"ידידיה! תכוון מתחת לסנטר!" זעקתי אליו אחרי שנגמרו לי החצים. קבוצת החיילים הרומאים החדשים שעמדו לעבור מתחת לגשר שלנו לא שמו לב בכלל אל שני החיילים הירושלמים שמכוונים עליהם חצים, או אל חבריהם שנפלו וגולגלו אל התהום בצד הדרך.
ידידיה ירה ופגע בעינו של אחד החיילים והוא נפל, פרפר בכאבים ושאר החיילים הביטו אליו ואז לכיוון ממנו הגיע החץ. ידידיה צעק לי "מלכיאור עלינו לרוץ ידידי! רוץ על נפשך לכיוון המחנה שלנו מאחורי החומה של בית המקדש. מי יתן ואלוקים חיים יהיה בעזרך. אישאר מאחריך ואחפה על בריחתך. עתה, רוץ!" התחלתי לרוץ כאילו רודף אחרי אריה רעב ומרייר והכנסתי את ראשי בין המיתר לעץ של הקשת כך שהיא נחה על גופי ולא הפריעה לריצתי.
יהודה, המפקד של חבורתינו, פתח לי את שער הברזל קמעה ולאחר שעברתי בו, הוא סגר אותנו בפנים. הסתובבתי אחורה במהירות ואמרתי לו "מחילה המפקד, מה עם ידידיה? לא נפתח לו את הדלת?" הוא הביט בי במבט מלא רחמים ואסף אותי אל בין זרועותיו לחיבוק אבהי. זה לא היה רחוק מאוד מהאמת. רובנו היינו עלמים צעירים. הוא לחש באוזני "ידידיה לא שרד יותר מכמה רגעים אחרי שהורה לך לרוץ. הוא הציל את חייך. כשכל זה יסתיים, התפלל עבורו ובקש את האלוקים למצוא לו מקום תחת כיסא הכבוד" ובזאת הוא הידק את חיבוקו ואז שחרר.
לפני שהספקתי לומר לו שאני לא מאמין לו ושאפשר להציל את ידידיה שמעתי בום על דלת הברזל. ואז עוד אחד. סימנים החלו להופיע על דלת הברזל. עוד בום הגיע. חייל שעלה על הסולם כדי להביט לעבר צדה השני של דלת הברזל קיבל חץ שעבר דרך גרונו. הוא חרחר כל הדרך אל הרצפה עד שהשתתק. לרגע עמדתי המום ולא הבנתי את כל ההמולה שמסביבי. בשלב מסוים מישהו תחב לאמתחתי מגן ואל ידי הימנית חרב. בבום הבא שנשמע הדלת כבר נפרצה ומאחריה מוט ברזל עבה מאוד שכב ולצידו שישה חיילים רומאים. מאחוריהם היו עוד קשתים ועוד חיילים רומאים. כולם חייכו והחלו להסתער פנימה דרך הדלת הפרוצה. הנפתי את החרב ואת המגן למשך זמן שנראה כמו נצח עד שפתאום משהו קשה פגע בצווארי החשוף, מתחת לקסדה, וגרם לי לאבד הכרה.
בחלומי, ראיתי אותנו צוהלים סביב בית המקדש. מזמרים, צוהלים ומקדשים את היום הזה. התשיעי לחודש אב. לא ידעתי למה. עד היום היה זה פשוט היום בו בית המקדש הראשון חרב. אך בית המקדש הזה שצהלנו לצילו, לא היה נראה כמו בית המקדש שלצילו נלחמתי היום. הוא היה אחר. לא מוכר. לא ידעתי מה לחשוב עליו. לפני שהספקתי לקבל החלטה כלשהי, החלום נקטע באיבו והחשיכה חזרה.
כשפקחתי את עיניי, כאב חד ומפלח התעורר בבטני. הסתכלתי לכיוונה וראיתי שתחובה לי בתוך הבטן להב ארוכה המוטית לכיוון ההפוך מראשי. צמרמורת עברה בגופי, והתחלתי למלמל מילים ללא משמעות. ואז את הדבר הראשון בעל משמעות שעלה לראשי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". הכאב לא עבר, להיפך הוא רק התגבר בזכות הניסיון הנואש שלי לזוז. מאותו רגע, נחה עליי שלווה מודעת. הסתכלתי סביב וראיתי חיילים ירושלמים מוטלים על הרצפה. שקטים. אף אחד לא שרד. הכי קרוב אליי ראיתי את המפקד יהודה. ראשו מסובב בתנוחה לא טבעית. המראה שלו העיר בי כאב חד אך גם העיר בי את מילותיו האחרונות אליי ובזכותו מלמלתי תפילה שקטה לידידיה, חברי, שנפל לפני שהחומות נפרצו. ידעתי שהגעתי לקץ. לא היה ספק שאני לא אינצל מהמצב הזה. אור האיר את הסביבה שלי למרות חשיכת הלילה אז הסתכלתי לכיוונו. זה היה בית המקדש.
הוא בער והתפרק ולרגע לא נשמתי. ואז פשוט צרחתי "לא!" וצרחתי שוב, ומלמלתי, ובכיתי. רציתי לברוח מהכלא הזה שלא מאפשר לי לקום ולמצוא את המנוולים שהעלו באש את בית האלוקים. שנאה יוקדת בערה בליבי עליהם, אך היא לא השתוותה לאש הגדולה שעלתה מבית המקדש. הבטתי באש עם עיניים דומעות ופשוט אמרתי "סליחה, אבינו. על כך שלא היינו טובים מספיק לנצח אותם." וידעתי שזה בגללנו, לא בגלל הרומאים. ידעתי שזהו עונש מלמעלה אבל אז נזכרתי בחלום. נזכרתי בבית המקדש ההוא שרקדנו לצילו. האחר, הלא מוכר. אולי זו הישועה? אולי אלוקים הראה לי זאת כדי לנחתם אותי לפני מותי? אי אפשר היה לדעת ולכן לקחתי את מה שקיבלתי. עצמתי את עיניי כשתחושת התרדמה הנצחית הגיעה לעטוף אותי וחייכתי, בעוד החלום שב לנחם אותי ברגעים אחרונים של חסד עליון.
אורן כהן הינו סטודנט למדעי המחשב, גיק מושבע, גיימר ומחבר הספר "דמיון או כליון" שבקרוב פרויקט מימון המונים שלו בהדסטארט יעלה לאוויר. כהן מתגורר בתל אביב והמאכל האהוב עליו הוא הממולאים של אמא. מוזמנים לעקוב אחריו בפייסבוק.
