1
שחור, ובכל זאת, יכול להיות שזה אינו חלום.
עכשיו, כשהיא חושבת על זה, יכול להיות שגם קודם לא חלמה. הרי היו, בלילה הארוך הזה, פרקי זמן קצרים, דומים לערות, שהיו גם הם לוטים באפלה, ונדמה היה לה ששמעה קולות וגם חשה כאבים, כאלה שהיא חשה בהם גם עכשיו. אבל גם בחלום, גם בחלום לעתים מדמים שחשים כאבים. ששומעים קולות. ואולי לא? היא אינה בטוחה. כאילו אין מאחוריה ארבעים וחמש שנות חלימה. כאילו לא הקיצה, או דימתה שהקיצה, עשרות פעמים מחלומות שהותירו אותה נסערת, קצרת נשימה, מבוהלת עד עמקי נשמתה. רק לפקוח עיניים היא צריכה. אלא שעפעפיה אינם נשמעים לה ועדיין היא מוקפת בחושך, אמנם אפרפר יותר מהשחור שהיה קודם, ובכל זאת כזה שאינו מתיר לה לראות דבר. והיא נאבקת בעפעפיה, מתהפכת בקושי רב במיטתה – לבטח היא במיטתה, כי איפה תחלום אם לא שם? – ומוותרת. עייפות גדולה שכזאת… וחולשה. מתוך שרעפים של חלום נדמה לה שהיא מתייפחת, יפחות יבשות וקשות המחניקות את גרונה ובקושי נשמעות אפילו באוזניה. ושוב היא צוללת. כנראה באמת חלום.
ואחר כך – דקות? שעות? ימים אולי? היא מקיצה, שוב לתוך אותה אפלה. הפעם בהלה אוחזת בה מיד. איזה מין חלום זה שדבר אינו קורה בו מלבד החושך שמלווה אותו תמידית? היא מזיזה את ידה הימנית, על אף כאב בלתי נסבל כמעט שחותך אותה גם בתנועה הזאת, הזעירה, הקלה ביותר. והיא מצליחה לבסוף להביא את ידה אל פניה. משהו מכסה את עיניה. משום כך איננה רואה. ואם כך, איננה חולמת. משהו, מישהו, מונע ממנה לראות. והיא שומטת את זרועה מבלי לחשוב, וקלות הדעת הזאת עולה לה במדקרות כאב שאינה זוכרת כמותן, למעט אולי כאבי הלידה של שני בניה. ומשהיא נזכרת באלה, נזכרת בהם, מתבהר לה גם חלקיק זיכרון נוסף ששולח אותה שוב לתוך החלום שלה, זה החשוך שדבר לא קורה בו.
והפעם היא באמת חולמת. חולמת ממש. היא בביתה, על מפתן ביתה. מישהו דופק אף שזו שעת לילה מאוחרת. היא נרגזת, נרגזת דיה לשוב ולהתעורר.
עכשיו ברור לה שהיא שומעת קולות. מתכת מתנגשת במתכת, גלגלים חורקים על רצפות. מישהו שנוטל את ידה וכורך סביבה דבר־מה.
"היא ערה," היא שומעת קול נשי רך, "אני חושבת שהיא ערה."
"דפנה?" קורא לה גבר שאינה מכירה את קולו, ואף על פי כן מכיר את שמה. "דפנה?"
קרקור בוקע מגרונה.
"דפנה?" הקול הולך ומתרחק. "דפנה, את שומעת אותי?"
