"אם אני אשאל אנשים מה הדבר הראשון שעולה להם בראש כשאומרים פריפריה, אני מאמינה שבעשירייה הראשונה יהיה את המילים 'שיכונים' או 'רכבות'", אומרת יעל רומני, יזמת פסטיבל "סרטים על שיכונים" בבאר שבע. "זה משהו בראש שלנו שמאוד מזוהה עם פריפריה וזה לא בדיוק נכון. יש שיכונים, מבני שיכון, באמצע תל אביב, בזיכרון יעקב. בראש שלנו זה מתקשר למשהו רחוק גיאוגרפית".
ב-4.6 רומני הייתה אמורה לפתוח את הפסטיבל שיזמה, פסטיבל "סרטים על שיכונים" בבאר שבע. ערב בו מוקרנים סרטים קצרים על גבי שיכון, סרטים של יוצרים צעירים העוסקים במרחב והפקת מקור תיעודית בשיתוף התושבים. הקורונה רצתה אחרת והפסטיבל נדחה לאמצע אוגוסט. שוחחתי עם יעל שתשפוך קצת אור על תהליך היצירה, מרעיון לפסטיבל שכונתי בבירת הנגב.
רומני בת 27. היא נולדה בעומר אבל בגיל שנה עברה לירושלים עם משפחתה וגדלה שם כל חייה. "משהו משך אותי לבאר שבע. שמעתי על זה שהאוניברסיטה מאוד חברתית, הרבה פעילויות ויוזמות חברתיות. התחלתי ללמוד פוליטיקה וממשל משולב תקשורת וסיימתי בלימודי תקשורת ואמנות. שנה שעברה סיימתי את התואר וזו השנה הרביעית שלי בבאר שבע. נולדתי ב-'סורוקה', כך שזה איכשהו קשור לחיבור שלי עם המקום".
לאורך לימודיה היא הובילה יוזמות נוספות של תרבות מקומית בבאר שבע, אחת מהן היא "תשעה בב"ש". "תשעה באב בבאר שבע. זה אמצע תקופת מבחנים ואין כאן נפש חיה. אני הייתי רגילה לתשעה באב של ירושלים, תל אביב, שמחברים בין חילוניים לדתיים. אז בשנה א' החלטתי להקים איזשהו מפגש ומאז זה קורה כל שנה. קוראים לזה 'תשעה בב"ש'. חשוב לי לעשות את זה בשלושה מוקדים בעיר, זאת אומרת לא רק תוכן אחד, תכנים שונים שכל אחד יוכל להתחבר דרך תחומי העניין שלו, ליצור איזשהו מפגש סביב היום הזה".
איך נולד פסטיבל
פסטיבל "סרטים על שיכונים" נוצר בעקבות פרויקט הגמר של רומני, "יש לי זיקה מאוד חזקה לארכיטקטורה, ויצא ששלוש שנים בדרך לאוניברסיטה הייתי מסתובבת בעיר, מהדירה שלי בשכונה ד' (רחוב רינגלבלום). הייתי הולכת מלא ומשתפשפת במרחב הציבורי סביבי. הסתכלתי וראיתי בשיכונים יופי, אסתטיקה, צורניות, צבעוניות. הייתי במגמת אמנות בתיכון, 'מוזיאון ישראל' כזה וזה מאוד השפיע לי על החיים.
הגעתי לבאר שבע בעיקר כדי להשתפשף בעולם של יזמות חברתית ולשיכונים יש מטען מאוד כבד בחברה הישראלית ולא סתם. עניין אותי להעביר לצופה, לקהל, את איך שאני רואה את השיכונים, את זה שאני רואה בהם משהו אסתטי.
