנסוע לטיול או לארח בשבת, אארח בשבת".
כשהמשפחה מחוץ לעיר היא מגיעה אליה גם באוטובוסים. "אני לוקחת מזוודה ושמה אותה בתחתית האוטובוס ואז רגועה כל הדרך, הנהג נוהג ואני יכולה לנוח". אני שואלת:" זה לא קשה, הנסיעות האלה?" והיא עונה "גם להכין תה קשה: לקום, להרתיח, לשים סוכר, אז עכשיו לא נקום להכין תה?"
"אז תגידי מאמי, להכין לך כוס תה חם?" כנראה שהלחיים האדומות שלי מעידות על הקור שנמלטתי מפניו בחוץ.
"כן אני אשמח" אני אומרת.
"גם אני. יופי. את אוהבת שיבה?"
