זהו. זה היה היום בו הקש שבר את גב הגמל. יש לי כוח סבל מפותח והמון סבלנות, במיוחד יחסית למרוקאית, אבל נשברתי. אני יכולה לספוג הרבה, אבל באותו יום כבר לא יכולתי יותר והחלטתי – בני ציפר חייב למות. לא הייתה שום דרך אחרת לפתור את הבעיה הזו. הוא בטח גם היה מתקן אותי מ"הזו" ל"הזאת", ורק לחשוב על זה גורם לי להצטער שאי אפשר להרוג בן אדם פעמיים. כמו כשהוא התווכח איתי אם לכתוב כוסעמק, כוסאמק או קוסאמק. כוס־עמ־אמ־עמ־אמק, בסדר?
בתכלס? בני היה בן אדם אדיר, באמת. בלי טיפת ציניות, מלך. אבל הוא גם היה פסיכופת דפוק בראש ואני די בטוחה שהוא נהג לחטוף ילדים סודנים, להסתיר אותם במחסן פח בדרום תל אביב ולהכריח אותם להגשים לו כל מיני פנטזיות סוטות. ובסוף הוא בטח גם כפה עליהם לעשות לו מסאז' בכפות הרגליים.
בכל מקרה, לא בגלל הילדים החטופים הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שבני ימות. כאילו, כן, זה לא כל כך יפה לחטוף ילדים, אבל השיא היה כשהוא ערך את אחד הסיפורים שלי והחליט לאנוס אותי לכתוב בו עגבניה עם שתי יודים. עגבנייה? באמת? מי לעזאזל כותב עגבנייה? באיזה עולם מקביל חי הבן אדם שחושב ש"עגבנייה" נקראת יותר טוב מ"עגבניה"?
זה לא רק שורף לי בעין לראות את זה, זה גם צורם לי באוזן. זה גורם לי לדמיין את המילה כאילו מישהו עם מבטא יידי קורא אותה. עגבנייה. עגבניייייה. מחריד. רק להיזכר בזה עושה לי צמרמורת. פאקינג עגבנייה. זה הוריד לי את החשק אפילו להכין שקשוקה או מטבוחה, איך אפשר לאכול מטבוחה שמכילה כל כך הרבה יודים?
אז כן. בגלל ההתעקשות המעצבנת שלו על יותר מדי יודים וגם בגלל שהוא לא מכיר בקיומו של החולם החסר בשם שלי וקורא לי אסנת עם קמץ בהתחלה, הגעתי למסקנה שאין לשנינו מקום בעולם הזה יותר, ועדיף שאני אהיה זו שתישאר. כן, זו! לא זאת. קיבינימט. אני אפילו לא זוכרת על מה היה הסיפור ולמה לכל הרוחות היתה בו עגבניה, אבל הנזק כבר נעשה. קצת עצוב שאדם במעמד שלו בסוף מת בגלל עגבניה אבל היי, זה הוא שגזר את זה על עצמו. חוץ מזה, אם את אמא שלי חיסלתי כי היא הכניסה פטריות למוקפץ כשברור לה, והסברתי לה מיליון פעם, שאני לא (!!!) אוהבת פטריות, אין מצב שהייתי מוותרת לו על העגבניה הארורה הזו.
אני משערת שעוד הרבה אנשים נשמו לרווחה כשהתפרסם בעיתונות שגופתו המרקיבה נמצאה בדירת חדר מעופשת בתל אביב. בעצם עשיתי טובה לאנושות. סביר להניח שאפילו לא ירשיעו אותי, אם בכלל יגיעו אליי. אולי גם אקבל איזה פרס, ילד סודני שיעסה לי את הרגליים כל ערב. אולי.
***
המחשבות על איך אני הולכת לחסל את בני לא עזבו אותי. במשך שבע שעות שבועיות רצופות בעוד כולם מנתחים, עורכים ומוסיפים יודים לטקסטים של אחרים, אני רק חשבתי אם אני הולכת לקרוע לו את רצועת הבלמים באוטו, לשסף לו את הגרון באישון לילה, להכות בו בידיים חשופות עד זוב דם, לחנוק אותו באמצעות הבנדנה הארורה שתמיד כרוכה לו סביב הצוואר או פשוט להכריח אותו לאכול את השניצל חתול של המנזה.