אני רואה בשיכונים את קזימיר מלביץ' ופיט מונדריאן, אמנים מודרניסטים. כחלק מפרויקט הגמר שלי באמנות צילמתי מלא חזיתות של שיכונים בבאר שבע, לא רק בשכונות הסטודנטיאליות, רציתי להגיע למיוחדים, לצבעוניים. היו לי אלפי תמונות ויצרתי מהן קולאז'. הבנתי שהפירוק שלי וההרכבה מחדש יוצרת את ההתבוננות החדשה הזו על שיכון. בסוף, אחרי המון ניסיונות, נוצר סוג של פסיפס ענק, שני מטר על ארבע.
קראתי לעבודה 'טפט', כי בסוף זה מה שזה. הרבה פעמים באמנות לא אומרים בפרצוף, אבל המשמעות של טפט זה לבוא ולכסות קיר מכוער. אני אשים טפט כדי להפוך את הקיר ליותר יפה ולהסתיר. אז זה היה הטפט של ה-בחוץ, שלא שמים לב אליו, הדבר אותו מנסים להסתיר בתוך גלריה, בתוך האוניברסיטה, ה-בחוץ בפנים".
"מעבר לאסתטיקה, שיכונים הם משהו מאוד ישראלי. רציתי לקשר בין האסתטיקה, הסימטריה והחברה, לתת כבוד למבנים האלה, הם מאוד שקופים. בזווית רחבה יותר, ככל שחקרתי הבנתי שהשיכונים הם תכנון מודרניסטי, הישר מסגנון הבאוהאוס, שהיה גם בית ספר לעיצוב ואדריכלות בגרמניה.
הפרויקט גמר היה מאוד מוצלח ומשמעותי. הרבה אנשים עצרו לידו, אנשים מבאר שבע אמרו 'מה זה הדבר הזה', ואנשים שלא מבאר שבע אף פעם לא הסתכלו על שיכון ככה. בקיצור זה נגע בכולם והחלטתי להמשיך להתעסק בנושא.
היו לי כל מיני רעיונות ודברים שרציתי לעשות אבל היה רעיון אחד שממש ישב לי בראש. המשך לפרויקט גמר הוא ליצור פסטיבל קולנוע שכולו מוקרן על שיכון. אני מאוד אוהבת קולנוע ואולי אפילו הייתי צריכה ללמוד קולנוע.
המבנים השקופים האלה בחברה הישראלית, רואים בהם כיעור, גרוטאה, לבנות מחדש. רציתי לחגוג אותם, את המרחב ואת מי שגר בתוכו. לא רק לבוא ולהקרין סרטים שמתקשרים לזהות ופריפריה אלא גם להכניס אלמנט אמנותי של צפייה בסרט אשכרה על גבי שיכון.
ראיתי קול קורא לרעיונות ומיזמים חברתיים בשכונה ב' שהעירייה הציעה. זו לא בדיוק העירייה זו חברת 'כיוונים'. זה פרויקט שקוראים לו 'חושבים עושים' שקורה בכל מיני עיריות, זה פרויקט של 'כיל'. הרבה מאוד זמן התלבטנו אם לקחת מהם את הכסף או לא.
מלכתחילה לא חשבתי שזה יהיה ספציפית לשכונה ב' אבל זה הרעיון ואם אני רואה קול קורא אני מגישה, מגישה לכל מיני ומשהו אולי יתפוס. ובאמת הזמינו אותי לראיון, ואז לערב פיצ'ים. עשיתי פיץ' על הפסטיבל, על הרעיון, על איזה ערך יש לו.
והפרויקט זכה עם עוד פרויקטים למימון התחלתי וליווי של תנועת 'כיוונים'. קיבלתי עשרים אלף שקל עבור הפסטיבל וקשר מול 'כיוונים'. אנשים שמפיקים פסטיבל יכולים לצחוק לנו בפנים בעניין התקציב, זה כלום, זה גרושים. אני מאמינה להתחיל בקטן. הקשר מול 'כיוונים' הוא לכאורה לא שווה כסף אבל הוא אחד הדברים הכי יקרים שיש. קשר עם העירייה, קשר עם חברת בת של העירייה, שתעזור לי לקדם את זה.