איתמר הוא זה שעומד בפתח הדלת ומשטמה גדולה עולה בה כלפיו. היא אינה זוכרת מה היא אומרת, רק את הדלת שהיא הולכת וסוגרת בפניו. אבל איתמר אינו רוצה להישאר בחוץ. בשום אופן אינו נותן לה להשאיר אותו מאחורי הדלת הסגורה. היא רואה כיצד הוא דוחף את הדלת במגף גס והודף אותה פנימה. תערובת ריחות שכבר הסכינה עמם עולה באפה – סיגריות ובירה ואולי גם הריח המתקתק של הדברים האלה שהוא בטח מעשן. הוא רוצה לחזור הביתה והיא איננה רוצה בו, שיכור ומסטול, סורר ומורה. כעס גדול עולה בה, והיא מנופפת ידיים כלפיו, לגרש אותו כפי שמגרשים זבוב. אבל הוא כבר גדול ממנה, גבוה ממנה בראש ויותר, ופניו הנאות סמוכות עכשיו לפניה, ופיו המעוות בזעם יורה אליה מילים רעות שנבלעות בצעקות שהיא צועקת עליו. היא נסוגה מפניו אף שאינה פוחדת כלל. מבעל אפשר לפחד, אבל מילד? גם היום אין הוא אלא תינוק מגודל, מקולקל, מקולקל עד היסוד. גם כשהוא מוצא על השיש את הכלים שנותרו מארוחת הערב ומשליך אותם על הרצפה אין היא פוחדת באמת. הוא זורק והיא תרים, הוא מלכלך והיא תנקה – ומה חדש בזה. והיא לועגת לו בלבה, וגם בפיה, על המחוות הדרמטיות, המיותרות. על הסצנות האלה שהוא מייצר, באמת, עומד לו במטבח בשעת לילה מאוחרת ומשליך לעברה צלחות וסכו"ם כמו בסרט זול, וצועק, פיו מקציף רוק כאילו יצא מדעתו. ומשום כך, כשהוא מוסיף ומתקרב אליה, וגם כשהוא מיידה בה את הכלים, בגופה, בפניה, לא מיד היא מבינה. לא את הרסיסים המתנפצים סביבה, לא את השברים הפוגעים בה היא רואה, אלא את עיניו הכחולות דומעות ואת פיו הממלמל לה דברים שאין היא שומעת ואין היא מבינה. לא מבינה את פשר הכאב ולא מאמינה לאדום ששוטף את הכול.
כשיצא סוף־סוף – אחרי עשרים ושש שעות של צירים, חלקם נסבלים וחלקם שקרעו את בשרה כסכינים, כשלא נותרו לה עוד קללות לקלל והגינקולוגית הצעירה והיפה עברה שם ואמרה לה, מה אכפת לך, קחי כבר אפידורל, והיא לקחה, ובשלוש השעות שנותרו קראה בגיליון "לאישה" נטוש שמצאה בבוקר בלובי של חדר הלידה עד שחשה פתאום שהיא צריכה לעשות את צרכיה אבל המיילדת אמרה לא, זה לא קקי, זה הראש שלו, והיא לחצה שתיים שלוש דקות והוא יצא – ובכן כשיצא סוף־סוף הוא היה סגול ונפוח כפי שחלמה אותו, וצווחת בהלה נפלטה מפיה. קודם צרחה היא, ורק אחר כך הוא. לימים תשאל את עצמה איזו צלקת חרצה בנפשו כבר אז, בפעם הראשונה ששמע את קולה של אמו באוזניו, והיא, במקום למלמל בהתפעלות, במקום לבכות בכי של אושר (בלידה הראשונה בכתה בכי כזה, והבן שקראה לו נועם, הנעים לה כמעט ללא הפוגה מאותו רגע ואילך, והיא לו). ועוד תהתה – שנים על גבי שנים, בלילות ששנתה נדדה בהם, ואחר כך בלילות שחיכתה לו, האם באותה שנייה נחרץ הכול: האם כל הדרמה של האימהות, זו שדשה בה עד כדי מיאוס עם חברות נעורים, ועם נשים זרות למחצה שפגשה בגינה, עם בעלה המשועמם ועם אמה המודאגת, האם כל הדרמה הזו לא היתה אלא נספח ארוך ומיותר לשנייה ההיא, המבשרת רעות והמדויקת כל כך. וגם על סדרם של הדברים תהתה: קודם צווחה היא. ורק אחר כך ענה לה הוא.