בסוף החלטתי ללכת על משהו מליצי כי הוא שונא דברים מליציים. הספגת דפי ספר בציאניד האשלגן, בעיקר כי ברור שהוא מאלו שמלקקים את האצבעות בזמן דפדוף בספר. קראתי בויקיפדיה שמספיקים שבעה מיליגרמים של ציאניד כדי להרוג אדם בוגר תוך כמה שניות. לא יודעת כמה בני נחשב ל"בוגר" אבל שיערתי שזה יעבוד מספיק טוב גם על ילד מגודל.
לגבי הספר… זה היה חייב להיות ספר טורקי על תולדות הסולטן עבדול חמיד או איזה משהו טרחני על הספרות העברית, כי כזה הוא בני, טרחן. לאחר מאמצים הצלחתי להשיג מכל קטן של ציאניד האשלגן, בכמות שבטוח תספיק להדביר גם רכיכה עצומה כמו בני, ומצאתי גם את הספר הראוי: מילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל. אולי ככה נדע סופית אם כותבים סעמק או סאמק. אם בכלל בני יספיק להגיע עד לאות ס'…
הציאניד הזה יקר, לעזאזל. גם אי אפשר להספיג רק את העמודים הראשונים כי בני לא טיפוס סטנדרטי, הוא מסוגל להתחיל לקרוא מהאמצע, לעבור לסוף, להחליט אקראית שהוא קורא דווקא מאמצע עמוד 67 בפסקה השניה לפני הסוף. לא סתם אמרתי שהוא פסיכופת.
שמתי כפפות עור ומסיכת מנתחים ושפכתי את הציאניד, שנראה כמעט כמו גרגירי סוכר, לתוך בקבוקון קטן עם פיפטה. הוספתי מים וערבבתי היטב עד שהנוזל היה צלול לחלוטין והתחלתי בהספגת הדפים. טיפה אחר טיפה. זה היה די מרגיע.
בהנאה רבה הספגתי כמעט עשרים דפים בשלמותם ובלי לשים לב נגמר לי הציאניד. מסתבר שבשביל לעבור על כל הספר הכמות בקושי מספיקה רק לפינות הדפים, איזה בזבוז נוראי! התעוררתי ליום נוסף בו אני צריכה לסבול את בני לשבע שעות אינסופיות. חשבתי אולי בכל זאת לקחת אתי את הספר המורעל אבל זה היה קצת מסוכן לשים אותו בתיק ביחד עם הסנדוויץ' חומוס עם מטבוחה (שעשויה מעגבניות עם י' אחת) שלי. לצערי בני כנראה יישאר בחיים. בינתיים. כדי לפרוק את העצבים שהצטברו, כשבאתי בבוקר חתכתי לו את הגלגלים של הרכב. זה עזר קצת.
שבוע אחרי זה כבר באתי מוכנה. עטפתי את הספר והדבקתי פפיון בחוץ, כי בני אוהב פפיונים. אמרתי לו שזו מתנת תודה על הסמסטר הקודם ושאני מאוד מרוצה מהציון. הוא התרגש והודה לי, הדפוק. כנראה שכח שנתן לי 88, אחרת הוא כבר היה צריך לראות את זה מגיע.
הוא הכניס את הספר לתיק ויצא החוצה לתפוס טרמפ לתל אביב. הוא לא הספיק לקנות צמיגים.
***
תהיתי מי יספיד את בני וחשבתי שהספד של עודד וולקשטיין, מרצה נוסף מהמחלקה, יהיה עונש מוגזם מדי, כמעט כמו התעללות בגופה. ביקשתי מעמרי הרצוג, סוג של ראש המחלקה, אבל הוא סירב. זה היה מוזר. מרצה מכובד מהמחלקה מת בטרם עת ואתה לא רוצה לספוד לו?
