"תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו"

מרץ 30, 2014

סבתא
ג'קלין שלחה לי מייל. "אני מקווה שחזרת לביתך בלי בעיות", כתבה בצרפתית מפופנת. "כפי שכבר אמרתי לך, אני אשמח ש'פורניסה' בשבילי מידי שבוע צנצנות ריבה". פורניסה (fournisses) היא מילה בצרפתית שמשמעותה בתרגום חופשי – "תעשי לי קייטרינג". צריך לדעת לבטא את השורוק נכון כשאומרים פורניסה, אווווו כזה, שפתיים מכווצות. ג'קלין לא אומרת לי שאני מכינה ריבות נהדרות, היא מבקשת שאני "פורניסה" ריבות בשבילה. ג'קלין היא סבתא שלי. אבל אף אחד לא קורא לה סבתא. זה עניין של ריחוק אירופאי.
כשהגעתי לצפון תל אביב לפגישה עם רות דיין, חששתי לפגוש עוד ג'קלין, ואכן היו הרבה קווי דמיון: אוצרות האומנות שבתוך הבית, רהיטים ישנים מכל העולם, שיער לבן זוהר, הבעת פנים צלולה, דיבור אסוציאטיבי, אהבה כפייתית לאיכות. פסעתי בצעדים ראשונים מהוססים אל תפקיד המראיינת. אבל רות משרה סביבה אווירה נטולת שיפוטית, כזו שלאט לאט הפיגה את החששות והלחץ שנשאתי עימי מביתה של ג'קלין.

איקאה
אפשר בקלות לדמיין את רות בצעירותה, כמו אז גם היום, היא אישה עם קלאסה מפה ועד להודעה חדשה. יש לרות יש קול עמוק וחרישי, הצליל שבוקע מגרונה הוא צליל של מיתרים ספוגי עשן. נדמה היה לי שהעשן של כל הסיגריות שהיא עישנה בחייה התאבך מעלינו, בזמן שנפגשנו והיא הראתה לי אלפי סקיצות של מעילים, שמלות וכפתנים. בזמן שדיברה המילים נבלעו באותיות שי"ן, בי"ת, גימ"ל, זי"ן, כ"ף בגלל השיניים התותבות. התוצאה היא אפקט מיוחד של זקנה ונסיון חיים.
רות סיפרה לי שכשהיא הלכה לעבוד בקליטת עליה ביקשו ממנה ללמד את העולים לבשל. היא סיפרה שהיו הרבה עולים שלא הכירו חומרי גלם כמו עופות וביצים, הם לא ידעו מה עושים עם זה, איך מבשלים את זה. אז רות לימדה אותם, ואז הגיעו הבולגרים. "שאני אלמד בולגרי לבשל?" היא אמרה, ספק פוסקת שבשום אופן לא. אז במקום ללמד אותם היא הלכה לבקר בבתים של הבולגרים והבחינה בוילונות ובכיסויי המיטה הרקומים. היא הוקסמה. זה היה כל כך יפה.
רק מאוחר יותר, כשהתעניינה במפורש, רות הבינה שכל נערה בולגרייה מתחילה להכין בגיל חמש עשרה רקמה בשביל הנדוניה שלה. "זוהי מסורת שידועה בכל ארצות אירופה," היא מספרת לי "ואז חשבתי ששווה לקחת את היכולת המדהימה הזאת ולעשות איתה משהו". כך למעשה נבט במוחה הרעיון שממנו צמחה משכית. הרקמות במעברות של העולים מבולגריה. ואני, אני חשבתי לעצמי שהפריט הרקום היחיד שיש לי בבית זה כרית שקניתי באיקאה..

