שלושה גברים וכריש

שתפו

מלתעות – הסרט שנחשב לבלוקבסטר הראשון של שפילברג בסדרה של שוברי קופות (אם להתעלם מהכשלונות שבדרך), נחשב במשך שנים רבות לסרט אימה זול, בידור גרידא, שאין מה להשקיע בו מחשבה או ניתוח. בעשור האחרון החלו להתייחס במחקר הקולנוע לסרט מפרספקטיבות שונות ובעיקר לפי התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, אבל זה סרט אפשר לפרש גם באופנים אחרים. המאבק בין הכריש לבני האדם הוא למעשה נרטיב המציג שלושה מודלים של גבריות.

בסצנה הראשונה נראית חבורה של נערי קולג', היפים מסביב למדורה, פורטים על גיטרה ושרים. ב"רעש הלבן" האופייני כל כך לשפילברג, ניתן ללקט פירורי נעורים ותום. הסצינה נראית כאילו היא לקוחה היישר משלהי שנות השישים, והצבעים החמים תורמים גם הם לאווירה הרומנטית והפסטורלית. נער מביט אל תוך עיניה של נערה, היא מחזירה לו מבט ומסמנת לבוא אחריה. הם רצים על החוף לעבר הים והיא מפשילה את בגדיה נכנסת בריצה למים, בעוד הנער השתוי כדבעי, מחרה מחזיק אחריה ולבסוף מתגלגל חסר אונים ונשכב על החוף תוך שהוא מנסה להפשיל את מכנסיו ללא הצלחה. כאן משתנים הצבעים לצבעים קרים, הסאונד הופך לשקט יותר. זה למעשה הרמז הראשון לתימה המרכזית של הסרט – מקומו של הגבר המודרני בעולם המערבי בין מודלים שונים של גבריות.

הנערה בינתיים שוחה להנאתה. שפילברג מטעה אותנו פעמיים, אנו הצופים כבר מצפים לכריש ומדמים בטעות לראות את סנפירו פעם ראשונה במה שמתגלה, לבסוף, כמצוף ופעם שנייה במה שמתגלה כרגלה של הנערה המבצבצת מהמים – שניהם סמלים פאליים. למעשה הסנפיר לא נראה כלל בסצינה וכאשר הנערה נאבקת על חייה, אנו רואים רק את "מחול האימה" שמתנהל מעל המים ונראה ממש כמו כוריאוגרפיה של שחיה אומנותית. הצופים יכולים רק לדמיין את הזוועה המתרחשת מתחת למים מצעקות האימה והקריאות התכופות לעזרה. בעוד הנער שהגיע עמה אל החוף מוצג שרוע ומעולף ואפילו לא שומע את תחינותיה, עד שהיא נעלמת בדממה דקה. הים המסמל בדרך כלל את האיד, מעכל עד תום את הנערה ולא משאיר זכר לפורענות שהתרחשה בו.

הגבר האימפוטנט

הגבר חסר האונים נותן לאשה להאכל, המצוף כסמל פאלי ברקע לא בכדי הגבר הראשון ששפילברג מפגיש אותנו עימו בשתי הסצינות הללו, מוצג כאימפוטנט. הנער חסר חשיבות לחלוטין לעלילה, אולם חשוב מאוד ברצף הדמויות הגבריות בסרט. חוסר האונים של הגבר בא לידי ביטוי לא רק בחוסר יכלותו לממש את האקט המיני, אלא גם ובעיקר בחוסר יכולתו לסייע לבחורה אשר קוראת לעזרה בעודו שרוע חסר הכרה על החוף. הכריש מצידו, מפסיק מרגע זה לתקוף נשים ותוקף לאורך הסרט באדיקות, אך ורק דמויות גבריות.
מכאן פונה הסרט אל ברודי, גיבור הסרט (אותו מגלם רוי שיידר) אט אט אנו לומדים על אודות התא המשפחתי של ברודי ועל חייו. הוא אמנם מפקד המשטרה באי "אמיטי", אבל הוא רחוק מאוד מדמות הגיבור ההוליוודי. בעברו היה שוטר בניו-יורק, אבל כנראה לא עמד במתח ובאלימות שהיו מנת חלקו היומיומית והיגר לאי חסר הפשע "אמיטי" בעקבות אשתו ילידת המקום. אנו מספיקים לחזות בקטע קטן משגרת עבודתו כאשר זקנה כלשהי מתקשרת אליו כדי לבקש שיסדר עבורה את גדר ביתה שילדים הרסו (תיקון הגדר מרמז על שמירת הגבולות המשפחתיים והחברתיים – תימה נוספת השזורה בסרט- אך עדיין איננה מספקת לו נופך הרואי).

