הן מגרדות, לוחצות, לא נוחות, מקעקעות סימנים על הגוף. אז למה אנחנו עדיין ממשיכות ללכת עם חזיות? ואולי זה רק מיתוס, בדיוק כמו התפיסה שעומדת מאחורי ההחלטה ללכת איתן.
התרבות לימדה אותנו שברגע שהשדיים שלנו מתחילות לצמוח, אנחנו צריכות להתחיל ללבוש חזייה. הרעיון שמאחורי תפיסה זו נובע מהמיתוס, שאם לא נחזיק את השדיים בתוך חזייה, הן לבסוף ייפלו ויגיעו לרצפה. רגע של עברית: אני יודעת שבעברית תקנית המילה "שדיים" צריכה להיאמר בלשון זכר. עכשיו, נשגב מהבנתי רעיון חלוקת המילים בעברית לזכר ונקבה, וכדי לא לעצבן את אוהבי העברית התקינה, אני מודיעה כבר כאן, שאתייחס למילה "שדיים" בלשון נקבה כי הדיון בכתבה מתמקד בגוף האישה.
לאורך השנים הבנתי שהחזייה היא לא פריט נוח. היא דוחפת, מוחצת, מעגלת, מגדילה, מעמידה ולי אישית לפעמים אפילו מפריעה לנשימה. היא הומצאה בתחילת המאה ה-20 ומאז עברה לא מעט גלגולים. בשורה התחתונה, תפקידה של החזייה להוות תמיכה. תפקידה להחזיק ולהציג את השדיים לראווה כעומדות זקורות, עגולות ויפות. אבל האם זו סיבה מספיק טובה שבגללה נשים יבחרו ללכת עם חזייה בכל ימות השנה?
אני מבינה למה בקיץ ללכת בלי חזייה זו יכולה להיות לפעמים דילמה. בקיץ לרוב הבדים דקים יותר, שקופים יותר וחושפים יותר עור ואף את השדיים. לעומת זאת בחורף, כשהטמפרטורות בחוץ יורדות והאוויר הופך לקר וגשום, אנחנו מתלבשים לרוב בשיטת השכבות. ככה יוצא שהשכבה העליונה לרוב יותר גדולה, יותר עבה ויותר מסתירה את מבנה הגוף ואת השדיים בפרט. האם גם בחורף לנשים יש את הדילמה אם ללכת עם חזייה, גוזייה או בלי תמיכה כלל? בשביל להבין את הלך הרוח הכללי, שאלתי שתי קבוצות גיל של נשים על העדפותיהן בחורף.
רוב הנשים הצעירות שדיברתי איתן העדיפו גוזיות. יובל סיפרה שבדרך כלל היא עם גוזייה, "לא נוח לי עם חזייה ובחורף לא רואים כלום". גל לעומתה אומרת שבחורף היא שמה גופיית סבא מתחת לסריג ובלי חזייה, "זה הכי נוח וגם לא צריך להתפשט עד הסוף בבוקר כשקר. אם אין ברירה והבגד מחייב אז גוזייה. וחזיות זה רק לאירועים מיוחדים". בין הנשים היו גם כאלה שסיפרו שהן כבר שנים לא הולכות עם חזיות או גוזיות. "בשנייה שסיימתי תיכון נפרדתי מכל החזיות שלי לשלום", מספרת נופר, "כל השירות הצבאי הייתי בלי, גם בעבודה מועדפת בלי. בעצם כבר שבע שנים שאני הולכת בלי כל תמיכה. שנאתי את זה. זה תמיד לחץ והציק וממש הקשה עליי לנשום בנוח". בשונה ממנה, מספרת אחת הבנות שהיא תמיד הולכת עם חזיות, "אני מרגישה חייבת. אולי כי מצד אחד אני מרגישה שאני צריכה, ומהצד השני, אולי כי ככה אני רגילה ללכת בחברה. אבל מבחינתי ללכת עם משהו שהוא לא חזייה זו לא אופציה".
הנשים הבוגרות יותר, שגילן נע סביב גיל החמישים פלוס, מעדיפות בלי ספק ללכת עם חזיות. התשובות שלהן נעו בין "חזיות נוח לי יותר", ו"החזה נראה טוב יותר עם חזייה" לבין "תלוי לאן", "בבית עם גוזיות, בחוץ חזייה", ו"הלוואי והייתי יכולה כל הזמן עם גוזייה, הרבה יותר נוח". אצל רוב הנשים ראיתי שלבישת חזייה היא הרגל של שנים. אחת מהן מספרת: "אצלי אך ורק חזיות. מאז ומעולם היה לי חזה גדול והיום הוא לדעתי אפילו פי שלוש בגודלו. ממש ענקיים. ואני מכיתה ו' עם חזיות". היא מוסיפה ואומרת, "האמת שלא נוח לי להסתובב בלי. בעיקר מבחינת איך שזה נראה. תמיד דאגתי שהם לא ייראו נפולים אחרי כל השנים. אם הייתי יכולה הייתי לובשת גוזיות או בלי כלום, זה נראה לי היה מגניב".
עבורי חזיות הן סוג של אויב. הן מכאיבות ומגדילות את שדיי גם כשאני לא רוצה או רואה צורך בכך. אני מעדיפה ללכת בלי שום תמיכה בכל ימות השנה, ובחורף זה פשוט יותר קל. שכבות הבגדים מייצרות עבורי שכבות של הסתרה נאה שמאפשרות לי ללכת עם שדיים חופשיות, מאושרות וללא החזקה. האם זה הדבר הנכון לעשות מבחינת שמירה על כך שבעתיד שדיי יישארו יפים ועומדים? יש לא מעט מחקרים לכאן או לכאן, אך זה לא שורש הדבר. לא משנה מה התרבות או החברה אומרים, הקשר האישי שיש בין כל אישה לשדיים שלה הוא הדבר המהותי.