חנות
רות תיארה לי את החנות של משכית בירושלים ברחוב הרב קוק, "זה ממש ליד בית אנה טיכו, איפה שהייתה השגרירות האיטלקית". במשך עשרה חודשים הייתי עוברת יום יום ליד הנקודה הזאת בדיוק בדרך ללימודי טבחות במכללת הדסה שברחוב הנביאים. המיקום של החנות ישר שלח אותי לריחות של בצל מטוגן, לתחושה מסויימת של ירושלים החורפית האפרורית והקרה, למכנסיי השף המשובצות, לחולצה הלבנה. רות תיארה את החנות כדבר הכי יפה בעיר, פנינה של חפצי נוי, בגדי אופנה עילית ובית קפה מוקפד שהכל בו מוגש בכלים ארמניים שהביאה מהשוק הערבי בעיר העתיקה. עצמתי את עיניי ויכולתי להריח את הקפה, לראות מלצרית לבושה בכפתן מגישה לי קפה בספל קטן עם עיטורים, יכולתי לשמוע את השיחות של הנשים מסביבי, את ההתרגשות שלהן מהרכישה החדשה.
בשבת הסמוכה לראיון עם רות שאלתי את אימי, ירושלמית מזה 40 שנה, אם היא מכירה את משכית "איזה שאלה," היא ענתה לי במבטא צרפתי "שטיח החורף החום שלנו משם". בעצם מהרגע שהסיפור של משכית נחת בידיי, מצאתי את עצמי מתקשרת טוב יותר עם נשים מבוגרות ממני: חמותי, אימי. עיניי כולן נדלקו כשהן שמעו את המילה "משכית". חמותי סיפרה לי על החנות השניה של משכית שהייתה ברחוב בלפור בחיפה, "כשהייתי רוצה לשטוף את העיניים הייתי מבקרת בחנות, היו שם דברים משגעים". החנויות והמוצרים של משכית היו לסמל, מוצרים מהאיכות הגבוהה ביותר שסימנו את רוח המקום, את הישראליות, כמבקשים לומר 'גם לנו יש מה להציע'.

חצילים
כל בוקר הייתי שורפת על הגריל עשרים חצילים, יש לזה ריח של טבק זול, כל המטבח והבגדים מתאופפים בעשן שאין בו תוכן, רק ריח. אחרי שהייתי מסירה חציל חציל מהגריל וידיי בוערות ממגע לא מתוכנן עם קליפה שחורה, מפוחמת ולוהטת הייתי ניגשת אל הלימונים, ארגז של עשרה קילוגרמים, מסחטה ירוקה תעשייתית סכין מטבח וקרש חיתוך, חוצה סוחטת, חוצה סוחטת, חוצה ושוב סוחטת. בסיום ההכנות הייתי יוצאת לרחוב כדי לאוורר את הידיים מהכוויות והחומצה, לשתות קפה ולעשן סיגריה ובעיקר כדי לנסות להבין למה אני עושה את זה לעצמי.
אחרי שנתיים הבנתי שזה מספיק, שנתיים של חצילים ולימונים כדי להבין שדי. הלב שלי נקרע בנסיון להבין את הדי הזה. כשניסיתי לשאול את רות איך הרגישה בליבה כשמשכית נסגרה אחרי שישים שנה של שמלות ושטיחים, של רקמה ואריגה, שישים שנה של חנויות ונסיעות, דוגמניות ומעצבות, עולים מפה ופליטים משם, היא לא הסגירה רגשות. רות רק אמרה בפשטות "אני כבר הייתי באמריקה ועשיתי גם שם משכית". האמנתי לה בכל ליבי, היא לא הייתה עצובה, ליבה לא נשבר, היא לא אדם שנקשר באורח סנטימנטלי לפרוייקט כזה או אחר. רות רצה מדבר לדבר, ממלאכת יד אחת לאחרת, זה לא אומר שאין אהבה בעשייה שלה, רות אוהבת את מה שהיא עושה והיא גם אוהבת לרוץ. ולמרות כל זאת, העיניים שלה התמלאו בדמעות של התרגשות כשהיא סיפרה לי על שיחת הטלפון הראשונה עם שרון. כשאישה בגיל 97 מקבלת שיחה שבה מציעים לה להחזיר אהבה ישנה, קשוחה ככל שהיא תהיה, ליבה נרעש. כשמשהו שקמל מזמן נובט מחדש, גם העיניים היבשות ביותר יזדגגו.

