רכבת לילה לבגדד

שתפו

יפו שידרה בגדדיות. מקום הולם לנוח בו מהמטוטלת האינסופית, שנעה כאן בין מזרח למערב. ככה חשבתי לעצמי, כשצעדתי בשדרות ירושלים, בדרך להופעה של דודו טסה והכוויתים. לא היה לי הרבה זמן להגות פילוסופית מהסוג הזה, "מופע ישיבה", כך נכתב בפרסומים, "נא להגיע בזמן, דלתות התיאטרון תסגרנה בתשע בדיוק". ואכן הן כמעט נטרקו לי על האף, כשהרהבתי עוז ואיחרתי בשלוש דקות תמימות.

כשנבלעתי בהיכלו של תיאטרון נוגה, גליתי עולם אחר מזה של מעשני הנרגילות בבתי הקפה "בגדד סטייל" שבשדרה. שורות מעוגלות יפה, כיסאות מרופדים, במה עמוקה ותיקרה גבוהה ומקושתת. זה המקום בו בחר דודו טסה להעלות באופן חד פעמי ובלתי חוזר את המופע שלו עם הכוויתים, שלוש שנים אחרי הוצאת הדיסק "דודו טסה והכוויתים" בשנת 2011.

דודו טסה הוא סוג של אליל רוק מקומי. הוא אמנם מגיע אלינו ממרחק של 10 דקות על הוויז, כל הדרך משכונת התקווה באופניים (מטפורית לפחות), אבל כשמדובר בסטייל, בקסם אישי, בחן ובגרוב, אין הרבה כמותו, מה שהופך את המופע החד-פעמי שלו, למסקרן במיוחד. אבל באותו יום שלישי של תחילת חודש מרץ, דודו טסה לא בא רכוב על אופניים מהבית, הוא הגיע לתיאטרון נוגה ביפו, כול-אל-טאריק-מין בגדד עיראק. ולא רק זה. הוא לא בא אלינו מאי שם בלב הסהר הפורה, אלא הוא הגיח משם כאילו נשלח במכונת זמן, מתחילת המאה העשרים. הוא והכוויתים שלו, שכללו גם שתי כוויתיות, על צ'לו וויולה, בנוסף לכינור, בס, תופים, קלידים, קנון וטסה עצמו מלווה בגיטרה.

ליבי בעירק ואנוכי לא בטוח מי אני

בתשע וארבע דקות עלה טסה אל הבמה, לבוש במכנסי ג'ינס כהים וז'קט חום קורדרוי אלגנטי, נכון להרים מופע רוק על טהרת הערבית, ועל טהרת שיריהם של סבא שלו, הזמר הבגדדי ונגן העוד, דאוד אל כווייתי, ואחיו סאלח (מלחין, זמר, כנר), שהיו כוכבים בקנה מידה של טסה עצמו ואף יותר, אי שם לפני מאה שנה בבגדד סיטי. לרוב, כשאמן זר מגיע אלינו מהעולם הגדול, אנחנו רגילים שהוא מביא את עצמו אלינו, אבל הפעם נדמה היה, שזמר מקומי משלנו, לקח אולם שלם, חמש מאות עשרים צופים שמילאו אותו עד אפס מקום, והטיס אותם איתו הביתה, לבית של סבא לבגדד.

דודו טסה והכוותים
דודו טסה והכוויתים

השירים התחברו זה אל זה. השילוב בין השפה והלחנים הערביים לעיבודי הרוק העכשוויים יצרו קולאז' פראי ויפייפה. גיטרות חשמליות התמזגו לדואט חד פעמי עם כלי המיתר המזרחיים הקלאסיים. העיבוד וההפקה של טסה וניר מימון (בס) שילבו סמפלים מקוריים מיצירותיהם של האחים אל כווייתי, ותפרו אותם היטב לגרוב שנשמע כמו רכבת צלילית שמחליקה באלגנטיות בין מערכת סולמות מזרחית למערבית. התוצאה הייתה מעניינת ולא גימיקית. דודו טסה חייך הרבה וניהל בחן את המסיבה שעל הבמה, ואז, בין שיר שש לשבע זה קרה.

