בשישי האחרון יצאה לאוויר העולם ההוצאה המחודשת (Reissue) של האלבום המופתי של רדיוהד "OK Computer", שיצא לאור לראשונה ב-1997, לפני 20 שנה. ההוצאה המחודשת קיבלה את השם "OKNOTOK", כהתכתבות עם השם המקורי, ויצאה עם אותה העטיפה כמו האלבום המקורי אך שרופה ומתקלפת יותר, כמו מראה על השנים שעברו עליה. בתור מעריצה של הלהקה קשה לי לקבוע מהו האלבום הכי טוב שלהם, כי בכל אחד מהם יש מספר שירים שבלעדיהם החיים שלי לא היו נראים אותו הדבר. אבל השנים עשו את שלהן, והיום "OK Computer" נחשב בעיני רבים לאלבום הטוב ביותר של הלהקה, ויש מי שיגיד שמדובר גם באחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים. האלבום זינק למקום הראשון במצעדים בבריטניה בשבוע שהוא יצא, ומאז הוא תפס כבר מזמן את מקומו המכובד ברשימות האלבומים הגדולים, וזה לא קרה ללא סיבה. רדיוהד הוכיחו את עצמם שוב ושוב כבר מתחילת דרכם כמוסיקאים מוכשרים בעלי יכולות יוצאות דופן ושליטה מוחלטת בחומרים ובכלים איתם הם עובדים. "OK Computer" הוא ההוכחה המובהקת ביותר לכך, וחגיגות עשרים שנה לצאת האלבום הוא סיבה מצוינת להיזכר בכך.
ובכל זאת, עם כל האהדה והתפארת שסובבים את האלבום הזה, קשה מאוד לכתוב על דברים שאוהבים. יותר קשה לכתוב על דברים ששינו לך את החיים. כששמעתי לראשונה את רדיוהד הייתי ילדה קטנה ותמימה, חסרת דאגות וטעם מוסיקלי. לא הבנתי איך מישהו יכול להתחבר לאקורדים ולריפים הצורמים ולקולו של הסולן ששר כאילו הוא עומד למות בסוף כל שיר. אבל אחרי כמה שנים, כשהמלנכוליה והייאוש תפסו אותי ולא עזבו מאז, השירים של רדיוהד הפכו בשבילי להרבה יותר מעוד להקה שאני פוסחת עליה ביוטיוב. הם קיבלו באוזניי צבע חדש לגמרי, צבע של הקלה וקבלה. דרך השירים שלהם הבנתי שיש עוד מישהו שמרגיש בדיוק כמוני, ושאני לא לגמרי לבד בעולם. השירים שלהם התחברו ישירות לרגש, והפלא הזה שנקרא רדיוהד הדהים אותי אז והוא ממשיך להדהים אותי היום.
ההוצאה המחודשת של האלבום כוללת כמה הפתעות נעימות שיטיבו גם עם המעריצים המושבעים וגם עם מאזינים חדשים שאולי יתמזל מזלם לגלות את הלהקה דרך ההוצאה המחודשת הזו. ההוצאה כוללת את 12 השירים שבאלבום המקורי, שמונה שירי בי-סיידס (B-Sides), ושלושה שירים חדשים-ישנים שלא נכנסו לאלבום המקורי ורואים אור לראשונה בצורה המוקלטת. שירי האלבום המקורי והבי-סיידס זכו למאסטרינג חדש (Remastering) וכעת הם נשמעים טוב יותר מאי פעם. הסאונד אחרי הרמאסטרינג, שהוא שילוב של קלטות אנלוגיות מקוריות ואמצעי מאסטרינג דיגיטליים, הוא חד ונשמע נקי יותר גם עבור המעריצים ששמעו את האלבום הזה עשרות אם לא מאות פעמים בעשרים השנים האחרונות. הרמאסטר גורם למאזינים לשמוע לפרטי פרטים כל צליל וכל צפצוף קטן שאולי הושמט בגלל אוזניות באיכות ירודה או רמקולים זולים. קולו של תום יורק נשמע צורב אפילו יותר בגרסה הצלולה של הרמאסטר, והוא יוצא מתוך האוזניות וחודר הישר לתוך הורידים, עם צלילי הייאוש והניכור שאפיינו כל כך את הניינטיז.
שלושת השירים החדשים, "I Promise", "Man of War" ו-"Lift" הם המשך דרכו הישירה של האלבום המדובר, ומהשמיעה ניכר שמדובר בשירים שנכתבו בתקופת האלבום המקורי. ההאזנה לשירים החדשים עשרים שנה אחרי יציאתו של האלבום מרגישה כמו פגישה עם חבר ישן שלא פגשת שנים. הוא גם ישן וגם חדש, זר ומוכר, מעלה את זיכרונות העבר אך ממלא גם את החורים בזיכרון של השנים החסרות בהן לא התראתם. אפילו הקליפ ל-"Man of War" שיצא יום לפני ההוצאה המחודשת מתכתב ישירות עם הקליפ ל-"Karma Police", אחד מהשירים האיקוניים של "OK Computer". שלושת השירים הללו הצליחו לאגור בתוכם את כל המנעד הרגשי והמוסיקלי של האלבום כולו- החרדה, הפחד, הניכור של העולם המודרני והבדידות המשתקת של החיים על כדור הארץ המשוגע הזה, יחד עם הסאונד המוכר של רדיוהד היישר משנות התשעים.
אולי העובדה שהאלבום האחרון שלהם, "A Moon Shaped Pool", שיצא לפני שנה גם הוא מורכב מכמה חומרים ישנים יותר שהוקלטו לראשונה, מעלים את המחשבה שאולי רדיוהד כבר איבדו את הייחודיות שלהם בגל החדש של הרוק, האינדי והאלטרנטיב של ימינו. אך בכל זאת, אפילו מי שחושב כך עדיין לא יכול להתעלם מהעובדה שמדובר בלהקה שנמצאת אי שם למעלה בפנתיאון הלהקות הגדולות ופורצות הדרך של כל הזמנים. ההאזנה החוזרת ל-"OK Computer" ולשירים הגדולים שלהם כמו "No Surprises", "Paranoid Android" או "Climbing Up the Walls" לצד השירים החדשים רק מאשרת את מה שכולם יודעים כבר יותר מעשרים שנה- מדובר כאן בלהקה שיוצרת מוסיקה שהיא מעבר למה שמילים יכולות לתאר, כזאת שמדברת ישר לרגש. ולנו רק נשאר לקוות שההוצאה המחודשת והעובדה שמדובר בחגיגות 20 שנה לצאת האלבום יגרמו ללהקה לבצע כמה שירים מהאלבום המופתי בהופעה בפארק הירקון בתל אביב ב-19 ליולי.
אז נתראה שם?