משכית
"תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו" (משלי כה, יא). אפשר לשמוע את הטעמים של בית הכנסת במילים האלו. הרמתי טלפון לאבא וסיפרתי לו שאני כותבת על משכית. "איזה משכית? החנות שאמא קנתה בה את השטיח החום?" "כן," עניתי. ביקשתי מאבא שיפרש לי את משמעות המילה משכית. "יש הרבה פרושים," הוא התחיל, עצרתי אותו. "אני מתכוונת לזה עם התפוחי זהב" הבהרתי. "אה, אז תגידי," הוא אמר וישר ציטט את הפסוק המדוייק בהיגוי מושלם. הוא הסביר לי שתפוחי זהב היו מעין תכשיט יפה שהיו צורפים בתקופה עתיקה, שתפוח הוא סמל למשהו יקר ואיכותי, וגם שהתורה עצמה משולה לתפוח.
"אז מה זה משכיות כסף?", אבא סיפר לי שאת תפוחי הזהב היו אורזים בקופסאות עשויות מכסף, מעין קופסא שהיא סריג צפוף מחוטי כסף עבים. הוא הוסיף שזה בעצם משל – אדם שמתבונן במשכית כסף לא יכול לראות מרחוק שיש בתוכה תפוח זהב, רק אם הוא מתקרב ומתאמץ להסתכל מבין סריגי המשכית הוא יכול לראות שהדבר היקר באמת נמצא בתוכה. הנמשל הוא שכשמסתכלים מרחוק, דברים נראים סתמיים והחכמה היא להתקרב ולהתבונן פנימה.
"איזה יופי," אמרתי וחשבתי כמה שזה מתאים לסיפור של רות. הרי רות מאוהבת בפרטים, בדיוק ואם מסתכלים מרחוק על המוצרים של משכית אפשר לחשוב שזאת שמלה רקומה או כפתן או סתם שטיח. רק אם מתבוננים מקרוב אפשר לראות את האיכות ועבודת היד, את המורשת שמסתתרת מאחורי החוטים השזורים במלאכת מחשבת. ואם ממתינים עוד ומתבוננים היטב אפשר לראות את הסיפור, את תפוח הזהב שלובשת את המשכית.

הדפסים
בבוקר בו נסעתי לפגוש את שרון טל חשבתי לעצמי מה לובשים לפגישה כזאת? בכל זאת, היא מעצבת אופנה ופדיחות להגיע עם משהו מכוער מידי או משתדל מידי. ישבתי חצי שעה בקצה המיטה כשדלתות ארון הבגדים פתוחות והתבוננתי, סורקת את המדפים. שאני אלבש את חולצת הוינטג' הפרחונית? זה מתבקש מידי. אולי את הג'ינסים השחורים עם חולצה לבנה מכופתרת? זה סתמי מידי. בסוף הוצאתי טייץ שחורים וסריג דק שקניתי ב H&M לפני חודש. חברה שמבינה באופנה אמרה לי שיפה לי הדפסים ובסריג הזה יש דוגמא של עור נחש בגוונים כחולים. הימור.
"את נראית מהמם," שרון אמרה כשסיפרתי לה על התלבטויות הבוקר שלי. שמחתי על המחמאה אבל לא הייתי בטוחה שאני מאמינה לה, בהתחשב בקולקציה המרשימה של משכית החדשה שהייתה תלויה על הקירות סביבנו. שרון עצמה לבשה ג'ינס שחורים ומבריקים וחולצה כהה. על החולצה נח פריט מעוצב, מעין גלימה חסרת שרוולים בצבע בורדו עמוק עם קפוצ'ון ענקי. את המטפחת שליפפה באלגנטיות סביב צווארה זיהיתי, היא הייתה תלויה לידינו על אחד מקולבי הקטיפה השחורים. המטפחת נראתה רכה ומלטפת, ממש כמו המטפחות של אמא שלי, משי אמיתי וכבד.