מובן שצווחה זו שלו התקבלה בסבר פנים יפות, והאחות המיילדת צחקה ואמרה, "סוף־סוף," ועוד הוסיפה, "כרך לעצמו את חבל הטבור טוב־טוב, שלוש פעמים," ושוב צחקה ומסרה לה את התינוק. בזרועותיה, הולך ומווריד ומביט בה בעיניים מצומצמות, שוב לא נראה איום כל כך, אם כי עדיין… במוחה היה חקוק התינוק הקטן מדי שנולד שנתיים וחצי קודם, רך וענוג ותמים. וזה – עורו מתקלף ופניו סמוקות וראשו מחודד וגדול מכפי הצורך. לא, שיכנעה את עצמה. אין הוא מכוער. וּודאי שאינו מפלצתי. זהו רק זכר חלום הביעותים ההוא. ועוד תאהב אותו. הנה, עכשיו כשהוא תר אחר הפטמה וגם מוצא, ויונק, בשלווה וברעבתנות, נדמה לה שכבר היא אוהבת אותו. מתחילה לאהוב.
את החלום חלמה שלושה חודשים קודם. בספרי ההדרכה להיריון ולידה שגמעה בשקיקה בהיריון הראשון נכתב כי נשים רבות חולמות חלומות מוזרים במהלך הריונן. לא היא. לא עם נועם. בהתחלה היתה כל כך עייפה, ששנתה היתה כבדה ועזה. כשהתאוששה קצת, בחלקו השני של ההיריון, היתה השינה פשוטה – כזאת שקל לצנוח לתוכה ולא קשה להתעורר. אבל לא עם זה. לא עם הילד הזה שבו הומרה השינה ברצף של חלומות טורדניים, ואז החלום ההוא, שחזר כמה פעמים.
בחלום – לא שהיא מאמינה בחלומות, אבל אפשר לפחד גם בלי להאמין, והנה, אלוהים עצמו הוא הראיה לכך – בחלום היא יולדת בן. והבן קטן־קטן, קטן דיו לשכב בנוחות בכף ידה. והיא רוכנת אליו, ממלמלת אליו מלמולים אימהיים, ולפתע רואה כי לא תינוק שוכב בכף ידה אלא מין חגב ענק השרוע על גבו. לא, לא חגב אלא מקק. ובהלה גדולה וגועל אוחזים בה, מהמקק־חגב הזה שפניו הזעירות פני איש ובשתי ידיה היא מנסה לסגור עליו, למחוץ אותו. אבל ברגע שהיא עומדת להרוג את היצור הנתעב היא חושבת, איך אהרוג את היצור הזה, הרי זהו בני. אני ילדתי אותו. ושוב היא מביטה בו, והוא כבר אינו דומה למקק אלא לחרק אחר, גם הוא רחוק מדמות הילד ששיוותה לנגד עיניה או מזה ששכב שם על כף ידה קודם לכן, בתחילת החלום, ובכל זאת, יצור חי. והיא יודעת היטב שלא זו בלבד שאין היא יכולה להרוג אותו, היא גם תעשה ככל יכולתה לגדל אותו, ובתוך הידיעה הזאת היא מתגברת על התיעוב ומתבוננת בו מקרוב. והנה הוא מחזיר לה מבט, מבט נוקב, ופניו הזעירות פני ילד. והוא בוכה.
