סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

אנחנו לא פדופילים, אנחנו סתם אוהבים סדרות לילדים…

אם חשבתם שאתם מוזרים כי תמיד אהבתם סדרות ילדים ונוער אז אל תדאגו, אתם לא היחידים

ארבע סדרות ילדים
עם כיוון השעון: המאה, מגרש ביתי, אחת שיודעת, שי-רה ונסיכות הכוח. מקור: קאבר רשמי של הסדרות ועריכה: טולי בלוך.

תמיד אמרו לי שאני ילדותית, וזה נכון. אני מתה על חדי קרן ובנות ים, אני רוצה לגור בבית עם קירות וורודים או קירות בצבעי הקשת עם נצנצים וכוכבים זוהרים בחושך… בנוסף אני עדיין גרה באותו חדר מאז שאני בת ארבע, לכן אף אחד לא הופתע כשאמרתי שרוב הסדרות שאני רואה על בסיס קבוע הן סדרות ילדים ונוער. אבל הם כן הופתעו, כשגילינו שאני לא היחידה.

אז בואו נעשה קצת סדר. אני לא מתכוונת לאלו שעדיין מדברים על "השמינייה" ו"האי", על איזה עונות טובות יותר ב"השיר שלנו" הראשונה והשנייה או השלישית והרביעית, וגם לא על אלה שממשיכים להתווכח אם "החממה" הייתה טובה יותר מ"גאליס" או להפך ("החממה", ברור!). אני מתכוונת לאלו שצופים עכשיו, כשהם כבר בגיל מבוגר יותר, בסדרות, שבפירוש מיועדות לגילאים צעירים מהם בהרבה. אני מתכוונת למי שכבר לא יכולים להיקרא ילדים או אפילו נוער מתבגר. בזמן האחרון בני גילי ומעלה (20+) צופים בסדרות שמיועדות לילדים ונוער מבחירתם החופשית ובלי איזה אח קטן או אחיין שמתעקש שייראו איתו "החולמים" בפעם החמישית.

לראשונה שמתי לב לכך כשיצאה הסדרה "גיבור אמיתי" של אורי גרוס, וכולם הבינו מיד על מה אני מדברת, כשלא הפסקתי לחפור עליה. גם "פוראבר" ו"שכונה" נהיו נושאי שיחה, שלא הפסיקו לעלות, ועד לפני כמה שבועות אני וחברה דיברנו כל יום אחרי פרק של "סקיי" שיצר לאחרונה גיורא חמיצר.

גם את סדרות חו"ל אני גומעת בשקיקה. מ"מגרש ביתי" דרך "אחת שיודעת" ו"ורוניקה מארס" עד ל"ריברדייל" (שהפסקתי לאחרונה כי כמה פעמים כבר אפשר לנסות לרצוח אתכם ולהיכשל?). אני צופה בכל הסדרות שאני מוצאת, גם אם הן נראות הכי טיפשיות שיש (לפעמים מוצאים גם אוצרות כמו "אנדי מאק" של דיסני, שמודה שהזלתי דמעה מספר פעמים כשצפיתי בה). משהו בסדרות ילדים עושה לי את זה, לי ולעוד הרבה אחרים, מסתבר.

דיברתי עם כמה חברים וניסינו לחשוב על סיבות. למה סדרות ילדים על חברה בתיכון ובחטיבת הביניים עדיין מושכות אותנו גם חמש שנים אחרי התיכון במקרה שלי, או אפילו הרבה יותר אצל אנשים אחרים. למה הסוגיות הילדותיות כל כך, לכאורה, עדיין מצליחות להדביק אותנו למסך כאילו היום עלינו לכיתה ט' ,8 ולמזלנו דגנית עומדת להגיע לכיתה, ולא גברת גראנדי, ש"ריברדייל" הפכה לפדופילית מסיבה לא ברורה כלשהי?!

ובכן התשובה המתבקשת והבלתי מקורית בעליל, היא תחושת הנוסטלגיה. כולנו זוכרים איך זה להיות בתיכון, ואת התהפוכות שעברנו בתור ילדים מחוצ'קנים ונטולי יכולות מתמטיות (חוץ מבריטני ס. פירס מ"גלי", שהתבררה כגאון וכבת הסודית של סטיבן הוקינג). כולנו משתוקקים בסתר לחזור לזמנים של התיכון, במיוחד עכשיו, עם כל הידע והניסיון שצברנו באינטראקציות חברתיות מאז, או עם חוש האופנה שסוף סוף התפתח, במקרה שלי (מודה כל יום לאלוהים על שיין פלאס סייז). אבל אולי לא זאת הסיבה, או לפחות לא הסיבה העיקרית? מה אם יש סיבה משמעותית יותר שמסבירה את התופעה המוזרה הזו? ובכן הנה רעיון מעט שונה: באופן כללי, החיים הם בעצם תיכון אחד גדול.