נסיכה
ערבה, המזכירה של שרון הובילה אותי לפינת הפגישות, שתי כורסאות לבנות ושולחן קפה קטן. התיישבתי בין קולבי השמלות המסודרים לפי צבעים, על כל סטנד יש כארבעה פריטים שנתפרו בקפידה. ישבתי וחיכיתי לשרון, ערבה הגיעה עם שתי ספלי קפה ומיד אחריה הגיעה שרון. התחלנו לשוחח עד שזבוב שובב צלל לתוך הקפה שלי והפסיק את רצף השיחה. שרון סיפרה לי שהיא צופיפניקית, התקשתי להאמין. "כן, אני במקומך הייתי מוציאה את הזבוב מהקפה וממשיכה לשתות". כל השמלות והכיפתנים המחוייטים הסתכלו עלי, מבטיהם לא איפשרו לי להוציא זבוב מהקפה, זאת לא הייתה אפילו אופציה מבחינתי. שאני אוציא זבוב מהקפה שלי? ועוד אמשיך לשתות? כבר הייתי כל כולי בשיק, באתי עם הפריטים הכי יקרים שלי, ישבתי בחינניות עם רגליים משוכלות הצידה. צופיפניקית, לא להאמין. חשבתי על חברותי הצופיפניקיות והרהרתי באפשרות הזאת בשנית. לא יכול להיות.
"אז איך עברת מהצופים לאופנה?" תהיתי. "אני גם בוגרת שנקר" אמרה שרון. "למדתי אופנה עד 2008 ובזמן הלימודים התמחתי בפריס אצל אלבר אלבז, עשיתי אצלו שתי עונות". באותו ערב בדקתי בגוגל מי זה אלבר אלבז ומצאתי תמונות של שמנמוך כזה בחליפה עם משקפיים עם מסגרת פלסטיק שחורה עבה, דפדפתי בתמונות שהאינטרנט מצא בשבילי וראיתי שמלות משונות על דוגמניות ומפורסמות למינהן. באחת התמונות רואים את אלבז לצד השחקנית ניקול קידמן, לידה הוא נראה בדיוק כמו תפוח אדמה עם משקפיים.
"העבודה אצל אלבז פתחה לי את העיניים, הבנתי שאני רוצה לעשות אופנה גבוה ואיכותית" שרון המשיכה להתוות את המסלול שעברה ואני ניסיתי לחשוב לעצמי מה זה בדיוק אופנה גבוה ואיכותית. "חזרתי לארץ לסיים את הלימודים, פרוייקט הגמר שלי עסק בפיתוח של חומר סיליקון שישמש לקוטור". "מה זה קוטור?" שאלתי. "קוטור זה אופנה גבוה" היא ענתה. "כמו הוט קוטור". עדיין לא ממש הבנתי מה הקשר בין סיליקון לקוטור ושרון זיהתה את הבלבול שלי והסבירה "נגיד כסאות כתר, את מכירה נכון?" הנהנתי, "אז יש מכונה שמוציאה משהו כמו נניח שלוש כסאות פלסטיק כאלה בדקה" המשכתי להנהן בהבנה "אז הרעיון של פרוייקט הגמר שלי היה להדפיס שמלות בטכנולוגיה שהיא קומבינציה בין מאס פרודקשיין להוט קוטור". התחלתי לדמיין פס ייצור כזה שמצד אחד יושבת שרון ומהצד השני יוצאות שמלות מפלסטיק. "השם של הפרוייקט היה מאס קוטור. מה שהיה ייחודי בו זה השילוב הזה בין טכנולוגיה של הדפסה קצרה ומהירה לבין הטכניקה העתיקה של הקוטור שזה לתפור ולמדוד ולגזור וזה איטי נורא".
שרון עיצבה את שמלת הכלה של נסיכת אבו דאבי, יצאה לה לפגוש את סקרלט ג'והנסון ושבאחד המופעים האחרונים שלה ליידי גאגא לבשה שמלה (ששרון עיצבה) מבית אלכסנדר מקווין, בו עבדה לאחר סיום לימודיה בשנקר. "וואו" פלטתי. איזה זוהר. אובססיה קלה לאבק כוכבים השתלטה עליי. בא לי לשאול את שרון איך זה לעצב שמלה לסלב, אם דיברה עם ליידי גאגא ישירות, אך מיהרתי לעצור את עצמי. הנה אני יושבת עם מישהי שעושה 'הוט קוטור', אולי מוטב לי לנצל את הזמן לקבל עצות פרקטיות.
"אז איך את קונה לעצמך בגדים?" שאלתי. "אני קונה בגדים מהר מאוד, אני יודעת בדיוק מה אני רוצה למדוד, לא נתקעת בחנויות שעות," שרון ענתה בביטחון, קינאתי בה. "רק עם הבת שלי יש לי מלחמות עולם על בגדים", היא חייכה "כי הילדה רוצה להתלבש כמו נסיכה ואני רוצה שהיא תתלבש נורמאלי". לא הצלחתי להבין איך בגדי נסיכה שונים כל כך מגלימת הסופרוומן ששרון לבשה, גישרתי על הפער הזה במחשבה שאני, כמו ביתה של שרון, כנראה עוד לא ממש מבינות באופנה.

