דמותו של אורי (אסי דיין) בסרט "הוא הלך בשדות" (יוסף מילוא, 1967) מייצגת כבר שנים בתרבות הישראלית את התמצית המזוקקת של הצבר המיתולוגי. דמותו הקולנועית של דיין, יליד נהלל, והבן של שר הביטחון דאז משה דיין, נחקקה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כייצוג האידיאלי של יפה הבלורית והתואר, הצבר (בהא הידיעה) שכולם רצו להיות.
השינויים הפרסונליים הקשים שעבר מאז והדמויות השבורות שהביא בעשורים האחרונים אל מסך הקולנוע והטלוויזיה, הן כבמאי והן כשחקן, הביאו את התקשורת להדגיש את התהום הפעורה בין העולמות – שוב ושוב עסקו בפער בין דמותו של דיין הצעיר בסרט, לדיין המבוגר הזרוק על מיטה בחדר מעופש שאת אפו מעטרת אבקה לבנה. קישורים אלו הביאו עמם גם תפיסה תרבותית חדשה, שמוחזרה חדשות לבקרים, לפיה דמותו של אסי דיין היא מראה לחברה הישראלית שנפלה עם השנים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
בחינה מחודשת של הסרט מגלה כי התרבות הישראלית נתפסה בסממנים חיצונים של הדמות הקולנועית ובקווי העלילה הכלליים. למעשה, אסי דיין הקולנועי של 1967 אינו מתאר את אותו שילוב מוצלח של עובד אדמה ולוחם אמיץ, כי אם את שיברו – גבר מבולבל, בעל סממנים ילדותיים, שבור ואובד דרך, נכשל בכל נתיב אליו הוא פונה. על משקל זה, הבחינה המחודשת של "הוא הלך בשדות" מגלה כי אם הסרט מהווה ראי לחברה הישראלית, הרי שהשבר הופיע עוד שם, באותה שנה קריטית. כבר אז היינו שבורים, מבולבלים ואובדי דרך.
אורי לא היה צבר מיתולוגי
אחד מביטויי הרצון לגיבוש חברה חדשה בארץ-ישראל היה יצירת המיתוס של הצבר, בן הארץ, השונה מדמות האדם היהודי בגולה ומאורח חייו. הצבר תואר כאדם חדש ויהודי חדש, בריא בגוף ובנפש. אדם אקטיבי שלבושו פשוט וחייו צנועים, סמל הגבריות, המארגן בהצלחה צורות חיים קולקטיביות לעומת האינדיבידואליזם המנוון שאפיין את חיי היהודים בגולה. איש תם שאינו מחטט ומתלבט. מי ששב לטבע, עובד את האדמה, קשור אל המרחבים ואוחז בנשק.
המשימות המוטלות עליו חורגות מד' אמותיו וחובו לקולקטיב ולאומה גדול מחובו לעצמו. הוא מעמיס על כתפיו את השליחויות הנועזות והמסוכנות ביותר וניצב בעמדות החלוץ של החזון הציוני בהתיישבות או במלחמה. אם אינו שב ממשימתו, מותו "מוצדק" ו"ראוי". אורי ב"הוא הלך בשדות" אכן דובר עברית שורשית ללא מבטא, לבוש בבגדים פשוטים, סמי-צבאיים, חי חיים צנועים באוהל דל ומנהל את חייו בין הקיבוץ לפלמ"ח, אך מעבר לזה, דמותו אינה מייצגת את אותן תכונות המאפיינות את הצבר המיתולוגי.
להפך, הוא מוצג כהפך הגמור שלו: אורי מתואר בסרט כמי שתקוע בתווך בין עולם המבוגרים הגדוש באכזבות, לבין עולם הילדות אליו אינו יכול לשוב ובתווך הזה הוא מאבד את דרכו. הצבר המיתולוגי תואר כמי שמתנדב להגן על המולדת ואוחז בנשק כחלק מהשליחות. במקרה של אורי, האכזבה האישית מעזיבתו הפתאומית של אביו היא זו שתכוון את צעדיו לעתיד ולא האידיאולוגיה. גם כאשר הוא יחבור לצבאיות הארץ-ישראלית, לא יהיה זה מתוך שאיפה לשרת את המולדת, אלא כתוצאה ישירה של הכישלון האישי – המשפחה המתפוררת, וחוסר היכולת ליצור קשר עם האב.