ומשם התגלגלתי, הבנתי שאני לא מאמינה בלעשות דברים לבד, במיוחד לא בסדר גודל של פסטיבל, שדבר כזה זה משהו שצריך ונכון שיהיו לו שותפים. נמצאות איתי על זה ליהד אדם, יוצרת ה-'סינמדרעק' בבאר שבע, וחוה רוכלין, סטודנטית לקולנוע מת"א. יש לנו גם קבוצה רחבה יותר של שותפים, הם לא הארד קור מובילים אבל הם כן מקבלים עדכונים.
הוצאנו קול קורא ליוצרים ברחבי הארץ לשלוח סרטי קולנוע. היה קצת קשה לאפיין מה זה סרטים על שיכונים, משהו שמתעסק בפריפריה, בשכונה, בזהות. משהו שהוא סיפור על הדברים האלו. קיבלנו יותר מ-50 מיילים, אנשים ממש התחברו, וזה סופר ריגש אותנו לראות בפועל את מה שאנחנו חשבנו בראש".
"זה שאני כאן שנה אחרי התואר מעיד הרבה"
למרות שכבר סיימה את הלימודים לפני שנה, יעל לא מתכננת לעזוב את באר שבע בקרוב. "אני גרה באותה הדירה, אותו הרחוב ואותה השכונה מיומי הראשון בבאר שבע. אני מאוד אוהבת את הדירה שלי, את השכונה שלי ואת השכנים שלי. זה נכון ש-80% מהבניין שלי הם סטודנטים אבל יש דירות שלא ואני יודעת מי הם וזה חשוב לי. אני מדברת איתם כי כזו אני, אוהבת להכיר, לדעת מי גר לידי.
לצערי, רוב החברים שלי כבר לא פה. זה שאני כאן שנה אחרי התואר מעיד הרבה. אני מרגישה שבאר שבע נותנת לי הרבה השראה וחשוב לי להמשיך ליצור בה. אני אפילו מרגישה שאם אני אחזור לירושלים או תל אביב אני אהיה סתם עוד אחת".
מה הלאה?
"אני ממשיכה לפנות לעוד קרנות שמתעסקות בקולנוע או בפריפריה. הגשתי את הרעיון ל-'קרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה' (NFCT), והם גם שותפים כרגע לדבר הזה. אנחנו מנסות לגייס עוד תקציב ועוד אנשים שירצו להיות חלק בהפקה הזו. אני בטוחה שעוד אנשים רוצים ליצור קולנוע ותרבות מתוך השכונה.
יש לי חלום שהדבר הזה יתפתח וימשיך גם במקומות אחרים, שיהיה פסטיבל סרטים על שיכונים בלוד, בקריית שמונה. יש לי את הקשר שלי לבאר שבע אבל שיכונים יש בכל הארץ, המטרה זה להאיר את המרחב, את השיכונים וגם את האנשים שגרים בשיכונים.
התאריך החדש שנקבע לפסטיבל הוא ה-13.8, בשיכון. ערב לפני (12.8) מתוכננת מעין פתיחה אבל החגיגה הגדולה בחמישי בערב. שווה לעקוב בעמוד הפייסבוק, 'סרטים על שיכונים', יעלו שם עדכונים שוטפים".
הסרטים ששלחו לכן נוגעים בסטריאוטיפים מוכרים?
"מטבע הדברים כשעושים פסטיבל על שיכונים מגיעים גם סרטים שנוגעים בסטריאוטיפ. אבל אנחנו מחפשות נקודת מבט חדשנית ומגוונת על הנושא, גם בתוך הסטריאוטיפ. עלו נושאים של עליה, אתניות, מזרחיות. עליה מברית המועצות לשעבר. זה בסדר גם להגיד שחלק מהסטריאוטיפ הוא לא רק סטריאוטיפ. חלק ממנו קיים ואנחנו לא באות לטשטש את זה. יש סרטים שנשארים בריבוע ובמשפחה קשת יום ואחרים מציגים משהו אחר, מורכבות. משהו מעניין".