צב
מגפי העור עם סוליית העץ שלי תיקתקו כשצעדנו בחלל התצוגה, עולות במדרגות הסטודיו לכיוון המתפרה. חלפנו על פני המטבחון והגענו לחלל גדול. הקיר בצד שמאל משמש כלוח השראה, זהו קיר גבס לבן שנעוצות בו בסיכות מהדק תמונות מרהיבות שהיו מקור השראה ליצירת הקולקציה. "בואי," שרון משכה בידי, "תסתכלי". מולי על הקיר היה תלוי בריסטול עם שרטוט גאומטרי מדוייק ומושלם, השרטוט היפיפה נראה כאילו קולף מקיר של מסגד. "הטכניקה של ההדפס כל כך מתקדמת שאפשר לראות על המטפחת את משיכות המכחול", סיפרה לי שרון. "זה המודל של מטפחת המשי שאת לובשת?" "בדיוק," שרון ענתה וראיתי שהיא מרוצה מכך שזיהיתי. שאלתי את שרון איך כל זה קורה. זה נראה לי כמו קסם. שרון החלה לפרוט את הפעולות. "נוסעים לפריס, בוחרים בדים, חוזרים לישראל, מחכים לדוגמאות, בוחרים את החומרים שיהיו בקולקציה, מתחילים לעצב".
"רגע", עצרתי את שרון – "מעצבים בגד אחרי שבוחרים את הצבעים, אהה… הבדים?" שאלתי. "כן", שרון ענתה בעודה מקמטת את המצח, כמעט נדהמת שמישהו יכול לחשוב שזה קורה בדרך אחרת. ניסיתי לחשוב מה בוחרים קודם, את הגוונים שרוצים לעבוד איתם, או את המודל שרוצים לצייר?
באוגוסט האחרון. שמרתי על האחיינית שלי בת השלוש בזמן שאחותי הביאה את בנה השני לעולם. כל כך לא ידעתי מה לעשות איתה, שעשיתי את מה שנראה לי הגיוני ביותר באותו רגע, הנחתי לפניה צבעים ודף והיא התחילה לקשקש. "אז מה את מציירת?" שאלתי אותה, היא קימטה את המצח, בדיוק כמו שרון, "אמממ, אני מציירת צב". הרגשתי שהאחיינית שלי ענתה לי רק מתוך חובה, היא לא באמת ציירה צב או חשבה על צב היא פשוט ציירה.
"לוקחים רעיונות מלוחות ההשראה". המשיכה שרון "את הצבעוניות, החומריות, הטקסטורות, הצלליות. ואז מתחילים לעצב קולקציה".
"סטופ, מה זאת אומרת מתחילים לעצב קולקציה?"
"זה אומר שאני מודיעה לכולם שאני לא אהיה זמינה בשום צורה כמה ימים ושאני מתיישבת עם ניירות ועפרונות ואני מתחילה להמציא, לבד לבד".
"יוצא לך לעצב תוך כדי עבודה, או כביסה, או ברגע של מוזה?"
"תראי, רוב הימים נגמרים בלי שאני נוגעת בעיפרון, עיצוב זה תהליך קשה שנדרשת בו נאמנות וחדשנות ולכן אני צריכה לפנות לזה זמן". שרון המשיכה לתאר לי את תהליך העיצוב "ואז עושים פיתוחי בדים ורקמות, ממש ממציאים אותם". נאלצתי שוב לעצור אותה. "בד לא מגיע מפותח?" תהיתי. "פיתוחים," הסבירה שרון שוב את המובן לה מאליו, "זה חיתוכים ייחודיים שעושים בבד הקיים, פיתוחים זה לקחת בד ולעצב אותו שונה, ממש לשחק איתו. אחר כך התדמיתנית עושה גזרות לסקיצות ותופרים מבד זול, טוואל. עושים מדידות ורואים שזה יושב טוב ורק אז תופרים מהבד האמיתי. אם יש בעיצוב רקמה, שולחים לרוקם וזה חוזר בחתיכות שמחברים בסטודיו. הרוקמים של משכית כבר לא יושבים במעברות, הם מפוזרים, יש רוקם בכפר סבא ויש רוקמת ביפו יש אפילו רוקמת בהודו".

