מה הבמאים אורי ברבש וסטיאן כריסטיאנסן רצו להראות לנו ב"אזהרת מסע"? נראה שקצת הכל מהכל: מתח ופעולה, צבא, את הסכסוך הערבי-יהודי ובעיקר – עלילה שמזכירה סדרות בערוץ "ויוה".
ממש רציתי לאהוב את הסדרה "אזהרת מסע", שנוצרה בשיתוף פעולה עם נטפליקס, הוט, וערוץ TV2 הנורווגי. זה היה נשמע כמו משהו שאסור לפספס, דרמת מתח פוליטית וצבאית, שצולמה חלקה בישראל וחלקה בנורווגיה ודוברת ארבע שפות, ואולי גם תעשה לנו קצת הסברה ישראלית על הדרך. הסיפור הוא על אח ואחות ישראלים ותיירת נורווגית שיורדים לחופשה בסיני, שם הם נחטפים על ידי אנשי דאעש. האם הנורווגית, אלכס, טסה לישראל לאחר שנודע לה הדבר הנורא, כדי לעשות כל מה שביכולתה כדי להציל את ביתה. האומץ האימהי שלה ממש נוגע ללב לרגעים אחדים – הבעיה היא שיש גבול למה שאמא לביאה יכולה לעשות, ויוצרי הסדרה כנראה שכחו אותו.
אי אפשר שלא להרגיש קצת כאילו אנחנו צופים בטלנובלה, כשאנחנו רואים את אלכס מספרת לשר המודיעין הישראלי – אריק, שבתה החטופה היא בעצם בתו, פרי הרומן הקצר שהיה להם בזמן הסכמי אוסלו. גם החלקים בעלילה שאינם מזכירים את ערוץ "ויוה" מופרכים: אם זה ניסיון הבריחה של החטופים מידי דאעש, אם זה ההגעה של אלכס למשרדו ולביתו של אריק כל כך בקלות, והאהוב עליי ביותר במופרכותו – הפגישה שלה עם בכיר בחמאס, שמשום מה לא רק מסכים לדבר איתה, אלא גם לא עורף לה את הראש על החוצפה שהיא מפגינה כלפיו. לא הבנתי, הייתה כאן איזו בדיחה על חמאס בתור ארגון מתון שיודע לשמור על איפוק?
ובכל זאת, לא סבלתי בעודי צופה בפרקים, אפילו נהניתי. המתח היה קיים וחיכיתי בכל שבוע שיצא כבר הפרק הבא. יש בה רגעים אמינים שגורמים לך לנשוך שפתיים ולכסוס ציפורניים, כמו הסצנות בהן החטופים מוכרחים לדבר למצלמה ולהגיד את דברי דאעש. הלב יוצא אל אמם של החטופים הישראליים ברגעים בהם היא נשברת וזועקת, ונוסף טעם אחר לצפייה בזכות השאלה הרומנטית המרחפת לאורך העלילה – כמה רחוק ילך הורה כדי להגן על הילדים שלו? בחירת השחקנים הטובה מרוממת את ההנאה שבצפייה; עמוס תמם הוא ליהוק צ'ארמרי במיוחד לשר המודיעין הישראלי, לצידו משחקים גם רותם אבוהב בתור אשתו ודניאל ליטמן בתור החטוף הישראלי – וכולם עשו עבודה נהדרת.
לעיתים רחוקות אני מרגישה רגשות מעורבים בקשר לסדרה. מצד אחד היא גורמת את התחושות הנכונות: מתח, התרגשות, עצב; ומצד שני פעמים רבות מידי בזמן הצפייה גלגלתי עיניים וחשבתי – "נו באמת…" ומלבד העלילה המופרכת, פשוט ציפיתי לראות דברים אחרים בסדרה שעוסקת במצב הביטחוני בישראל. אולי הבעיה העיקרית היא הרצון המורגש ביצירה להנגיש את המצב המדיני בישראל ואת הסכסוך במזרח התיכון. לצופים הנורווגים זה כנראה מתאים בול ואפילו הכרחי כדי להבין ולהנות מהסדרה, אבל בשביל הצופים הישראליים זה כמו להושיב בכיתה א' נער בן 18 שסיים בגרות בלשון וללמד אותו את הא"ב – הוא יקבור את המורה בטוטואים וירסס גרפיטי "המנהלת תתפטרי" על שער בית הספר. זה פשוט לא מתאים, ועם כמה שזה היה נשמע מגניב ליצור סדרה ישראלית ונורווגית יחדיו, במבחן התוצאה זה לא עבד, ואכזב את הקהל הישראלי. הסוף הסגור אך לא במלואו משאיר אפשרות לעונה שנייה, וכולי תקווה שהיא תהיה פחות טלנובלה טורקית, הרבה פחות הסברתית, והרבה יותר מדברת לקהל הישראלי, שלא מוכן לאכול חארטות.
