שימורים

מאת:גילעד ליבנה
שתפו

נפגשנו לראשונה בשעת לילה מאוחרת, בפינת רחוב שהייתי מכנה "מוזנחת". לא המקום שהייתי מצפה לפגוש בו מישהי כמוה. היא לא נראתה מטופחת במיוחד, אבל ראו שהיא יפה, ושהחיים לא תמיד שיחקו לידיים שלה. העיניים הירוקות שלה היפנטו אותי, חששתי לגשת. פסעתי בזהירות, מודד צעדים כדי שלא תיבהל. היא נראתה קצת מהוססת, אבל היא לא זזה סנטימטר. "שלום" אמרתי לה.

"שלום", עניתי, ומיד התחרטתי. כבר בגיל צעיר למדתי לסמוך על עצמי. אנשים יכולים להיות מאוד אכזריים. גם החיים. הוא שאל לשמי, "קריסטל", עניתי. כן, אני יודעת, שם מיוחד. "מה את עושה פה בשעה כזו?" שאל. "גרה", כמוך.

"חתולת רחוב", אמרתי לה. "לא תמיד הייתי כזאת”, יללה לעברי. "לא שפטתי" אמרתי לה. "כל בנות הזוג האחרונות שלי היו כאלו. וכמו שאמרת לפני רגע, גם אני. אז מה טריקולור יפה כמוך עושה ברחוב" התעניינתי. "סיפור ארוך" היא ענתה. "יש לי את כל הלילה, ספרי".

צילום: wisegeek.com

"שומע אחי, זה קורה, אני אצלך עוד חצי שעה". אמרתי בעצב לאלדר בטלפון. הוא ידע על מה אני מדבר. דיברנו על זה לאחרונה, הסיטואציה לא אפשרה לי להמשיך ככה. אני חייב להעיף את קריסטל. ניתקתי את הטלפון, ובלב כבד הלכתי להביא את הכלוב. עכשיו להביא את הילדה, איפה היא? בגלל שעברנו לגור עם אמא שלי לאחרונה היא השתרכה אחרי בבית, ועכשיו היא בכלל לא בסביבה. מוזר. קראתי לה ועברתי בין חלקיו של הבית. אחרי חיפוש מעמיק הזנב שלה הציץ מתחת לשולחן האוכל. התקרבתי אליה, והיא כמו אקרובטית דילגה וברחה. היא רצה לצד השני של הבית. היא הבינה הכל. גידלתי בת למופת. קוראת בין השורות.

עכשיו, יותר מתמיד, הרגשתי אותו. את הכאב הזה שמתגלגל בבטן קצת לפני פרידה, בדיוק כמו שמרגישים את הסוף אבל עדיין לא נותנים לו שם. אחרי מרדף קצר אחריה והרמת מגבת לכיסוי הידיים (היו לה נטיות לתוקפנות), סגרתי את שנינו בחדר שלי, והיא המשיכה להשיב מלחמה, בכל הכוח והיכולות החתוליות שרכשה אצלי בעשרת החודשים האחרונים. "שטן" ו"רוצחת" היו שמות החיבה שהדביקו לה החבר'ה, ובתכלס? די בצדק.

במיומנות של חתול ובעזרת מגבת הפלא תפסתי אותה, תפיסה אמהית בצוואר – בדיוק בחלק העור שמדומם לחתולים את המנוע –  וניסיתי להשחיל אותה לכלוב. כשכוונתי את הפתח בידי השנייה המשיכה לנסות ולהילחם, בכוחותיה שכמעט ואזלו מהמרדף של הדקות האחרונות. פייטרית אמיתית. אבל אני, העליון בשרשרת המזון, ניצחתי אותה, חתולה במשקל שבעה קילוגרמים. הכלוב נסגר מולה ונעלתי. בואי, אנחנו צריכים לזוז.