ריחוק וניכור, התא המשפחתי המאפיין של שפילברג קשריו הרופפים עם אשתו, אינם באים לידי ביטוי באופן מפורש כמו בסרטיו האחרים, במריבות או בפרידה, אולם ניתן לעמוד על הקצר בתקשורת ביניהם, וכן להתרשם מהניכור בעמדת המצלמה, גם כאשר הם משוחחים ובאותו החדר, הם לא נמצאים יחדיו באותו הפריים. ההסבר העלילתי למרחק, הוא שאשתו היא ילידת המקום ואילו הוא אאוטסיידר, שמעולם לא הצליח להיקלט. בהמשך אנו רואים כי ברודי מנסה לדבר במבטא המאפיין את בני המקום אך ללא הצלחה יתרה. זהו הרמז הראשון לעיירה הקסנופובית שלא מוכנה לקבל אליה זרים ושכל "עירוני" נחשב בה אאוטסיידר ומפר של הסדר החברתי. לא בכדי מזכיר לנו המקום על שלל דמויותיו את "מפרץ בודגה" בו מתרחש הסרט "הציפורים". שפילברג הושפע ללא ספק מיצירתו של היצ'קוק, שהשתמש גם הוא בבעלי חיים כדי לנתח יסודות אנושיים, ב"ציפורים" מלאני (טיפי הדרן) מגיעה אל עיירה מן החוץ, ומפרה את הסדר החברתי עד כדי כך שהיא גורמת לטבע הכיאוטי להשתולל בדמויות ציפורים רצחניות.

נקודת התורפה הגברית העיקרית של ברודי היא הפחד שלו מן המים, מה שהופך אותו לבדיחה נלעגת בעיניי תושבי העיירה, שחיים לחופו של האוקיינוס (אפילו הזקנים בעיירה לועגים לו). כדי להוכיח את גבריותו הוא יצטרך במהלך הסרט להתגבר על הפחד הקמאי הזה. אז מופיעה בסרט דמות גברית נוספת – ראש העיר. ראש העיר הוא דמות נלעגת, פוליטיקאי קטן וחנפן הלבוש תמיד בחליפות מגוחכות, שעיקר תפקידו הוא לשמור על הפרנסה של תושבי המקום. במפגש הראשון שלו עם ברודי לאחר התקפת הכריש, הוא מבקש לטאטא את האירוע מתחת לשולחן ולהשאיר את החופים פתוחים. ברודי באקט הראשון של אימפוטנטיות בסרט מסכים, טעות שתעלה בחייו של ילד, הקורבן השני בסרט. ראש העיר הוא סוג של כריש בעצמו. לא בכדי משתמשים בשפות רבות כולל בעברית במילה "כריש" כדי לציין תכונות גבריות ארכיטיפיות וכוחניות "כריש נדל"ן" "כריש במיטה" וכו'. דמותו היא דרכו של שפילברג למתוח ביקורת על "כרישי" הקפטיליזם, השמים את העסקים במעלה הראשונה, ללא התחשבות בחיי אדם.