אז לא, אני לא מתכוונת שהחיים מלמדים אותנו שיעורים חשובים ולכן הם בעצם סוג של בית ספר, או בולשיט דומה שהמורים בתיכון היו אומרים לי, כשאמרתי שאני כבר לא יכולה לחכות לסיים את הלימודים ולהתחיל לחיות. אני מתכוונת דווקא לשאר הדברים בתיכון. לבדידות, לחרדה החברתית, לציפיות של אחרים מאיתנו ולציפיות שלנו מעצמנו. למאבק עם בעלי הסמכות, שחושבים תמיד, שהם יודעים הכל טוב יותר, כי להם יש פור של כמה שנים עלינו. וכן, גם לחצ'קונים ולמשולשי האהבה.

לחברויות שלא עוברות את מבחן הזמן, להורים שלוחצים עלינו להתחיל לקחת אחריות על חיינו ולדעת, סוף סוף, איך משלמים ארנונה ומה זה בדיוק משכנתא. לקליקות או קבוצות, שאנחנו לא שייכים אליהן אבל מסתכלים בקנאה מהצד, ולרצון לקבור את עצמנו בשמיכה ולא לקום, או להישאר לפחות עוד חמש דקות  בחלום ההוא עם הארי סטיילס. בקיצור, החיים והתיכון הם בדיוק אותו דבר.

סדרות ילדים לוקחות סיטואציות מהחיים של מתבגרים ומקצינות אותן. אז נכון, שלא בכל תיכון יש חנונית שמתאהבת בשחקן הכדורסל הכי שווה, שהיא גם בתולה, גם מצליחה לשרוד אירוע ירי בבית הספר, גם הופכת למעודדת, גם פוצחת בקריירת שירה עם זמר מפורסם (שנדלק עליה) וגם נכנסת בסוף להיריון מאהבת האמת שלה, אותו שחקן כדורסל פופולרי בשם ניית'ן סקוט (היילי ג'יימס מ"מגרש ביתי").

אבל דברים רעים קורים בכל מקום, ובחיים של כולם, ולפעמים זה באמת מרגיש כאילו אנחנו צריכים להתמודד כל פעם עם ערימה חדשה של ייסורים שנקראים 'החיים על פני האדמה' (חוץ מבסדרה "המאה" שבה צריך להתמודד עם החיים גם לא על פני האדמה…). לכן סדרות הילדים הן ייצוג מצוין לחיים שלנו, לא משנה באיזה גיל. החיים יהיו תמיד תיכון אחד גדול עם מלא ילדים מחוצ'קנים, שרק מתים לחזור הביתה, להיכנס למיטה ולישון עד מחר, שאז הכל יתחיל מהתחלה.

התופעה מוכרת יותר בהקשר של ספרי ילדים ונוער. העולם הפשוט של רעים וטובים, התפיסה שלו במונחים של שחור ולבן (חס וחלילה לא בחמישים גוונים של שום צבע אחר), מושכת אנשים וכמו מספקת להם נחמה. עולם פשוט בו כולם יודעים מי הרע ומי הטוב, מה נכון ומה לא נכון, מה יצליח ומה לא; מצליח דווקא לגרום למבוגרים להירגע ולצאת, לפחות רק לרגע, מהעולם האמיתי בו הדברים הם מורכבים יותר, מבלבלים יותר ולא פעם אף כואבים הרבה יותר.

לסיכום, אפשר לראות בזמן האחרון יותר ויותר מבוגרים שכמוני (אוקי לא כל כך בהגזמה כמוני, אבל בכל זאת) מקדישים הרבה זמן בצפייה דווקא בסדרות ילדים. אם מבקרים בטאמבלר, בטוויטר, בפייסבוק ועוד, אפשר למצוא עמודי מעריצים מושבעים, עם המוני עוקבים; כמו, למשל, העמוד של "אחת שיודעת" בפייס, שיש לו יותר מ-13 מיליון (!) לייקים. כשקוראים את השיחות בטאמבלר על הסדרה המדהימה "סטיבן יוניברס", שהפכו כבר רעילות ומלאות בשיימינג, או כשסופרים את כמות הפעמים בהן מוזכרת ד"ר מקסטאפינס וכמה היא נחשבת הרבה יותר מוצלחת מד"ר מרדית' גריי (וגם חמודה יותר), אי אפשר שלא להבין עד כמה נפוצה הצפייה של מבוגרים בסדרות ילדים.

אז אם יוצא לכם לפתוח טלוויזיה, או לדפדף בנטפליקס, בחיפוש אחר משהו לצפות בו; ובמקרה נתקלתם בסדרת ילדים שנראית טוב, פשוט תתחילו לצפות ותדעו שאתם לא היחידים. אם סבא שלי, בן ה-88, צפה כל שבוע בפרק חדש של "בת השוטר", המבוססת גם היא על ספר לנוער של ליעד שהם – גם אתם יכולים.