הווי קולנועי
בהיעדר סינמטק בבאר שבע, הפסטיבל מתקיים בשכונה ב', אבל יעל לא מצטערת על כך. "אני בקלות יכולתי לראות פסטיבל על שיכונים שקורה בסינמטק. ואני חושבת שהרבה מאוד אנשים היו הולכים לסינמטק או למוזיאון כדי לראות תערוכה על שיכונים, או סרטים על שיכונים. אני רוצה להאמין שהפסטיבל הזה, הייחוד והחדשנות שלו, יגרום לאותם אנשים לעשות פרסה ישר לתוך שכונה ולהבין שתרבות היא תלוית מקום וצריך להתייחס לזה.
זה יגרום גם לאנשים שגרים בשכונה, שחושבים שאצלם אין סיכוי שדברים כאלו יקרו, כי יש את המרכז או המקום ה-'הוא' ששם זה קורה, לשנות את התפיסה על המרחב שלהם, על השכונה שהם גרים בה, לראות מלא אופציות ליצירה ולתרבות סביבם.
חשוב לנו שיהיה צביון אמנותי-קולנועי לפסטיבל, משהו שלא קיים בבאר שבע, לא עוד הפנינג שכבר ראינו, כי באר שבע טובה בלעשות הפנינג.
בבאר שבע יש היום את ה-'סינמה סיטי' וה-'יס פלאנט', אבל פעם בכל שכונה היה קולנוע. בעתיקה היה את קולנוע 'שביט', בג' היה את קולנוע 'אורות' ובשכונה ב' היה את קולנוע 'חן'. היה אפילו אחד במרכז 'אורון' (שכונה ד'). אז מעיר שהיה בה הווי קולנועי נשארו רק הסינמות הגדולות. בשונה משדרות, בבאר שבע אין סינמטק, וזו עיר מטרופולין. אחת הגדולות במדינה.
מה בנוגע לתוכן?
"התוכן מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא סרטי סטודנטים, סרטים קצרים עד שלושים דקות. החלק השני שמתוכנן הוא לתת במה ליוצרים צעירים, תיכוניסטים בתחילת דרכם שסיימו מגמות תקשורת או קולנוע בשלוש השנים האחרונות. החלק הזה דרומי, מבאר שבע וסביב לה. החלק השלישי של הפסטיבל, שהוא לא פחות קריטי וחשוב, זה ליצור תוכן ואיזשהו סרט קצר שלנו, שאנחנו יוצרות על השכונה, על השיכון ועם התושבים.
מבחינתי אם הפסטיבל הזה רק יקרין דברים מגבוה ולא יערב את השכונה אז הפסטיבל הזה חוטא לעצמו ולא משיגים כאן שום דבר מהמטרות. כל הקטע זה להביא את הקול של השכונה, את הקול של התושבים. חוה ואני מתמקדות בעצם בהפקת מקור, דוקו, על השכונה ועל השיכון שאנחנו הולכות להקרין עליו וזה החיבור לשכונה. דפקנו כבר בכל דלת ודלת, הצגנו את עצמנו, סיפרנו על הפסטיבל, חיברנו אותם. בודקות גם שזה בסדר, שלאף אחד אין כאן התנגדות מסוימת.
המשולש הזה הוא תוכן פסטיבלים, מודל חדשני שאני מנסה לעשות כאן בפסטיבל וכל חלק חשוב ומשלים. אם זה לא יהיה רלוונטי ותושבי השכונה לא ייראו בפרויקט הזה את עצמם, זה ירגיש פשוט כמו עוד אירוע, הפרדה בין סטודנטים צעירים לבאר שבעיים, וזו לא המטרה".
