סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

צעיף לחורף או שכר דירה?

בית האופנה הישראלי "קום איל פו" מתהדר בשילוב מפתיע של טקסטיל ואידיאולוגיה, כזה שפורט עלי מיתרי ליבי כחובבת אופנה בעבר ופמיניסטית דהויה בהווה. פעם היה לי חלום לפרוץ לעולם האופנה, ליצור בגדים בגזרות שפויות, לתפור ולסחור באופן הוגן והגון וכל זה כמובן עם שיק בלתי מתפשר.

היום אני למודת ניסיון. לא מצאתי בעולם בית אופנה שנותן במה לתשוקות הלבוש שלי ועושה זאת בצורה "פמיניסטית". אם אתן תוהות למה הכוונה בקביעתי "פמיניסטית", זה די פשוט: זה הכל מהכל; החל ממגוון של גזרות ומידות שישקפו את מגוון התצורות של הגוף הנשי; אסטרטגיות פרסום ושיווק שלא מתייחסות אל נשים כחפץ; בחירת דוגמניות והמסר שבחירתן מעביר לנו, הצרכניות; ולא פחות חשוב – הוגנות בשרשרת הייצור: מי תופרת, באיזה שכר ואיזה יחס היא מקבלת בשעות העבודה בעודה שוקדת על ייצור הפריט המוצג לראווה בחנויות ונמכר במאות שקלים וחוצה לעיתים קרובות את קו האלף.

ג'ינס הרוס והורס

במציאות, פמיניזם ואופנה הוא שילוב קשה עד בלתי אפשרי להשגה, בתעשייה שידועה לשמצה בניצול כוח עבודה זול במדינות העולם השלישי ובהרס דימוי הגוף הנשי בעולם המערבי. אולם "קום איל פו" מתיימרת לטעון אחרת: "בגד הוא אף פעם לא רק בגד, הוא לעד חלק ממערך שלם של עשייה, של תפיסת עולם. בגד מקפל בתוכו את התנאים בהם הוא מיוצר, את תפיסות היופי שהוא מקדם, את האופן שבו הוא מפורסם ומשווק, את מה שנאמר ולא נאמר בדרך בה הוא מתקשר עם העולם. אנחנו מאמינות שהכל פוליטי. בזמן שאנחנו מייצרות, מפרסמות ומוכרות, אנחנו נוקטות עמדה".
(מתוך האג'נדה באתר "קום איל פו").

בית האופנה "קום איל פו" נוסד בשנת 1987 והצליח לבסס את עצמו באופן מעורר השראה בשוק האופנה המצומצם בישראל. הסגנון בא לידי ביטוי בבגדים אסתטיים מוקפדים וקמפיינים עם אג'נדה נשית מובהקת. כשנכנסתי לחנות בהאנגר 26 בנמל תל אביב, לא נבהלתי מהגזרות השמרניות ומהצבעוניות המתונה. גם פאשניסטה צעקנית ופורצת גבולות יודעת לא לשפוט קולקציה שלמה במבט חטוף. תמיד יש מקום לפריט שונה ואחר בארון, שיעזור לייצר את האקלקטיות הנחשקת של חולצה מחויטת עם ג'ינס הרוס הורס ושיער מבולגן בקפידה.

מתחם נשי עם היצע וקריצה

החנות בנמל 26 נעימה לעין. חלל תעשייתי פתוח ומינימליזם של חלוקת המרחב מאפשר תחושה נעימה של חופש ותנועה זורמת של הלקוחות. במרכז, מוצב שולחן גדול המציג אביזרים משלימים; חגורה שמתאימה לתיק שמתאימה בדיוק לצעיף שבסופו של דבר יקפיצו את מחיר הקנייה בקופה. תוך כדי השוטטות שלי, גיליתי שהחנות היא מתחם שמאגד תחתיו עוד חנויות ועסקים של נשים למען נשים: הדלת השכנה מובילה לספא לנשים בלבד, ברחבי החנות פזורות יצירות של אמניות ישראליות, מתחת לחלון ממוקם שולחן עבודה לצורפת שמוכרת את יצירותיה ובפינה אינטימית גיליתי את "סיסטרס" – חנות לאביזרי מין באווירה נשית. במרכז המתחם, מדפים המציעים למכירה את מגוון התוצרים של המותג "אחותי", חנות סחר הוגן לעבודות יד של נשים מהפריפריה הגיאוגרפית-אתנית-כלכלית.

