רק עלי איש אינו שומר

שתפו

בשנה האחרונה נשטפה ישראל בגל של מחאות חברתיות ושביתות שונות. שביתת עובדי הקבלן, בפברואר האחרון, גילתה כי המדינה חסרת עמוד שדרה ובעיקר חסרת יכולת לעשות משהו כנגד בריונות העובדים. השביתה הזו הוכיחה כי השלטון שלנו לא עומד מאחורי כל האזרחים. מתברר שלא כולנו שווים, לא לכולנו מגיעים חיים נורמליים ושכר מכובד. אלה, שמורים למאפיונרים מסוימים, בטח לא לעובדי קבלן כמוני. במדינה שמקדשת ביטחון ומילטריזם, קשה להבין מדוע אנו המאבטחים לא מקבלים את המגיע לנו. מדוע מתעלמים מאיתנו?

התחלתי את עבודתי בחברת שמירה לפני כשלוש שנים, עם תחילת לימודיי האקדמיים. התחנה הראשונה היתה רכבת ישראל בה עבדתי לפעמים 16 שעות ביממה. עובדי הרכבת האחרים עבדו שעות ספורות ביום, ומדי פעם סרו לנוח בחדר טלוויזיה המחובר לשידורי הלוויין, ואם מישהו לא ממש רצה לראות טלוויזיה, היה יכול גם "להתלבש" על מכשיר הפלייסטיישן.

בנוסף, אם מישהו מהם לא רצה לצפות בטלוויזיה או לשחק, הוא פשוט היה הולך לאחד החדרים האחרים, שם היו פרושות מיטות נוחות, ופורש למנוחת הצהריים שלו. שחס וחלילה לא יהיו עייפים מרוב הזמן שהם לא עושים כלום. בינתיים, אנחנו המאבטחים היינו מקבלים יחס של עובדים מסוג ב' (וזה עוד במצב טוב מאוד). במקרים שביקשנו דבר בסיסי כמו נייר טואלט או חומרי ניקוי לעמדה שלנו זכינו בבוז מהעובדים ובמיוחד ממנהלי המפעל השונים. דרך היחס הזה גילינו כי אנחנו לא עומדים בסטנדרט של יחס בסיסי לעובד וכי לעומת הפועל הפשוט הכללי בכל מפעל, לא מגיע לנו יחס מכבד. המקרה הזה גרם לנו להרגיש כאילו אנחנו לא רק בני אדם סוג ב', אם לא נמוך יותר, אלא אנשים שלא שווים אפילו גליל נייר טואלט, וזאת בגלל שאנחנו לא עובדי חברה.

לאחר תקופה של שנה שבה נתתי את הנשמה, ברגע של בלבול רגעי עשיתי טעות. מאבטח הגיע להחליף אחד מאיתנו ואני חשבתי שהוא עומד להחליף אותי. לכן, עזבתי את המתקן ונסעתי הביתה. מאוחר יותר הסתבר כי הוא הגיע להחליף את מי שעבד יחד איתי. הנסיעה הזאת הביאה לכך שהעיפו אותי כמו טיל מהמתקן, ללא בירור של המקרה או תחקיר, כמו שאמור להיות. עבודה של מעל שנה במתקן, נתינה למקום וקבלת עובד מצטיין חודש לפני כן, לא שינו דבר בנוגע להחלטה. זה לא עניין אף אחד.

כולנו בני אדם, כולנו עושים טעויות לפעמים, אבל מתברר שלעובדי קבלן אסור לטעות לעולם. העיפו אותי מהעבודה, בלי לחשוב פעמיים ובלי לברר פרטים. הרי מה אכפת להם, זו לא בעיה למצוא תוך רגע עוד מאבטחים.

במשך כל אותה תקופה, לפני הפיטורים, קיבלתי שכר מינימום, ואני יודע בוודאות כי אם הייתה את האופציה להוריד לנו את השכר – היו עושים זאת בלי בעיה. אבל השכר היה רק חלק מהבעיה; אם הוצבתי במקום שכוח אל, הייתי צריך להגיע לשם בכוחות עצמי, להצטייד במספיק מים, אוכל, כובע נגד השמש. בנוסף לכל אלה, אם לרגע חשבתי לומר למנהל כי זה אסור על פי החוק, התשובה מן הסתם היתה: "זו בעיה שלך. לא מתאים לך – תעזוב".

כיום אני עובד במתקן אחר, שהבעיה העיקרית בו – מלבד הבעיות הרגילות – היא שאין מפזר חום בחורף או מאוורר בקיץ. כשביקשתי, ענו לי: "מה הבעיה? תקנה לעצמך וזהו, אנחנו לא מספקים את זה. אתם צריכים לספק את זה לעצמכם". על פי החוק, לא רק החברה הקבלנית אחראית על העובד שלה, אלא גם החברה בה הוא מוצב. במצב שלי, שתיהן מתנערות ממך. כל אחת אומרת שהדבר, וזה יכול להיות כל דבר, הוא באחריות החברה השניה.

אבל שכר המינימום הוא רק חלק מבעיית השכר עצמה. בתור עובד קבלן אין לך שום זכויות. אתה לא יכול לקחת חופש, כי אף אחד לא משלם לך על ימי חופש. וכמובן, אם לא היתה ברירה, והיית צריך ללמוד למבחן, או חלילה קרה משהו דחוף יותר – כל שעה שלא היית יורדת לך מהמשכורת. מיותר לציין שעבודה בתור מאבטח מחייבת אותך לתת משמרות גם בסופי שבוע. וכמובן שאתה לא מקבל עליהן תוספת, למרות שהחוק מחייב זאת. אבל על עובדי קבלן, כאמור, החוק לא חל.

 


שתפו

כתיבת תגובה