אמו השכולה של הילד שנטרף סוטרת לברודי מעל הקבר הטרי של בנה, משום שהיא יודעת שהוא יכול היה לסגור את החוף אך בחר שלא לעשות זאת. רק לאחר שההתקפות של הכריש מתקרבות למעגל המשפחתי של ברודי (הוא כמעט טורף את בנו), מתחיל ברודי לעבור שינוי ולהיות יותר כוחני. הוא עומד על שלו כדי להגן, לא רק על תושבי האי, אלא על משפחתו שלו. ברודי מחליט להתנגד לראש העיר ולסגור את החוף. אשתו קוראת עליו תיגר ושואלת: "מותר לך לעשות זאת?" והוא עונה לה: "אני מפקד המשטרה, מותר לי לעשות הכל".

ההופעה ה"אישית" הראשונה של הכריש

הגבר המודרני – העירוני, הנשי והמסורס שאיננו מסוגל לסייע לאשה (הנער בראשית הסרט) או שנאלץ בעל כרוחו להילחם אל מול יסודות גבריים קמאיים (ברודי), הוא בעצם המשך לדמותו המצויינת של דיוויד מאן (שגילם דניס וויבר) ב"דואל" (דו-קרב) סרטו הראשון של שפילברג העוסק במרדף מכוניות בין סוכן מכירות הנוהג במכונית אדומה ומקרטעת, לבין משאית אימתנית הנהוגה בידי נהג "ללא פנים", שלא מתגלה עד סוף הסרט (הפריט היחיד שנגלה בדמותו הם מגפי הבוקרים). גם כאן שפילברג גורם לנו להטיל ספק בגבריותו של הגיבור, סוכן המכירות, אשר נשלט לחלוטין בידי אשתו, המתלוננת בפניו על כך שבמסיבה אתמול מישהו ניסה להתחיל איתה ולגעת בה בעוד בעלה חסר האונים לא עשה שום דבר בנידון. מכאן ואילך יהיה על מאן להוכיח את גבריותו אל מול משאית המייצגת גבריות כוחנית, מתפרצת ולא נשלטת.

החלק השני של מלתעות המתרחש כולו בים הוא למעשה אודיסאה גברית, של מסע ציד, בו לוקחות חלק שלוש דמויות גבריות שנמצאות בקונפליקט לא רק עם הכריש אלא גם אחת עם השנייה. סם קווינט – רב החובל, הוא גלגול של דמויותיהן של "הזקן והים" ו"קפטן אחאב" ממובי דיק. הוא מייצג את הגבריות הארכיטיפית: קשוח, מחוספס, גס ושרירי, ממעמד כלכלי וחברתי נמוך, אשר מבזה נשים (בעיקר בשירי הימאים שלו), ובז לעירוניים "הסיסיים" ולמדענים. בהמשך מתגלה כי היה אחד הניצולים הבודדים ממשחתת, שכמעט כל נוסעיה נטרפו על ידי כרישים.

מט הופר (ר'יצ'רד דרייפוס המצוין, שהמשיך לאחר מכן עם שפילברג ב 'מפגשים מהסוג השלישי'). הוא התגלמות הגבר העירוני המשכיל, העשיר והרכרוכי (המושג מטרו-סקסואל עדיין לא היה קיים ב 1975). הוא נמוך וממושקף עם מסגרת אופניתית וזקן צרפתי תואם משווה לו מראה מחוכם. הופר הגיע ממשפחה עמידה שיכולה לממן את כל הגאדג'טים הביזאריים הדרושים לו לתחביב המוזר שסיגל לעצמו – כרישים. הבדלי המעמדות בין הופר לבין קווינט בולטים מאוד והם מתגרים אחד בשני שוב ושוב.

מפקד המשטרה מרטין ברודי– הוא הדמות הגברית השלישית במסע. במהלך המסע, ברודי ממקם את עצמו באופן קבוע בסרט ביחס לשתי הדמויות הגבריות האחרות, המשמשות כדמויות מראה. על הסקאלה הזו שבין שני הניגודים הגבריים, ברודי בוחן את גבריותו לאורך החצי השני של הסרט. נאמנותו והבריתות שהוא כורת משתנות בהתאם להזדהותו עם שני המודלים הללו.