בדרך לבית של אלדר היא ואני לא החלפנו מילה. הגעתי אליו, הוצאתי את הכלוב, והיא בפינה דוממת. המשיכה עם שתיקתה מהנסיעה, ורק הסתכלה עלי בעיניים ירוקות מלאות פחד, כמו אדם המוצא להורג. אלדר ירד למטה ובין שנינו עבר מבט עצוב של "יודעים לאן אנחנו שולחים את תינוקת החתולים שלנו", אבל אף אחד לא יאמץ את הברדלס-טריקולור-המיניאטורי הזה. זו שאהבה לטפס על גבי, דרך רגלי ולעמוד על כתפי – כאילו הייתה תוכי מאולף – ולהתחכך בפני מקרוב, דבר מאיים בפני עצמו. היו לנו רגעים יפים ופחות יפים, אבל נקשרנו בדירתי הקטנה. הייתי אביה ואמה, סיפקתי לה חום, מחסה ומזון. אבל עכשיו, כשעונת הייחום בשיאה והיא תוקפנית כלפי נשים, אמא שלי לא עפה עליה. בשבועיים אצלה ניזוקה כל פינה בבית. עישנו סיגריה כדי לדחות את הרגע, אבל גם כי ממש התאימה סיגריה. סיכמנו שנשחרר אותה מתחת לבית שלו, וככה הוא יוכל לבדוק מדי פעם אם היא חיה. הרמתי את הכלוב, והלכנו לחלקה האחורי של גינת הבניין. הנחתי את הכלוב בזהירות מסוימת. ולחשוב שאני משחרר אותה עם שמונה נשמות, כשגרנו רק היא ואני, בדירתי הקטנטנה. בכל פעם שהייתי פותח את החלון מיד הייתה מתגנבת אל המעקה, גונבת כמה רגעים מהעולם הגדול שבחוץ, ואני בחרדותי בטוח שהנה היא נופלת, נלחם ברגש האמהי שבי, ולא ניגש אל החלון, כדי שלא תתבלבל. עד אותו לילה שבו התחברנו באמת, והבנתי שאני באמת כל עולמה. היא דילגה למעקה ואני ניגשתי, היא מעדה, קומה שלישית. ראיתי אותה מחליקה ולא יכולתי לעשות כלום. גם ראיתי אותה פוגעת בקרקע, בגופה האפור-שחור-לבן הזה.

שיט! כשהגעתי למטה נראתה מתה. נושמת?! כן! באמת יש להם תשע נשמות לחתולים האלה. טוב, לה רק שמונה, אבל עדיין, fair enough. הייתי חותם על שמונה עכשיו, לוקח נינג'ה 1000 לכביש 6, בשביל לבדוק מה המקסימום שלו, ולא מה המקסימום שלי. ומתעורר אחרי שבועיים כמו חדש בבית חולים. נשמע חלום. משתלם להיות חתול.

פתחנו את הכלוב. ברגעים הראשונים היא לא זזה. פתאום דילגה דרך הפתח הקטן של הכלוב, לתוך מעבה הג'ונגל העירוני. הספקתי לראות אותה בוחנת את השטח לראשונה. מי, או מה יארוב לה בהמשך. אם הייתי יכול להזיל דמעה הייתי מזיל, אפילו כמה. זה ממש כמו חור בלב. כמו לאבד חבר קרוב, או חברה. עד עכשיו חיה בחלקת הג'ונגל העירוני הקטנה שלי. הציפור היחידה שצדה הייתה צעצוע לחתולים שקניתי כדי שלא תשתעמם (ותתחרע על דירתי האומללה) בזמן שהייתי מחוץ לדירה. לציפור היו שתי עיניים מודבקות ונוצה. "הנוצות משגעות חתולים" הסבירה לי המוכרת כשניסיתי להבין איך זה עובד. כעבור חודש לציפור לא נותרו עיניים. או נוצה. וקריסטל המשיכה להתאמן בעזרתה. החוט נקרע אולי 15 פעמים, וכל פעם קשרתי מחדש, והוא בתגובה התקצר עוד קצת לעבר המשקוף. כשהיה חדש מתחה אותו מעבר לשני צדדי הדירה וסירבה לשחרר בכל תוקף את הבובה האומללה, שחוטה משך בכל הכוח לסטטוסקופ, שנלחם לא להתנתק מהמשקוף. לפחות תמיד אדע שאת כשרונות הציד שלה אני פיתחתי (השקעתי בצעצועים וחוגים). הייתי אבא למופת. אני חושב. אבל כמו שכבר הזכרתי, היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות, ולפעמים הרגשתי כאילו יחסים אלו נכפו עלי. גם כשאיימתי שאפטר ממנה, מעולם לא הייתי מסוגל לממש. ממש סבלתי. לדוגמא כשהייתה מיוחמת, וכל הזמן יללה והתחננה לחתול, שיבוא ויגאל אותה מיסורייה, ואילו החתול לא בא.

