מה הבעיה של נועם חומסקי עם כלי התקשורת? בתור מומחה בתחום התקשורת, בין היתר, ניתן היה לצפות ממנו לעבודת שיווק עצמי קצת יותר מוצלחת. בארצות הברית הוא נתפס כאינטלקטואל שמאלני נאיבי, ובישראל כאנטישמי שונא ישראל. כשמחפשים "נועם חומסקי" ביו-טיוב וצופים בו, מתקבלת תמונה מורכבת הרבה יותר. המונוגרפיה "נועם חומסקי" מתוך סדרת העיון החדשה של "אכסדרה", מנסה למצוא את הקשר בין עיסוקיו השונים של הפרופסור: בלשנות, פילוסופיה ואקטיביזם. ובאופן לא רשמי, מנסה לתקן את עוולות כלי התקשורת.
שיר הלל לנועם חומסקי
השכל הישר הוא זה שמניע את חומסקי, טוען הכותב. בתחילת הספר נאמר כי הוא כתוב "ברוח קצת שונה". הספר בהחלט מביא עמו רוח שונה מהצורה בה מציגים את חומסקי בכלי התקשורת המרכזיים, אבל גם כאן אין אמת אובייקטיבית. בחלקים רבים ניכר כי הכותב מאוהב לגמרי בחומסקי. כל מי שמעז לבקר את מושא האהבה אשם בשכל עקום ונשטף בים של טיעונים נגדיים, בהם מוצג חומסקי כקדוש מעונה. אווירה של כבוד והערכה עצומה כלפי האדם המבוגר אופפת את הספר, וגילו של חומסקי, 83, עולה לתודעת הקורא שוב ושוב. בניגוד לחבריו לסדרת הספרים, זיגמונד פרויד ומישל פוקו, חומסקי עודנו בין החיים. אך לעתים, תוך כדי הקריאה, נדמה לרגע כי עוד בחייו זכה לכבוד אליו מגיעים אנשים רק במותם.
הספר פותח בפרק על פועלו האקדמי של חומסקי, ומשם ממשיך לפרק מורחב על פועלו כבלשן ופילוסוף, משימה שמתבררת כלא פשוטה בכלל. לא אחת מתנצל הכותב, "זוהי אמנם הצצה חטופה בלבד בתיאוריה מורכבת ביותר" (עמ' 67), "הפירוט של האופרציה הזאת הוא מורכב מכדי שאפשר יהיה לפרוס אותו כאן" (עמ' 82), "כצפוי, זהו מאמר טכני מאד" (עמ' 83). אך בין ההתנצלויות, השימוש הנרחב במושגים לועזיים מתחום הבלשנות, והדוגמאות הטרחניות באנגלית, יש משפט אחד קוהרנטי, ציטוט של בלשן בריטי בשם ניל סמית, שמצליח לסכם לקורא ההדיוט את תרומתו של חומסקי לבלשנות: "עושר של ראיות לכך שכושר השפה אכן מכונן מודול נפרד, שבמובנים רבים דומה לאברי הגוף האחרים" (עמ' 73).
FUCK THE SYSTEM
גלגל ההצלה המושלך אל הקורא מופיע בצורת מגוון האנקדוטות על חייו של חומסקי המשולבות בתוך תיאור המחקר הבלשני. כך לדוגמה מתוודע הקורא לשיחה בין חומסקי לפוקו ששודרה בשנת 1971 בטלויזיה ההולנדית (תרגום שלה מופיע בספר "מישל פוקו" באותה סדרה), ולסלידה של חומסקי מהפילוסופיה הפוסט-מודרנית. דוגמה נוספת היא סיפור על תיאוריה בלשנית שלו שהתאימה לשפת העיבוד במחשבים והובילה לשימוש הנפוץ כיום בכלים של תרגום ממוחשב.
חלק מרכזי אחר בספר מספר על פעילותו הפוליטית של חומסקי ברחבי העולם. אך משום מה, קצת קשה להתרכז בביקורת הפוליטית של אדם לאחר שמתרגלים לשמוע את שמו בצירוף המילים "אנטישמי" ו-"שונא ישראל". כיוון שחומסקי הוא יהודי בעצמו, נהוג גם להאשים אותו בשנאה עצמית, אוטואנטישמיות. וחומסקי בעל כורחו נופל ישר אל תוך מלכודת ישנה זו. לא מן הנמנע שחומסקי באמת סובל מעניין לא פתור עם שורשיו היהודיים. כשלכותב משתרבב משפט המבקר אותו, הוא עוסק בביקורת על ישראל. לטענתו, חומסקי לא מגנה מספיק את הפונדמנטליזם הדתי הנוצרי בארה"ב ונוטה לעסוק יותר בקיצוניות היהודית.
אביר חופש הביטוי
אך עם זאת, מה בסך הכל הוא אומר שמערער את בטחונם של מדינת ישראל ויהודים רבים ברחבי העולם? שעצם הגדרתה של ישראל כמדינה "יהודית" הופכת אותה ללא שוויונית במהותה? שישראל היא כלי במשחק השחמט האמריקאי במזרח התיכון? שפעולות צה"ל בשטחים לא מוסריות במקרים רבים? שממשלות ארה"ב וישראל באופן מכוון תוקעות את תהליך השלום? שום דבר מזה לא שנוי במחלוקת באופן מיוחד.
הבעיה עם חומסקי היא שהוא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. לדוגמה: חופש הביטוי. אנשים רבים מהללים את חופש הביטוי, אבל מעטים ממשיכים להלחם עליו כשהוא נלקח ממי שהם לא מסכימים אתו. מקרה מפורסם היה ב-1979, כשאקדמאי צרפתי בשם רובר פוריסון עורר מהומות בגלל חיבורים שכתב על תאי הגזים בשואה. פוריסון הואשם בהכחשת שואה, הושעה מעבודתו והועמד לדין. חומסקי חתם על עצומה בזכות חופש הביטוי במקרה של פוריסון. האם זה הפך אותו לאנטישמי או למגן נחרץ של חופש הביטוי? לטענת חומסקי, כפי שמובא בספר, "אילו גרמנים רבים היו דנים בעניינים שהועלו בספר מיין קמפף, ייתכן שהיטלר לא היה מצליח להגיע רחוק כל כך. אי אפשר לסתור רעיון על ידי סילוק האדם שמביע אותו". כלי התקשורת, בדרך כלל, טוענים אחרת. למזלנו, יש את האינטרנט, וגם ספרים כמו זה.
נועם חומסקי וולפגנג פ. שפרליך. תרגום: יפתח הלרמן-כרמל. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2012 .222 עמ'
