מספרים לכם שאנחנו בעידן כזה. עידן פוסטמודרני שבו כל משמעות מוטלת בספק, אם בכלל. מספרים לכם שאנחנו דור ה- y ואז דור ה- f, שני נעלמים שרק למי שיודע אנגלית או תרבות אנגלית יש את המטען לפצח את המשמעות שלהם. אבל אם משמעות הקוד מוטלת בספק, אולי אין טעם לנסות לאתר אותו. ההגות הפוסט מודרנית, אם היא היתה מתה (חלק טוענים שהיא מאחורינו כמו טלפון חוגה), היתה מורישה לנו חשיבה של כל-יכול. כל דבר יכול היה להתפרש כרצוננו.
רותם דויטשר ב"נקודת חיבור", תכנית הרדיו הקבועה שלה ב"קול הקמפוס", מספרת שדור ה-f מגיע מהמילה FUCKED ובעצם אומרת את האמת בפנים: אנחנו דור מזויין. יאיר יונה, האורח שלה בתוכנית הנוכחית, מסכים אתה מצד אחד ומתנגד לה מצד שני. הוא אומר שלהגדיר את עצמנו כך נוטה להסיר מאיתנו אחריות לחיים. אני מטילה בכך ספק.
אנחנו דור ביניים. אנחנו בין צ'יזבורגר במקדונלד'ס לארוחת גורמה של אייל שני, גם אם היא דרך הטלוויזיה. רוצים ליהנות מהשפע שיצרנו לעצמנו ולנגוס בלחמניה כל עוד היא חמה, אבל רוצים גם להתעלות מעל זה ולא להסתפק בפחות מעגבניות מדבר שחורות. כל החלטה מבלבלת עוד יותר, וכמו בסרט מצויר מפעם, מחוג המצפן זז לכל הכיוונים עד שנשרף לגמרי. לא בטוחים מה תהיה העמדה שלנו בויכוח הבא.
אנחנו בין בורגנות לבין סגפנות, בין השכלה לבין נאורות, בין חופש לבין חופש מדומה, בין אוכל טוב לאוכל אורגני ובין ביקורת ביקורתית לביקורת. ובעיקר, אנחנו בין "מות המחבר" של רולאן בארת לבין הרמוניוטיקה של הרמס. כל אחד מהם תופס אחרת את האופן בו אנחנו מעניקים פרשנות ליצירה. בארת טען שכל אחד מאיתנו יכול להעניק אינסוף משמעויות ליצירה שמולו ואין משמעות עוד לכוונתו של מחבר היצירה. תורת ההרמנויטיקה מפרשת את הטקסט מתוך עולמו של היוצר ובכך מנסה לחוות את עולמו.
דויטשר מארחת את יאיר יונה באולפן. יונה הוא מוסיקאי, מהגג (שולף הגיגים מתוך הגיטרה ומתחתיה) ומוכשר. זוהי תוכנית טובה וכשאני צריכה להסביר למה, אני נתקעת. יונה מביא גיטרה של 16 מיתרים לאולפן ומנגן בה כך שאפילו הרמקול העלוב שלי, שמחובר למחשב החצי מתפקד שלי, נכלם לאור הצלילים. המוסיקה ממלאת את החדר ובאופן רומנטי כל כך, אין דבר אחר. בעודי אמורה לכתוב עוד עבודה, אני שמה לב שהאצבעות פוסקות מלהקליד והאוזניים מתחדדות. השירים האחרים שמושמעים ישירות מתוך האלבום החדש שלו "world behind curtains" לא מאכזבים. זה ראיון קלאסי של מראיינת ששואלת אמן שהוציא לאחרונה אלבום. יש שאלות ויש תשובות ובעיקר נסיון לדלות משמעות נוספת מעבר לזאת שהמוסיקה מצליחה לייצר.
תכנית כזאת מיותרת לחובבי מוסיקה אמיתיים. אין צורך במילים כשמתחילים הצלילים. אין פה גם וגם אלא רק או ואו. ובכל זאת, דויטש שואלת ויונה עונה. שניהם רהוטים ושנונים, השיחה קולחת ואני מרותקת. גדי, חבר טוב של יונה, נפטר לפני 9 שנים ומותיר עננה מרחפת מעל יצירתו. הזוגיות של יונה נפסקה עם החלטתו להינתק מהלייבל "אנובה", שלהקמתו היה שותף ולקידומו פעל. המחאה החברתית של הקיץ מסומנת כהצלחה בשיחה ביניהם. אלה אמורים לתת לי הצצה לנפשו של האמן. והם מצליחים.
אחרי השיחה, אני סקרנית עוד יותר לדעת מיהו יאיר יונה, מה מפעיל אותו לכתוב מוסיקה אינסטרומנטלית שבדרך כלל אני מזפזפת הלאה והפעם נתקעת. זאת הרמנויטיקה, ניסיון לתת פרשנות מעבר ליצירה עצמה. המעניין הוא שבעמוד שלה, באתר "קול הקמפוס", כתבה דויטשר: "צליל הוא התפשטות של הפרעה מכנית בחומר. הקול הוא סוג של גל, ויכול להתפשט בגז, נוזל, מוצק ופלזמה. גל הקול מתבטא בשינויי לחץ המתפשטים בחומר – בשבילי זו דרך חיים". ניתן היה לצפות לאחר הצהרה פילוסופית – כימית זו, שהתוכנית תעסוק בצליל, ורק בצליל.
כנראה שלולא הראיון עם יונה, לא הייתי מכירה את המוסיקה שלו. אבל אולי פעם, בטיול בארצות הברית או בבית קפה במרכז הארץ, היו נשמעים צלילים מעניינים שלוכדים את תשומת הלב והייתי חושבת "ואוו, מה זה הדבר הזה?" ואז עונה לעצמי מה שאני רוצה. ממציאה פנים, שם והשפעות מוסיקליות כרצוני וכמיטב המסורת הפוסטמודרנית. מי יודע. אני בין לבין גם כשאני מקשיבה סתם כך לתוכנית רדיו בשבת.
"נקודת חיבור", כל שבת בשעה 17:00 בתדר 106 fm