***

הרביתי לחשוב עליה. לתהות, חיה או מתה? הצדקנים חובבי החיות אמרו "גזרת עליה גזר דין מוות! חתולה שגודלה בבית ונזרקת לרחוב לא תשרוד יום אחד!". ואני, בטוח שגידלתי ילדה לתפארת, לא הפסקתי לחשוב,מתי ניפגש שוב, אם בכלל. וממש ברגעים אלו, אני עומד במקום בו התראינו לאחרונה לפני כמעט שנה וחצי. הייתה לנו "התראת קריסטל". קיבלתי שיחת טלפון "אחי! ראיתי אותה!". וניסיתי להספיק ולהגיע כדי לפגוש אותה. ובכל פעם מחדש, אני מגיע למצוא שאין קריסטל, ומתאכזב.

עד הרגע הזה, אני רואה פה עוד כמה חתולים. אחד גדול, ועוד כמה גורים, די דומים לה, אבל לא יפים כמו שהייתה כשגרה אצלי. היא הייתה קרובה לאידיאל היופי החתול-רחובי (שזה חיובי), כמו שהייתה קרובה לאידיאל השיגעון (שזה פחות חיובי).

היא הסתכלה עלי. היא זיהתה! היא התקרבה אלי, וידאה שאכן מדובר בי. לא שמנמנה כמו שהייתה אצלי, מה שהפעיל את המצפון הפולני שלי שנזף בי על כך שבאתי בידיים ריקות, ובלי איזה שימורי ארנבת. הפרווה שלה דהתה, כנראה שחיי הרחוב, כמו שלא מיטיבים עם בני אדם, משפיעים גם על חיות. אבל עדיין, אצילותה החתולית וחכמתה האנושית נראו עליה בבירור. כרעתי ברך כדי לתת לה להתקרב אלי, היא קיבלה בחום את ההצעה, וטיפסה על ברכי כדי להתחכך בראשי עם ראשה. קצת חששתי, עדיין מדובר בחתולת רחוב. והחוק הראשון עם חתולים הוא לעולם לא לסמוך עליהם. ובמיוחד כשמדובר בחברה בת זמננו, ששופטת ראשית על פי מראה, ולא תקבל בעין יפה רטייה על בחור בגילי. אז חששתי, מודה.

והיא לא שרטה, ולא נשכה. רק רצתה לקבל קצת חום מהאבא הראשון שלה, שגידל אותה וחינך אותה, והכין אותה לעולם שבחוץ. כעבור זמן רב, החלטנו להיפרד שוב, עד הפעם הבאה. היא מסתובבת וחוזרת אל החתול הבוגר. וגם אני, אבא שלה, רק רציתי לקבל קצת חום מעוללת החתולים הזאת, שתישאר בתי הראשונה באשר היא.

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה, היה לשים באוטו שימורי ארנבת. ליתר בטחון.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות