סדרת מתבגרים אמריקאית, שצובעת, תרתי משמע, את הז'אנר הקלאסי בצבעים עכשוויים, ומתמודדת עם חיי קבוצות מיעוטים – הודים, יפנים, יהודים, סינים, שחורים – ואלו רק הדמויות הראשיות
נכון, שקומדיות נעורים על התבגרות ואהבות ראשונות, כבר יצאו לנו מכל החורים? אז זהו שלא. הנה סדרה ששואבת את הצופים לסיפור התבגרות בנאלי נוסף, ובכל זאת מצליחה לחדש ולהוסיף, תוך שהיא שומרת על התבנית המוכרת הרגילה.
יוצרת הסדרה היא השחקנית והקומיקאית מינדי קיילינג, שמוכרת בעיקר מהסדרה “The Mindy Prooject” בה גם כיכבה. מוצא הודי, גיבורה שאינה מפחדת להיות מעצבנת, דיבור מהיר וביטחון עצמי מופרז – כל אלה סימני היכר של מינדי, של הדמויות אותן היא משחקת וגם/או יוצרת.
"אמת או חובה", באנגלית “Never Have I Ever”, היא סדרה שאינה מתביישת לזרוק מוסכמות מהחלון, ולשחרר את הקטע לפיו חייבות כל הדמויות להיות לבנות על מנת לספר סיפור סוחף ואמיתי, סיפור שנוגע בכל מי שצופה בו. האמת היא שלהפך, דווקא האתניות היא שמוסיפה ניואנסים מצחיקים או רציניים לכל דמות ורק הופכת את הסדרה לצבעונית יותר (pun intended) ומעניינת יותר.
דמות הגיבורה רחוקה מלהיות מושלמת. היא אימפולסיבית, חכמה ולמרות זאת לפחות חצי מהחלטותיה הן טיפשיות, עד כדי שהן גורמות לי לרצות לתלוש את השיער שלי כשאני צורחת על הטלוויזיה ללא הועיל. דייוי וישוואקומר (מייטרי ראמאקרישנאן) אינה הגיבורה אליה אנחנו רגילים. לא פעם היא אנוכית כלפי משפחתה או חברותיה הקרובות ביותר. היא פורצת בהתקפי זעם, למשל כשהיא מגלה שלאחת מהן יש בן זוג ולה עדיין אין, או כשהיא שונאת את בת דודתה כי היא מצטיירת כבת המושלמת שלאימה מעולם לא הייתה; בקיצור, היא אנושית להפליא וזה מרענן ומשעשע.
הסדרה, שמתמקדת בדייוי, מקוריינת על ידי שחקן הטניס, ג'ון מקנרו – כן, הטניסאי הידוע, הלבן, שמגלם בסדרה את עצמו – ומביא את סיפורה הפנימי לצופים. בשתי העונות ששודרו בינתיים, מופיעים גם שני פרקים המקוריינים מנקודות ראות אחרות. האחת על ידי אנדי סמברג – השחקן הלבן הידוע, המספר את פנימיותו של בן גרוס (ג'ארן לואיסון) – חנון יהודי עשיר, ה-נמסיס של דייוי; והשנייה על ידי ג'יג'י חדיד – הדוגמנית הפרו-פלשתינאית, שלמרות היותה ממוצא ערבי, אף היא לבנה – המקריינת את פאקסטון הול יושידה (דארן ברנט) – חצי-יפני, שהוא החתיך של התיכון, שכולן דלוקות עליו, כולל, כמובן, דייוי. שלושת המקריינים הלבנים, כמו גם שאר הדמויות הצבעוניות, מריצים את העלילה במהירות ובשנינות האופייניים לפרויקטים שמינדי קיילינג יוצרת, והופכים כל פרק ל-20 או 30 דקות של דיאלוג שנון, בקצב מהיר, שלא היה מבייש גם את "בנות גילמור", ובאופן שמצליח להיות תמים וגם מרגש.
החתיך, אותו רוצה דייוי, הוא הדביל אליו התרגלנו – ספורטאי עם לב זהב, שאכפת לו יותר מדי ממה שחושבים עליו, ששונא כשקוראים לו טיפש, כי בעצם, בתוך תוכו, זה מה שהוא מרגיש. מינדי מעניקה לו בסדרה מימד נוסף: לאחותו הקטנה, המאומצת, תיסמונת דאון, ולמרות זאת היא מצליחה הרבה יותר ממנו בכל דבר שהיא עושה. בתור "dumb jock", הוריו אינם מצפים ממנו לכלום, וכדי להוכיח להם, לעצמו, לאחותו ובעיקר לדייוי את ערכו האמיתי, הוא מחליט להתאמץ בלימודיו, ולבסוף הוא אכן מצליח בכך (בעונה השנייה לפחות).
כמו בהרבה סיפורים על מתבגרים בתיכון, מתגלים בסדרה משולשי אהבה, אהבות ראשונות, התמודדויות עם הורים קפדנים ומסיבות מטורפות, שבמבט לאחור לא הייתי שמחה באמת ללכת אליהן. "אמת או חובה" אינה מפספסת אף קלישאה, כשמדובר בנושאים הקלאסיים של סדרות מתבגרים, ולמרות זאת מצאתי את עצמי מזדהה שוב ושוב עם רגשותיה של דייוי, שמבקרת פעם בשבוע אצל פסיכולוגית מאז מותו של אביה, ששואלת את עצמה אם אמא שלה אוהבת אותה כמו שהוא אהב, שמנסה בכל דרך אפשרית להסיח את דעתה מהאבל שהיא כל כך מסרבת להרגיש.
הסדרה גרמה לי לעצור ולבכות לרגע, לחשוב על הדברים שאני הייתי אומרת להורים שלי ברגעי כעס או על מה שהם היו עונים לי, למצוא את עצמי מקנאה בדייוי, שעל אף ההחלטות השנויות במחלוקת שהיא מקבלת, היא עדיין מלאה באומץ לב ואינה מוותרת על מה שבאופן אישי אני לא ממש מצליחה לעשות ממעמקי המיטה שלי בחדר בו גדלתי ושאני עדיין מסרבת לעזוב, גם בגילי המופלג, 23…
