השבוע צפיתי בחידוש לסרט "מלך האריות". למרות שהסרט המקורי יצא עוד לפני שנולדתי, הוא מלווה אותי בכל דבר. החל מציטוטים שמתלווים באופן מושלם לכל דבר בחיים, כמו: "יום אחד כל זה יהיה שלך", או כשאני מניפה את החתולה שלי לפחות פעם ביום מעל הראש וקוראת: "זה גלגל החיים!". וכמובן, אי אפשר לשכוח את הפרצוף של סימבה מביט באביו המת, ורק המחשבה על הסצנה הזו יכולה להעלות דמעות בעיניו של כל ילידי שנות ה-90. ההפקה החדשה היא איכותית ועדכנית, אבל היא לא מביאה עמה את התחושות הקסומות שמלוות את הצפייה בסרט המקורי. התחושה חזרה אצלי כמה פעמים בצפייה בחידושים של דיסני, ובתור "ילדת דיסני נצחית" ניסיתי להבין למה הם ממשיכה לחדש את הקלאסיקות שאנחנו כבר כל כך אוהבים.
כדי להבין מדוע בשנים האחרונות דיסני מייצרת הפקות מחודשות של סרטי האנימציה המקוריים שלה, ננסה תחילה להבין את ההיסטוריה של החברה. חברת "וולט דיסני" הוקמה ב- 1923 על ידי וולט דיסני והתמקדה בסרטונים קצרים, בניהם (כמובן) סרטי מיקי מאוס. בשנת 1937 החלה לייצר סרטי אנימציה באורך מלא, כשהראשון בהם היה "שלגייה". הסרט התחיל את מה שמכונה כיום "עידן הזהב" (Golden era), אלו הסרטים שבוימו על ידי וולט דיסני עצמו. עידן הזהב נמשך עד שנת 1966 וכולל בתוכו את הקאלסיקות: "פינוקיו" (1940), "דמבו" (1941), "במבי" (1942), "אליס בארץ הפלאות" (1950), "סינדרלה" (1950), "פיטר פן" (1953) ו"היפיפייה הנרדמת" (1959). העידן הסתיים קצת לאחר מותו של מייסד החברה עם הסרט "ספר הג'ונגל" (1967).
שנות ה-90 ידועות כיום כ"רנסנס של דיסני", כלומר, הלידה מחדש. אך כמובן, לא יכולה להיות לידה מחדש בלי עידן אפל לפניו. ה"עידן האפל", או "עידן הברונזה", התחיל לאחר מותו של המייסד, והסרטים הנכללים בו: "חתולים בצמרת" (1970), "רובין הוד" (1973), "פו הדוב" (1977), "הרפתקאות ברנרד ובינאקה" (1977), "השועל והכלבלב" (1981) ו"הקדירה השחורה" (1985). לרבים וודאי יש זיכרונות ילדות חיוביים מהסרטים הללו, וההגדרה הזו אף עלולה להכעיס אותם. ואכן, רוב הסרטים שצוינו הרוויחו סכומים נאים בקופות. הבעיה הגדולה של הסרטים האלו היא שהייצור שלהם התמקד בהכנסות שיצליחו לייצר בקופות הכרטיסים. דיסני השתמשה בשיטות קלות כדי למשוך את הצופים לאולמות הקולנוע, ובמיוחד השקיעה בטריילרים שמושכים את העין. אך ניכר היה כי לא הייתה השקעה בכתיבת התסריטים ובאיכות האנימציה. לאורך זמן, השקעה מסוג זו לא השתלמה והצופים החלו להבחין בכך. הסרט האחרון של תקופה זו "הקדרה השחורה" נכשל בקופות.
בתקופת ה"רנסנס של דיסני" הופקו על ידי החברה להיטים גדולים שהפכו לחלק משמעותי מהתרבות שלנו כיום. החדשנות של שולבה יחד עם חזרה למקורות וניסיון מה הפך את הסרטים בעידן הזהב לכה אהובים. מהלך זה גרם לדיסני לחזור ולהשתמש בסיפורי אגדות כבסיס לסרטים שיצרה. בארבע השנים הראשונות של הרנסנס, הוציאה החברה שלושה סיפורי אגדות: "בת הים הקטנה" (1989) , "היפה והחיה" (1991) ו"אלאדין" (1992). דבר נוסף הוא הדגש על המוזיקה בסרטים. הקטעים המוזיקליים בתקופה זו מנסים להידמות לשירי מחזות זמר שהיו יכולים להתאים לברודווי. הדבר השלישי שעשו הוא להשקיע באנימציה חדשנית. במהלך השנים האלו המשיכה החברה לייצר סרטים מצליחים בכל שנה: "מלך האריות" (1994), "פוקהונטס" (1995), "הגיבן מנוטרדאם" (1996), "הרקולס" (1997), "מולאן" (1998), "טרזן" (1999).
סרטי האנימציה שיצאו בעשור האחרון (2009-2016), כמו "הנסיכה והצפרדע", "פלונטר", "לשבור את הקרח" ו"מואנה" ידועים כ"רנסנס השני". אך, עדיין לא בטוח שאפשר לתחם את העידן הזה ולהגדיר אותו לחלוטין, שכן, הוא עדיין מתקיים.
כעת, אנו ניצבים בשיאו של עידן חדש, כזה שכבר ברור שמתרחש אך עדיין לא ניתן להגיד אותו, את מאפייניו ואת הצלחתו. זהו עידן החידושים של דיסני. בתקופה זו מתמקדת החברה ביצירת חידושים, רובם בביצוע של שחקנים ולא באנימציה, עבור הסרטים הקלאסיים שלה, מכל התקופות.
ב- 2010 יצא לאקרנים הסרט "אליס בארץ הפלאות" בבימוי של טים ברטון. אז היה נדמה למעריצים כי הניסיון לקחת סרט שהשיגעון הוא חלק בולט בו ולייצר לו גרסה חדשה בבימויו של במאי הידוע בשיגעוניות היא החלטה אומנותית מעניינת. אבל בשנים שלאחר מכן נמשכה מגמת החידושים עם גרסאות ל"סינדרלה" (2015), "מלפיסנט" (2014, אדפטציה ל"יפיפה הנרדמת") ו"ספר הג'ונגל" (2016). ההחלטה לייצר חידושים החלה להראות כמו מגמה, ולא כמו החלטה אומנותית חד פעמית.
בשנת 2017, עם יציאת הגרסה המחודשת של "היפה והחיה", המגמה לחדש את הסרטים הישנים התבהרה. "היפה והחיה" היה הסרט הראשון שבוסס על סרט מתקופת הרנסנס של דיסני. על כן, כבר במקור היה הסרט מושקע מבחינת העלילה, האנימציה והמוזיקה שבו. בשונה למשל מהחידוש ל"סינדרלה", בו העלילה המקורית דלה – והסרט החדש כמעט יצר עלילה חדשה, שרק מתבססת על זו המקורית. "היפה והחיה" הוא שחזור כמעט מדויק של הסרט המקורי. למעט מספר סצנות שנוספו לסרט ונועדו לצמצם פערים ושאלות שהיו למעריצים בהקשר לסרט המקורי. כמו למשל השאלה על גילו של הנסיך או נטייתו המינית של לה-פו. האחרונה היא גם דוגמה לסיפור שהיה כמעט בלתי אפשרי להציג בקולנוע, בסרט ילדים, בשנות ה-90 והיום דיסני יכולה לשלב בסרטייה.
באותה השנה הוכרזו שלושה פרויקטים עתידיים: "דמבו", "אלאדין" ו"מלך האריות" שיצאו שלושתם בשנה האחרונה. ועל עוד שלושה פרויקטים אמורים לצאת בשנה הקרובה: חידוש ל"יפיפה והיחפן" שיצא ישירות לשירות הסטרימינג החדש של דיסני (Disney+), "מולאן" ו"קרואלה" – סיפורה של הנבלית מהסרט "101 כלבים דלמטיים". צוות השחקנים לסרט "בת הים הקטנה" הוכרז ויצר מחלוקת ברשתות כאשר לתפקיד אריאל לוהקה שחקנית שחורה. פרויקטים נוספים שהחלה הפקתם אך עדיין לא נקבע תאריך יציאתם הם: "הגיבן מנוטרדאם", "לילו וסטיץ'", "פינוקיו" ו"שלגייה", ועוד בתכנון העתידי "הרקולס" ו"פוקוהונטס".
החידושים לסרטים הופיעו עד כה באחת משתי דרכים: הראשונה, סרט ישן עם עלילה לא מספיק מפותחת במקור, וייצירת עלילה חדשה. גישה זו מאפיינת את החידושים לסרטים המשתייכים לעידן הזהב כמו "סינדרלה", "היפיפה הנרדמת", "אליס בארץ הפלאות" ו"דמבו". נעשה שימוש באלמנטים שמוכרים לצופים כדי לעורר הזדהות ונוסטלגיה, כמו למשל המוזיקה ב"דמבו", או התלבושת של מליפיסנט.