חיתולים
שנה וחצי אחרי שהתחילה לעבוד אצל אלכסנדר מקווין מאסה שרון בעבודה המלחיצה בבית האופנה היוקרתי. היא חזרה לארץ עם בטן הריונית עגולה ועם החלטה: אני רוצה לגדל כאן את ביתי הבכורה. שרון ארזה את נסיכת אבו דאבי, את סקרלט ג'והנסון ואת התפקיד היוקרתי כמעצבת הראשית של הרקמות בבית מקווין. "רקמות זה לא רק חוט ומחט," היא הסבירה לי "רקמות זה כל חומר שרוקמים אותו, חרוזים ומתכות ופלסטיקים וזכוכיות וכל דבר שהוא נרקם על בגד נקרא רקמה, או בשפה המקצועית, אמברדורי". אחרי הלידה שרון החליטה שהיא נשארת קרובה לילדה וקרובה לאמא. בשנה הראשונה של חיי בתה שרון כתבה על אופנה ישראלית ועיצוב ישראלי לאתר אופנה בחו"ל. זה היה הרבה פחות מלחיץ.
ואז התחיל משבר. קייט מידלטון התחתנה, והיא התחתנה עם שמלה של מקווין ושרון חשבה לעצמה – איך זה יכול להיות שאני מחתלת את הילדה כשאני יכולה לעצב את שמלת הכלה של יורשת העצר. שרון הבינה שהיא חייבת לחזור לעצב. היא חלמה ליצור מותג משלה שבו היא תוכל לממש את הנסיון שצברה כמעצבת רקמות ואת הקשרים שצברה בכל השנים האלו. השאלה היחידה הייתה איך היא עושה את זה במציאות הישראלית?
"תוך כדי שאני חושבת על זה אני פותחת את העיתון וקוראת כתבה על משכית, זאת הייתה התקופה שדושי ליידסדורף שהיא הנכדה של פיני ליידרסדוף שהייתה המעצבת הראשית של משכית, עשתה תערוכה לזכר סבתא שלה". שרון נזכרת איך קראה את הכתבה והבינה שהיה פה פעם בית אופנה, ישראלי, שעסק ברקמות ובאומנות, שהצליח ברמה בינלאומית ברמה שאף מעצב או בית אופנה בישראל לא הצליח מאז.