מאושרת ומלאת השראה מכל הנשיות המתפרצת סביבי, התחלתי להתעמק בבגדים עצמם. הסגנון הרווח בחנות לא ממש טעמי האישי, אך בודאי אוכל למצוא פריט שירענן לי את הארון. לא לקח לי יותר משתי דקות למצוא צעיפים ארוכים ונעימים עם הדפסים שיתאימו לחורף הקרב ובא. בעודי מחפשת את פתקית המחיר, אני מתחילה להכין את עצמי לקראת קנס קטן. החשבון פשוט: חנות תל אביבית + אג'נדה פמיניסטית של סחר הוגן + קליינטורה טיפוסית של נשות רמת השרון = 300 – 200 ₪,  אומדן הגיוני לפי מחשבון אופנה פנימי למוד שנים.

סחר הוגן ללא סחר

הצעיף המוזכר

זה יקר… אני חושבת לעצמי ומיד מתחילה לסנגר מדוע כדאי לקנות צעיף ב-200-300 ₪. "את מחזקת בית אופנה מקומי", "את תורמת לעסק שחורץ על דגלו ערכים שאת מאמינה בהם", "למי את מעדיפה לתת את הכסף שלך? לנשים שמקימות עסק עם ערכים או לאיזה יבואן זול ונצלני מהמזרח?". נציג מחלקת הכספים הפנימי משתכנע, "השקעה נכונה – אין ספק". ואז נחות עיניי לראשונה על מחיר הצעיף: 1390 ₪.

אולי זאת טעות… לא יכול להיות. אני מסתכלת סביבי. הג'קט היפה בקולב הקודם – אלפיים ומשהו, השמלה גם היא על סקלת הארבע ספרות. נואשת, התחלתי במסע מוטרף לחפש מחיר תלת ספרתי שאינו שרשרת עם חלוק נחל שאני יכולה להכין בעצמי. מצאתי רק תיק צד במחיר סמלי של 950 ₪. בשלב זה שמתי לב שהמוכרת עוקבת אחרי: מסדרת בגדים מסודרים לידי, מיישרת כיסאות מיושרים היכן שאני עומדת ונוכחותה המוגברת של המוכרת רמזה שהיא ספק מנסה לעזור, ספק רומזת שאני לא נראית כמו לקוחה פוטנציאלית ואולי עדיף שאמצא את דרכי החוצה. לא היו קונות מסביבי ונראה כי בשעה האחרונה הייתי לבדי. חנות לסחר הוגן ללא סחר.

אג'נדה פמיניסטית לעשירון העליון

אני מודעתלכך שיש לא מעט בתי אופנה שנוהגים כך, אז למה לכתוב מילים נוקבות וביקורתיות כלפי בית אופנה אחד שחוטא בתמחור המוצר באלפי שקלים, כך שמוצריו בלתי נגישים לקהל הרחב, מה שהופך את הבגד לסמל סטטוס בלא קשר לעלויות ולתועלות המגולמות בו? למה להיטפל ל"קום איל פו" שלפחות דואגת לנשים שהיא מעסיקה? יתרה מכך, למה אני, שיודעת כמה קשה לאופנה המקומית כשכל רשת זולה נכנסת ונוגסת בעוד פלח שוק שנותר לרשתות המקומיות, לא יכולה לפרגן כשצריך? הרי רק השנה "twenty for seven" נכנסו לשוק הישראלי, בעוד בית האופנה המקומי "Jump" הודיע על סגירתו. אז למה לא לפרגן לבית אופנה קבוע ויציב שהצליח למתג וליצור לעצמו שוק לקוחות נאמן ומסור ולעשות את כל זה עם התחייבות לייצור מקומי ותנאי העסקה הוגנים?

התשובה היא שאני מצפה מבית אופנה בעל אג'נדה פמיניסטית לחשוב לא רק על מגוון המידות, תנאי ההעסקה ומערכת הפרסום והשיווק. אני מצפה ממעצבת פמיניסטית לייצר, בנוסף, גם בגדים שאינם מעבר להישג ידו של הקהל הרחב מפאת מחירם. אם נצא מנקודת הנחה שיש למעצבות אפשרות לבחור בדים וחומרים שמשקפים את האג'נדה של המותג: מותגים אקולוגים משקיעים בבדים "ירוקים", מותגים יוקרתיים משקיעים בחומרים יקרים, מותגים ידידותיים לבעלי חיים, משקיעים בתחליפים לעור ופרוות. מותג שמתהדר באג'נדה פמיניסטית – יכול וראוי לייצר אופנה נגישה, לפחות בחלק מהקולקציה שלו.

האמירה "פמיניזם בשקל" אינה הולמת את המקרה של "קום איל פו", משום ש"קום איל פו" לא מוכרת פמיניזם בשקל. את הפמיניזם שלה היא מוכרת באלפי שקלים.