נראה לי שגם היה לו מין חיוך ממזרי כזה של "טוב שפטרנו מעונשו של זה" אבל לא יודעת, קשה לי לקרוא אותו. תמיד יש לו את החיוך הממזרי הזה כמו של חתול הצ'שייר מאליס בארץ הפלאות. גם העיניים האלו שלו שנעות תמיד בתזזיתיות, משהו שם מטריד. מאוד. הוא נראה כל כך נורמטיבי ורגיל שזה גורם לי להאמין שגם הוא בטוח פסיכופת חסר מעצורים וגבולות, כמו בני.
אחרי שהגעתי למסקנה שגם עמרי כנראה לא בדיוק בקו השפיות, החלטתי שהוא הבן אדם הנכון לקרוא את הסיפור החדש שלי ועניין אותי לשמוע מה הוא חושב. אמרתי לו שלא נורא בקשר לבני, נמצא מישהו אחר שלא שנא אותו ויהיה מוכן לספוד לו, אבל אם כבר הוא פנוי, שלפחות יקרא את הסיפור החדש שלי.
הוצאתי את דפי הסיפור מהתיק ונתתי לו, הוא הביט על הכותרת בהפתעה ואז המשיך לחייך. הבן אדם לא מפסיק לחייך לעולם, זה לא הגיוני! הוא שאל אותי למה הדפים לחים ונלחצתי. סעמק, אם נפתח לי בקבוק המים בתיק ונשפך על הלפטופ זה יהיה אפילו יותר גרוע מלכתוב עגבניה עם שתי יודים לנצח! סתם, לא. אין יותר גרוע מעגבניה עם שתי יודים. הוא התחיל לקרוא ולדפדף תוך כדי ליקוק אצבעות. אוח, האשכנזים האלה.
בינתיים בדקתי בתיק, בקבוק המים היה סגור ויבש. מה שכן, במהלך החיטוט בתיק מצאתי פיפטה שבורה. שיט, שכחתי שלקחתי איתי את הבקבוקון למקרה שיעשו לי חיפוש בבית. הרמתי את המבט מהתיק חזרה אל השולחן אבל זה היה מאוחר מדי. עמרי התחיל לפרפר, להיחנק ולפלוט הפרשות בכל מיני גוונים מהפה, האף והעיניים. זה קצת הגעיל אותי אז לקחתי חזרה את הסיפור שלי והחלטתי ללכת. במבט אחרון ראיתי את ראשו מונח על השולחן. חיוך רחב ומלא שיניים צחורות ועיניים פקוחות לרווחה, כשהאישונים עדיין מרצדים מצד לצד.
גיחכתי קצת על זה שגם כשהבן אדם במרחק שלוש שניות ממוות הוא עדיין נראה כמו חתול צ'שייר פסיכי. חייכתי אל הגופה שלו בחזרה ויצאתי מהחדר.
***
בסוף עודד ספד לשניהם. זה היה מזעזע, מרגש, מקברי ומשעשע – והכל בו זמנית. גם עודד סוג של פסיכופת, אבל הפסיכוטיות שלו טובה, נראה לי. פסיכוטיות אדגר אלן פואית שכזו.
אני חושבת שהוא רמז פעם שגם אני קצת פסיכוטית אבל אין לי מושג על מה הוא מדבר. אני האדם הכי שגרתי במחלקה הזו. אולי קצת עצבנית לפעמים, טיפה אימפולסיבית, אבל בתכלס? אני עדינה ושברירית. גוזל רך. נשבעת.
חזרתי הביתה אחרי הלוויה המשותפת והוצאתי מהתיק את דפי הסיפור שנתתי לעמרי לקרוא. הם עדיין היו קצת לחים, לדעתי בגלל הקצף שיצא לו ללא הרף מהפה כשהוא גסס למוות על שולחנו, אבל בכל זאת נגעתי בהם ביד זהירה. הדיו נמרח וכותרת הסיפור כמעט והיטשטשה לגמרי. אחרי התעמקות קלה בקושי היה אפשר לחלץ ממנה כמה אותיות: "אי_ ר_חתי __ _ני ציפ_". קימטתי את הדפים וזרקתי לפח. גם ככה הסיפור עדיין לא היה גמור.
הסיפור ראה אור במגזין מעמול המודפס