טוגה
"שרון, איזה בגד של משכית את הכי אוהבת?" אני שואלת והיא עונה מהר "הטוגה. הטוגה והמעיל מדבר". ואז היא מתחילה להתלהב באמת. "המעיל מדבר והטוגה הם הפריטים הכי נמכרים. נורא קל למכור אותם. אני מאוד אוהבת אותם, הגזרה שלהם מאוד פשוטה ומאוד מתוחכמת. היא בסיסית, אבל נכונה יש מאחוריה חשיבה שיכולה להתאים לכל גוף. שניהם פריטים טיימלסים, הם מתאימים לכל אישה, לכל אישה", היא חוזרת ומדגישה, "והגזרה שלהם הייתה נכונה אז והיא נכונה גם היום. שני פריטים מאוד שימושיים ועם זאת מאוד מעוצבים ו…הם פשוט" היא משתהה לרגע, "הם מרגשים לדעתי".
מצחיק שזו המילה בה היא בוחרת להשתמש כי שרון היא לא הטיפוס הרגשני, היא מאוד ממוקדת בעבודה. לא נכנסת למקומות אישיים. ביזנסוומן. היא נראית לי עסוקה, אולי עסוקה מידי. כשנפגשנו הרגשתי שהראיון הזה הוא בשבילה זמן הפוגה. מנוחה קלה מהטירוף של לפני ואחרי.
רגע לפני שאני נפרדת מהסטודיו אני נותנת מבט אחרון בבגדים שמופיעים בתצוגה הארכיונית שעומדת בכניסה לסטודיו. הטוגה והמעיל מדבר שם. אני מוצאת את עצמי עילגת מול הנסיון לתאר אותם. הטוגה היא מעין שמלה כזאת שיש לה צורה די מלבנית ובצדדים שלה יש רקמה מהממת מזהב, מושחלת בתוכה, באיזור המותניים חגורה כזאת שמחמיאה לגזרה. מעיל המדבר הוא מעיל כזה גדול, עשויי שתי שכבות של אריג עבה מחוטים שאני לא זוכרת את שמם, יש לו כובע רחב כזה. הבד שלו נראה דק יחסית וכשאני שואלת את שרון אם הוא מחמם היא עונה לי שזאת בדיוק הסיבה שהיא כל כך אוהבת אותו, כי הוא מתאים לעונות של ישראל, "הוא לא מעיל לשבוע החורף המסכן שיש לנו, אלא מתאים לחורף הישראלי האמיתי שהוא ברובו, לפחות בדרך כלל, סתוי".
ואז אני נזכרת שהבאתי איתי משהו. "אמא שלי לא הספיקה לצלם את השטיח החום שסיפרתי לך עליו בטלפון, אבל אחותי מצאה תמונה שלה כילדה עם שמלה של משכית בחתונה של דודה שלי". "די, די," שרון הופתעה "יו, איזה מותק". "את מזהה את השמלה?" שאלתי "לא, אבל רות בטוח תזהה. היא מכירה וזוכרת הכל, ממש הכל".

קפיטיליזם
יצאתי מהחנות וצעדתי לכיוון החניון, התלבטתי אם ללכת להגיד שלום לים או לקפל את החגיגה הקוטורית הביתה. עצרתי בחומוס רוני פול. התיישבתי שם, מאחורי שולחן דביק מטפטופי ניגובים. רציתי להוריד את המגפיים, לקרוע את הפיתה עם היד, לתת לשמן לזלוג לי לתוך השרוול ופשוט לאכול משהו שהוא לא יפה, לא מיוחד ולא מתאמץ רציתי פשוט וטעים.
בדרך חזרה הביתה עברתי בשוק של באר שבו. בבית סידרתי במקרר את העגבניות והמלפפונים. בסלסלת הקש הנחתי את הבצל והבטטות. בקערת הפירות סידרתי את התפוזים והקלמנטינות. הייתה שבעה מהעיר ועייפה מהדרך.
"כמה עולה שם שמלה?" בן זוגי שאל כשהגיע הביתה.
"יקר שם לאללה, ראיתי על התווית של אחת השמלות 7,500 ₪," עניתי וידעתי שזה יהפוך לוויכוח עקרוני. "כמה?" הוא השיב בפליאה מהולה בכעס, "אני לא מבין למה צריך לעשות את הדברים האלו בעבודת יד, זה סתם יקר ולא מדוייק ומיותר". היה לו קשה להבין שרווח ויעילות הם שתי מילים שנשארו מחוץ למפתן של בניין העץ ברחוב אאורבך 4. התחרטתי שאני לא יכולה להראות לו את השרטוט של המטפחת. אולי הוא היה מבין.
שרון בטח הייתה מסבירה לו שמה שהיא ירשה מרות, ללא קשרי דם, זה את האהבה והאדיקות לאיכות הלא מתפשרת. "אני רוצה שבעוד עשר שנים, אישה שתיהיה לה שמלה של הקולקציה הראשונה של משכית המחודשת תחשב אספנית", אמרה לי שרון וראיתי את הברק בעינייה. שרון לא עושה בגדים, היא עושה אמנות והיא עובדת קשה בשביל זה.

מאת אור מועלם כותב שורות אלה נמצא כבר שנתיים במערכה לא פשוטה. מה שקרה בחיים עצמם לא באמת משנה, אלא איך שהנפש שלי הגיבה. היא

קרא עוד »

מרץ 15, 2023