ז'קט אלגנט או גופית סבא לבנה

נהיה לדודו חם. בלב. בנשמה. בגוף. בשלב הזה בהופעות הרגילות שלו הוא מקפץ על הבמה כשלגופו גופייה דקיקה שהולמת את גזרתו. באותו ערב הוא היה בתחפושת אחרת, מחויטת. זה היה רגע מכונן. דודו עמד מול הקהל שלו, שאם נפנה אליו את הזרקור לרגע, היה מורכב ממיזוג גלויות מוזר של חובבי דודו טסה מושבעים, לחובבי מוזיקה עיראקית קלאסית, בחורות צעירות שרק מתות שדודו יתפשט קצת, וגברים אלגנטיים בני שבעים שרוו נחת מהאלגנס. דודו עמד מול הקהל שלו והיה לו חם. לפשוט את הז'קט או לא לפשוט, זאת השאלה. טסה משתף בלבטיו את הקהל, מתייעץ, שואל מה אנחנו ממליצים. הקלישאה הפכה למציאות כשהמעריצות צעקו "תוריד" “תוריד", והעיראקים העתיקים צחקקו מתחת לשפם.

לרגע היה אפשר לשמוע את פרויד לוחש לג'ודית באטלר שזו התלבטות פרוידיאנית, שהרי לא מדובר בהורדת הז'קט אלא בבחירה של זהות. דודו טסה שאל את עצמו ואת הקהל שלו, מי אני, מי אני באמת. ההתלבטות הייתה אותנטית, חד פעמית, כמו המופע כולו. בסופה הוא החליט שהערב הוא מעדיף להישאר, ולו לערב אחד, עם הקהל הוותיק, נאמן למורשת סבא. המעריצות הרי תסלחנה, הן כבר יתפסו אותו מעורטל באחד ממופעי הרוק בקיץ. מכאן והלאה המופע המריא רחוק יותר ויותר אל מחוזות עבר נשכחים. אפילו הפריצה של נינט טייב לשיר וחצי עם טסה, הצליחה לתעתע בי, ולרגע חשבתי שאני שומעת את פאיזה רושדי עם התזמורת של זוזו מוסא. אבל התאורה, הגרוב הרוקיסטי ותלבושת הניינטיז המגוחכת בה נינט הגיעה, רק הקצינו את הפנטזיה על מופע משותף בערבית של השניים, באיזה מועדון לילה נידח על כוסות ערק זחלוואי.

נווה מדבר ואווירה בדואית 

כמה שירים אחרי, הופיע יאיר דלאל כמו פטה מורגנה של נווה מדבר על הבמה; צלילים אקוסטיים השתלטו על הסמפולים והביטים האלקטרוניים. הקצב נרגע, הסאונדים העכשוויים נעלמו ופינו מקום לקטעי תקסים (אלתור כלי) בעוד ובכינור. רק חליל הנאי נעדר, והאווירה הבדואית שהביא דלל לנוגה רק הדגישה את הדרו. היה נראה שרוחו של אלברט אליאס שעוד הוקלט בדיסק עצמו מנגן על הנאי, קפצה לביקור. דלאל היה לעמוד התווך של המופע, הוא בא כחבר, והיה שם בשביל לטעת בטחון ולסמן את השביל בין עירק לישראל. שביל שאפשר ללכת לאורכו רגוע, לעצור מידי פעם, לנוח על איזה סלע או לשתות תה מתחת איזה עץ.

כשדודו טסה והכוויתים ירדו מהבמה, אחרי שעה ועשרים של הופעה שכללה הדרן בודד,  נפלא אמנם, אך קצר ("פוג אל נחל") נשארה באוויר תחושה לא ברורה. בהופעה כזאת יש מקום לחוויה מוסיקלית שלמה יותר, שבה כל כלי מקבל מקום ביטוי וזמן לאלתור. זמן כנראה לא היה חסר אז, בבגדד של האחים אל כוויתי, אבל לי הייתה הרגשה שהקהל שהגיע ליפו, היה צמא לעוד. עובדה. ברחבה, בחוץ, נשארו אנשים עוד זמן רב אחרי ההופעה, וטסה שנסך בכולם זוהר בגדדי בלב ליבה של הג'יפה הדרום תל אביבית, התנדף כלא היה. ההליכה בחזרה בשדרות ירושלים, דמתה לשיטוט לילי בטיילת שעל גדת החידקל בליל קיץ נעים, כשכל אחד התפזר לביתו ואני חשבתי לעצמי; טסה, תעשה לי סבא.

 

פאיזה רושדי ותזמורת רשות השידור בניצוחו של זוזו מוסא:


שתפו

כתיבת תגובה