לפני שהשלושה יוצאים למסע הציד, אלן ברודי, מרעיפה על בעלה שאלות אימהיות כאקט מסרס אחרון לפני שיצא להוכיח את גבריותו: "לקחת את התרופות שלך נגד מחלת ים?", שמתי עוד זוג משקפיים בגרביים השחורים שלך", ו"יש משחה לאף ולשפתיים בערכת העזרה הראשונה שלך". המשפטים הדאגניים של אלן משדרים בעצם חוסר יכולת שלה לקרוא את המציאות – בעוד בעלה יוצא למלחמה מסוכנת ממנה אולי לא ישוב בחיים, היא מתייחסת אליו כאל ילד היוצא לטיול שנתי. כל הסצינה הזו מתרחשת על רקע קללות עסיסיות ושלל הערות שובניסטיות מצידו של קווינט רב החובל.

במפגש הראשון בין ברודי לקווינט, קווינט מכין מרק מלועו של דג ענק כמסמן את עליונותו על הכריש. הוא נותן לברודי לטעום מהברנדי שהכין כמבחן גבריות ראשון בסרט, אולם ברודי מחכה לרגע המתאים ויורק את הברנדי בשעה שקווינט מפנה אליו את גבו. ברודי נכנע לכל דרישותיו הכספיות של קווינט ("10000 דולר במזומן, בין אם אתפוס את הכריש ובין אם לא") משום שלדעתו אין גבר אחר בעיירה שיכול לבצע את העבודה המלוכלכת במקומו. קווינט רודה ללא הרף בשני הגברים שכנסנו לטריטוריה שלו, והוא עורך להם מבחני גבריות בכל הזדמנות, החל מהדרישה שלו מהופר שיעשה לו "קשר ימאים" וכלה בביצוע כל עבודות התחזוקה על הסיפון. קווינט מביט בידיו של הופר ופולט לעברו: "יש לך ידי עירוני, ספרת כסף כל חייך". ואילו הופר לא נשאר חייב ועונה: "מספיק עם השטויות האלה של גיבור מעמד הפועלים". קווינט מוכן לוותר על הברית הגברית ולהפליג לבדו, כפי שעשה מאז ומעולם אך שני הגברים כופים עליו לקחת אותם עימו להפלגה.

לאורך כל ההפלגה נמשכים מאבקי האגו והוכחת הגבריות, בעיקר בין קווינט להופר. קווינט מעקם את פחית הבירה שסיים ולעומתו הופר באקט פארודי שובר את כוס הפלסטיק בה שתה את הקפה שלו. קווינט מטפס על תרנים, מחזיק צלצלים או יורה ברובה. הוא אוחז בידיו את החכה הגדולה הנמצאת בין רגליו כסמל פאלי אדיר מימדים. מבחינתו הוא יכול לדוג את הכריש באמצעות אונו בלבד. הארכיטיפ הזה מוצג בניגוד גמור לגאדג'טים האלקטרוניים שהופר הביא עימו לספינה. שם הספינה של קווינט הוא orca ניתן בהחלט להניח כי יש קשר בין משחקי הגבריות והכבוד של הגברים בסרט לבין שמה של הספינה. לכאורה אפשר לחשוב שיש כאן אקט שוביניסטי נוסף של נתינת שם של בחורה לספינה (ואכן מרבית היאכטות והספינות בעולם נקראות על שמן של נשים). אך למעשה זהו שם של יונק מיימי טורף ממשפחת הלוויתנים, "קטלן" בעברית. בזמן הפעילות החברתית של הקטלנים, הזכרים נמצאים עם פין זקוף. טיבה של זקפה זו אינו ידוע, ולא ברור אם מטרתה של זו היא חלק ממשחק או מתצוגה של דומיננטיות.

משחקי הגבריות והמצ'ואיזם מקבלים משנה תוקף גם כאשר הם פונים אל הכריש כאל "הוא", מבלי שלמעשה זה הוכח באופן כלשהו בסרט שאכן מדובר בכריש זכר ולא בנקבה. המאבק אם כן, מתרחש במספר מימדים: בין הטבע הכאוטי לבין המדע הרציונאלי; בין הטבע לאדם, אך גם באופן סימבולי בין שני סוגים של גבריות: פרימורדיאלית ומודרנית (קווינט והופר).

מערכת היחסים משתנה בערב השכרות, בסצינה בה הופר וקווינט משווים צלקות, מקרבות ומטורפים ימיים (סצינה שזכתה להרבה הומאג'ים, למשל ב"נשק קטלני"). תוך כדי השוואת הצלקות הם מסירים מעצמם חלק מהבגדים ומהמחיצות. הפגיעות הופכת אותם לחברים. הסצינה מגיעה לשיאה כאשר הופר מתבדח ומראה להם את הצלקת הגדולה ביותר על חזהו – "מרי אלן מופיט, ששברה את ליבי". האקט הזה של פגיעה שנגרמה מאשה יוצר אמפתיה אליו, אפילו מקווינט, שמספר רגעים קודם לכן, תיאר כיצד חגג את מותה של אשתו השלישית. הקרח נשבר כאשר קווינט מספר לשני הגברים על האירוע הטראומטי של המשחתת אינדיאנפוליס, סיפור אמיתי של משחתת אמריקאית שהשתתפה בקרבות מחלה"ע ה II וטובעה בקרב. מתוך 1,199 האנשים ששהו על סיפונה, כ-300 נהרגו בהתקפה עצמה וקרוב ל-600 ימאים נוספים מתו במהלך חמשת ימי החילוץ כאשר היו נתונים להתקפות כרישים. רק 317 מלחים ניצלו. את הסיפור הטראגי חותמת שירת הגברים ששרים שירי שיכורים מובהקים.

הכריש בוחר לתקוף דווקא ברגע זה של היווצרות האחווה הגברית. בתחבולה שפילברגית אנו עוברים בעריכה מקבילה בין הגברים השיכורים לבין חבית המתקרבת אל הספינה. הכריש עדיין לא נראה אך בפסקול כבר שומעים אותו הולם בספינה. בתחילה, הלמות הכריש כאילו מצטרפות לתיפופים על השולחן ומלוות את השיר באותו הקצב. הגברים בקושי שומעים אותו הורס וגורם למים לפרוץ מבעד לירכתי הספינה. לבסוף הם מתעשתים ומתחילים בקרב הסופי. המלחמה מול הכריש מקבלת נופך מיתולוגי: התקפותיו אינן טבעיות ואינן הגיוניות, הן מבחינת התחכום הרב, הן מבחינת כוחו הפיזי והן מבחינת פעולותיו המנוגדות לאינסטינקט ההישרדותי (לתקוף גם אחרי שיורים בו ומנסים לצוד אותו).

שיא העימות בין קווינט לבין ברודי מתרחש כאשר ברודי משתמש במכשיר הקשר כדי לשדר אותות מצוקה. קווינט מגיע כרוח סערה ומנפץ את המשדר לרסיסים בעזרת אלת בייסבול, עוד סמל פאלי בסרט. מדוע האקט של ברודי מכעיס כל כך את קווינט? כאשר ברודי משתמש מכשיר הטכנולוגי, הוא בעצם מעדיף את המודל הגברי של הופר וכך הוא חושף חולשה, רגישות ומצוקה שאינן גבריות מספיק בעולם הגס ומחוספס של קווינט. בסוף הסצינה לברודי נמאס מהרודנות של קווינט והוא בעצמו מאיים עליו עם האלה (וכך, למעשה, מאמץ את הדפוסים הגבריים-כוחניים שלו), שוב מאבקי האגו מופרעים על ידי האויב המשותף, הכריש ששב ל"ארוחת הצהריים שלו". ברודי עובר טרנספורמציה נוספת בדרך להפיכתו ל"גבר", כאשר במהלך המצוד הוא מוציא את נשקו האישי ויורה בכריש. כמובן שפציעותיו של הכריש אינן קטלניות והוא ממשיך לתקוף את הספינה.
חטא ההיבריס של קווינט, הוא שהוא שרוי כל כך במאבק האגו מול הכריש ומול שני הגברים האחרים, עד שהוא שוכח את היסודות הבסיסיים של השרדות הנדרשים ממנו בסיטואציה הנתונה. הוא למעשה משחק לידיו של הכריש כאשר הוא מושך את הספינה עוד ועוד ללב ים, ומסכן את הספינה שהמנוע שלה לא עומד במעמסה. הוא לא מעריך על נכונה את נחישותו ותעוזתו של האויב. כל אלו גורמים למאבק להיות מאבק של חיים ומוות – או הכריש או האדם – רק אחד מהם יכול לשרוד בסיטואציה זו.