לא בוכה, אלא מצווח. "נו, תעבירי אותו לצד השני," אומרת המיילדת שכבר סיימה לסדר את עגלת הלידה – השליה יצאה בקלות ובשלמות, המצעים הוחלפו, הילד נשקל ונכרך היטב והנה, רבע שעה אחרי שיצא לאוויר העולם וכאילו כלום, ורק בעלה עוד לא חזר מהקפטריה עם הקפה שלו, זה שהשתוקק אליו כל השעות האלה שבהן התייסרה ואחר כך השתעממה, והוא – מפני שלא רצה לעזוב אותה – דחה ודחה. בעדינות מתורגלת היא מסיטה את התינוק מהשד האחד אל השני. כמעט שנתיים מאז סיימה להיניק את הראשון, אבל מתברר שגם הנקה היא כמו אופניים, והיא עושה זאת כאילו לא הפסיקה מעולם. והתינוק החדש – עד שייקרא לו בשם יקראו לו כך, ואפילו, "החדש" – לופת את הפטמה, אלא שהפעם הוא לא לגמרי מרוצה והוא רוטן ומוצץ ומרפה ואז משהק ממושכות. "אולי בלע קצת מי שפיר," אומרת המיילדת, "לפעמים הם משהקים אחרי הלידה שעות."
"וזה נורמלי?" שואלת דפנה בחרדה. הנה סימן: הוא שלה פחות מחצי שעה וכבר היא דואגת לו.
הכול בסדר.
"זה לגמרי נורמלי," מחייכת המיילדת ומתקרבת אליה, גוחנת מעל התינוק והשד הפרוץ.
דפנה מנסה לסדר את הכותונת שתסתיר את שדיה, ומוותרת. מה זה משנה. חצי מדינה רכנה מעליה בשעות האחרונות לבדוק אותה מבפנים ומחוץ. ושוב היא נזכרת בלידה הראשונה, גם אז היתה לרשות הכלל, ומתפלאת לגלות שהפעם נוח לה כך: שהיא לא היא, אלא מין דבר־מה המוסכם על כולם שכל שהיא עושה מוסכם על כולם, לא כל שכן להיניק.
"יצא לך מתוק אמיתי," אומרת המיילדת, ובקול מתיילד מוסיפה גם למענו, "אתה תשבור הרבה לבבות, אתה."
"באמת?" תוהה דפנה בקול ומביטה בו שוב, בתינוק המתקלף שנרדם עכשיו על חזה. וכשהיא מרימה את מבטה היא נתקלת בזה התוהה של המיילדת, ומחייכת אליה חיוך אוטומטי שגורם לזו לחייך אליה בחזרה.
"באמת," לוחשת המיילדת. האם הציגה את עצמה בשם רחל בתחילת המשמרת או שהיתה זו האחת שקדמה לה? "באמת שהוא מקסים, ואת בטח גמורה מעייפות. תכף יעבירו אתכם למחלקה. תנסי לנוח קצת," והיא מעבירה יד צוננת על מצחה של דפנה, שנאלצת לעפעף לאחור את הדמעות שפורצות פתאום. "היית ממש גיבורה," מוסיפה המיילדת, כן, רחל קראו לה, שאולי מבחינה בדמעות, ואולי לא. "שתיהני ממנו. שיביא לך הרבה נחת."
דפנה מהנהנת ועוצמת עיניים. היא באמת עייפה פתאום. היא שומעת כיצד עגלת הלידה מקרקשת את דרכה לפרוזדור. עוד מעט יבוא זוהר, אבל בינתיים הם רק שניהם, היא והתינוק החדש. היא מאלצת עצמה לפקוח עיניים ולבחון אותו: את המִפלץ מהחלום, את התינוק שחנק את עצמו שלוש פעמים, את החתיך האמיתי שעוד ישבור לבבות רבים.
זוהר רצה לקרוא לילד החדש נמרוד. או אבנר.
שמות יפים, הסכימה דפנה, אבל קשים מדי, לא? היא העדיפה משהו רך יותר, כמו נועם. אולי הלל (זוהר חירחר בבוז) או יהלי (חחחח…) או איתמר…
"איתמר זה קצת יומרני בעיני," אמר זוהר.
"ונמרוד לא?" שאלה דפנה בחיוך. הם ישבו על רצפת חדר הילדים בבית, היא עם התינוק החדש מוטל בזרועותיה, ישן, וזוהר שעון על שלבי המיטה של נועם. "למה נמרוד זה יומרני?" נעלב זוהר.