הגישה השנייה היא היצמדות לעלילה המקורית כמעט באופן מדויק. את הגישה הזו, כפי שציינתי, ראינו לראשונה בסרט "היפה וחיה". דיסני הסתמכה על הקלסיקה המקורית וכמעט לא שינתה אן הוסיפה דבר. כך גם כלפי החידושים של "אלאדין" ו"מלך האריות".
תגובת המעריצים לשתי הגישות בעייתית. רוב הילדים בעולם גדלו על הסרטים האלו ויש להם משמעות רבה עבורם, הם מייצגים משהו בילדותם. כאשר דיסני בוחרת בגישה הראשונה, מרגישים המעריצים כאילו נגזל מהם דבר מה – הם לא צפו בסרט שאותו ציפו לראות. כאשר נעשה שימוש בגישה השנייה, הצופים הוותיקים מאוכזבים, הם כבר צפו בסרט הזה פעם, ואהבו אותו ללא השינויים והתוספות. אז, נשאלת השאלה: למה בכל זאת דיסני מחדשת את הסרטים שלה?
כדי להבין למה, כדאי להבין מונח נוסף – "הכספת של דיסני". ישנם 16 סרטים של דיסני שנמכרים רק לתקופת זמן מסוימת. כאשר הם מוצעים למכירה הם מוגדרים "מחוץ לכספת". סרטים אלו יוצאים מהכספת כל שבע עד עשר שנים. הסיבה ההיסטורית לכך היא שבעבר לאנשים לא היו מכשירי וידאו ביתיים, הדרך היחידה לראות סרטים הייתה בהקרנות חוזרות בקולנוע. לכן, אחת לכמה שנים הוצגו הקלאסיקות בהקרנות חוזרת.
ואם נחזור לשאלה, התשובה הראשונה שרבים עשויים לתת היא: כסף. דיסני ידועה כתאגיד גדול שמגלגל מיליארדי דולרים בשנה באמצעות סרטים, מרצ'נדייז ופארקים ברחבי העולם. נדמה כי החברה לא מפספסת הזדמנות להגדיל את הרווחים שלה. אבל כשבוחנים את ההכנסות של החידושים, מגלים שרובם הרוויחו פחות מהמקור. הסרט היחיד שהרוויח יותר מהמקור הוא "היפה והחיה" ואולי הסיבה היא כי הוא התחיל את גל החידושים והצופים הנרגשים, שהאגדה האהובה עליהם קמה לחיים, רצו לבדוק במה מדובר.
קו המחשבה השני הוא כי ישנו דור חדש של ילדים שלא גדלו על הסרטים האלו. אך אם נחזור לכספת של דיסני, בעבר נהגו להוציא מהכספת את הסרטים בהקרנות חוזרת אחת לכמה שנים. אולי מטרת החידושים היא אותה המטרה, להביא דור חדש לצפות בסרטים. אלא שדיסני מבינה שהילדים של היום הרבה יותר רגישים לגירויים מאלו בשנות ה-40 ואפילו מילדי שנות ה-90. לכן היא בוחרת לחדש את הסרטים עם יותר אקשן, טכנולוגיה מתקדמת ופנים מוכרות (וויל סמית' בתפקיד הג'יני מ"אלאדין", ביונסה בתפקיד נלה ב"מלך האריות" ואמה ווטסון בתפקיד בל ב"יפה והחיה").
וולט דיסני אמר פעם "אני לא עושה סרטים בעיקר בשביל ילדים. אני עושה אותם בשביל הילד שקיים בתוכנו בין אם נהיה בני שש או בני שישים". אולי ממשיכי דרכו מאמינים באמירה הזו וממשיכים לחדש את הסרטים המקוריים דווקא עבור המעריצים שכבר התבגרו. דיסני שממשיכה לשמור על הקלאסיקות שלה בכספת ולשחרר את הסרטים אחת לכמה שנים רוצה לייצר דור מעריצים חדש, ועם זאת להמשיך לחדש ולאתגר את המעריצים הוותיקים שגדלו על הסרטים, ימשיכו לצפות בחידושים, לבחון אותם, להתלונן עליהם ולאוהב אותם.