בוגד ומתבודד
אחד המוטיבים המרכזיים בדמותו של הצבר המיתולוגי היא דבקותו באידיאולוגיה הציונית של עמל כפיים, צניעות ודאגה לקולקטיב מתוך אלטרואיזם. לעומת זאת, אורי מוצג כמי שמשלם מס שפתיים לאידיאולוגיה זו, אך למעשה עושה ככל העולה על רוחו. הצבר המיתולוגי תואר כעובד אדמה הקשור לקרקע. אך ב"הוא הלך בשדות", אורי מצולם רק פעמיים במרחבים הנקשרים בעבודת כפיים – בכרם ובגורן ובשתיהן הוא אינו ממש עובד – הצבר המיתולוגי תואר כחלק אינטגרלי מהקבוצה. כמי שחי, עובד ולומד עם כולם ואף שואב את כוחו מהחיים בצוותא. בניגוד לכך, אורי מתואר כטיפוס מתבודד.
הצבר המיתולוגי תואר לא רק כאידיאליסט אלא גם כאיש מוסרי גם מבחינה אישית. אורי, לעומת זאת, בוגד בחברתו ללא היסוס בהזדמנות הראשונה הנקרית בדרכו. כיבוש האישה תואר בסרטים כאקט גברי, אך בשתי מערכות היחסים של אורי עם נשים בסרט הוא פסיבי לחלוטין בעוד הן היוזמות. הצבר המיתולוגי תואר כמי שמעורה בנופי הארץ, אך בסצנות בהן יוצא אורי מהאוהל הצר אל השטח, הוא נתפס בקלקלתו כמי שאינו מכיר את תנאיו: כמפקד הוא נכשל, מקבל החלטות לא נכונות ומוליך את אנשיו למבוי סתום.
הוא טועה בהכנות לפעולה נגד הבריטים, לא רק מסכן את כל המחלקה אלא גם כמעט ומשבש את הפעולה. אורי אמנם מת במסגרת פעולה צבאית כנגד הבריטים, אך במוות זה אין כל נימה הרואית, אלא הוא נראה כטעות נוספת בשיקול דעת. המצלמה המתמקדת בפניו ברגע הפיצוץ מקפיאה את התמונה לשניות ארוכות המאפשרות להבחין היטב בהבעת התימהון וכך מונצחת דמותו – מבולבלת ואובדת דרך, רחוקה מרחק שנות אור מהדימוי ההרואי שנקשר בה.
ניפץ את המיתוס
הסרט שנתפס כסרט לאומי-הרואי המעלה על נס דמות של גיבור המקריב עצמו למען המולדת, הוא, בעצם, אחד הסרטים הראשונים בקולנוע הישראלי שניפצו לחלוטין את מיתוס הצבר. התכונות המאפיינות את הצבר ובמרכזן העדפת הלאומי על האישי, והכללי על הפרטי, אמונה בצדקת הדרך, הצלחות בתחום הרומנטי, בעבודת האדמה ובלחימה והקרבת החיים עבור המשימה – אינן קיימות בדמותו של אורי.
הוא אדם פסיבי, המתרחק מעבודת האדמה ואינו מכיר את הנופים בהם הוא צועד. כאשר הוא מחזיק בנשק, זה מוביל לאסון המקרין על סביבתו (בנו יגדל כיתום). הוא אינו חי למען הקולקטיב ובתוכו, אלא כאינדיבידואליסט השם את מאווייו האישיים והחלטותיו הפרטיות מעל לצורכי הקולקטיב והם המתווים את מסלול חייו ו ולא האידיאולוגיה. חייו הם רצף של שגיאות והחלטות לא נכונות. לאורך הסרט הוא הולך מדחי אל דחי עד למוות המיותר.
אם כך, ניתן לומר, כי בפרפראזה על ההשוואות שנעשו לאורך השנים בין השינויים שעבר אסי דיין לשינויים שעברה החברה הישראלית, כבר ב-1967 לא היינו צעירים, יפים וטהורים. הסוף היה טמון עוד בהתחלה – השבר נמצא כבר שם ב-1967, השנה שאת תוצאותיה חשה החברה הישראלית על בשרה עד היום.
ד"ר ליאת שטייר-לבני היא מרצה וחוקרת קולנוע ותרבות ישראלית באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית ספיר.