שוט טיפוסי של יחסי כוחות, קומפוזיציה רוויית סמלים פאליים

כאשר הספינה מתחילה לשקוע, קווינט מוותר סוף סוף על מאבקי האגו ושואל את הופר אילו נשקים יש לו בארסנל. הופר אומר כי הוא יכול להזריק לו סטריכנין לעור. קווינט מעיר הערה לא תמימה בכלל לגבי היכולת המפוקפקת של המחט הקטנה של הופר לחדור אל הכריש וכך בעזרת מטאפורה שוב מתעמת עם הגבריות של הופר.

כעת המדע נמצא מול הטבע במלחמה ישירה. הכלוב מורד אל תוך המים והופר בבגדי צוללן, חמוש בסמל הפאלי שלו (צלצל ובראשו מחט של מזרק) מחכה לכריש. שפילברג אוהב להפתיע אותנו והכריש המתוחכם מחליט להגיח דווקא מהצד השני[4], לקרוע את הכלוב כאילו היה חמאה ולשלוף ממנו את הופר. הכריש חוזר כדי לנקום בקווינט השחצן, וטורף אותו באחד האקטים האכזריים ביותר שנראו על המסך.

בשלב הזה נותר ברודי ללא דמויות גבריות להתוות לו את הדרך, כמו הגיבור במערבונים הוא נותר לבדו אל מול האויב לדו קרב אחרון של אומץ ונחישות. הטכניקה בה ברודי בוחר להתמודד עם הכריש לבסוף היא מעין שילוב בין שני המודלים הגבריים שהשפיעו על עיצוב הגבריות שלו במהלך הסרט: בעזרת האקדח – עוד סמל פאלי מבית היוצר של קווינט – הוא יורה במיכל החמצן, אחד מהגאג'טים של הופר. זו הדרך היחידה להכניע את הכוח האימתני מולו הוא מתמודד. ואכן זה מצליח. הכריש מת וברודי נשאר תלוי על ראש התורן – סמל פאלי נוסף המבהיר כי הוא הצליח לא רק להכניע את הכריש אלא גם להתמודד עם כל פחדיו וכך לכונן את הגבריות שלו.

כאן עושה שפילברג בחירה מוזרה. במקום שברודי יחזור למשפחתו ויתחבק עם אשתו וילדיו, הוא בוחר לסיים את הסרט כאשר הופר צץ לו פתאום מתחת למים והם חותרים יחד על רפסודה מאולתרת לכיוון החוף. ברקע נראית להקת שחפים אשר עפה באופק (שוב הומאז' ל"הציפורים" של היצ'קוק). אם כך, מבחינתו של שפילברג, האחווה הגברית עדיפה על המשפחה.

שפילברג, בעצמו גבר מודרני בחברה מערבית, יהודי-אמריקני ממושקף, מציב בסרט את הסלידה שלו מגבריות כוחנית מאצ'ואיסטית. דמותו של קויינט מופיעה כדי להבהיר כי עבר זמנה – רב החובל האגרסיבי שבטוח בכוחו וביכולותיו הפאליות איננו יכול לשרוד בעולם המודרני. שילוב של כוח מדע, חשיבה ותחכום הם שיחזירו את השקט והשלווה לעיירה. במידה רבה נראה כי שפילברג מכונן דרך הסרט זהות שמאוד קרובה לזהות שלו ובכך הופך את הסרט לאישי, לא פחות מ"רשימת שינדלר".


שתפו

כתיבת תגובה