"כי במי ימרוד?" אמרה דפנה. "או בעצם, במי נמרוד כולנו? ולמה לך להפיל עליו את המרד הזה שאתה ואני, זוג בורגנים עייפים, לא מרדנו מעולם וכנראה שגם לא נמרוד? זה לא טוב, להטיל על כתפיו של ילד ציפיות, ועוד כאלה שבכלל לא בטוח שאתה רוצה שיגשים."
"איתמר זה שם של הומו," החזיר לה זוהר. "זו לא ציפייה להעמיס על כתפיים של תינוק?"
דפנה הביטה בתינוק באפלולית החדר. בתור תינוק כתפיו היו רחבות דווקא. הוא לא נראה לה הומו. הוא נראה לה תינוק, עדיין סמוק מדי ונפוח, פדחתו פחוסה, והוא ישן. בשנתו נראה לה מנותק וזר, שרוי בתוך עולם משלו.
"איתמר זה שם יפה," אמרה והעבירה יד זהירה על זרועו הקטנה של התינוק. "וגם על נועם אמרת בזמנו שזה שם של הומו."
"באמת? אני לא זוכר. טוב, זה קצת נכון באמת. וגם נכון שאיתמר זה שם יפה… שיהיה איתמר."
"זהו?" דפנה הרימה ראשה בהפתעה. "ככה בקלות?"
"מה זה שם?" זוהר הניף יד בזלזול. "That which we call a rose, By any other name would smell as sweet."
דפנה צחקה והתינוק התמתח ופלט יבבה. "ששש… איתמר," לחשה, ולזוהר אמרה, "סגרנו?"
"נמרוד, איתמר, נחום תקום מה זה משנה," אמר זוהר והיא שמעה את חיוכו בחושך. "מדהים שנולד לנו עוד ילד כזה יפהפה. אנחנו בני מזל."
"כן," אמרה דפנה והביטה בתינוק. קצת הציק לה שגם זוהר אמר שהוא יפה והיא… היא דווקא חשבה שלא. לא שזה חשוב בכלל, היופי, אבל נדמה לה שאצל כולם מעורר התינוק החדש, איתמר כמו שצריך להתרגל לקרוא לו, התפעלות רבה יותר משהוא מעורר אצלה. ומצד שני, רק ארבעה ימים עברו מאז הלידה והיא עדיין עייפה כל כך, והתינוק, איתמר, גם הוא עוד לא לבש את דמות עצמו. יעברו עוד כמה ימים או שבועות עד שיישכחו סימני המאבק של הלידה, גם אצלו, גם אצלה.
עברו כמה שבועות. איתמר כבר לא נראה פחוס, ואפילו דפנה מצאה שהוא תינוק חמוד למדי, אבל לא מבפנים הרגישה זאת אלא מבחוץ, מאותה עין אובייקטיבית שבה בחנה אותו שוב ושוב. עיניו היו כחולות ונראה שיישארו כאלה, ופלומת השיער השחורה היוותה ניגוד נאה לפנים שהלכו והתבהרו, אבל לא נחת היתה לה מהגילויים האלה כי אם מורת רוח: איזו מין אם היא הבוחנת את ילדה כאילו היה סחורה בחנות? והיא נזכרה בהתאהבות הראשונית, זו שבאה מן הבטן ואינה תלויה בדבר, שחשה כלפי בכורה. גם הפעם חיפשה אחריה, ולא מצאה. היא לא הסגירה דבר מכל זה, אבל באחד הערבים כאשר איתמר כבר ישן, והיא התפנתה סוף־סוף להרדים את בנה הגדול, זה שנמצא שם לידה נבוך ומבולבל כל הימים מן הנוכחות המתמדת של בן הבית החדש, הוא התכרבל בזרועותיה, מתענג על הבלעדיות הרגעית ולאט באוזנה, "נכון שאת אוהבת רק אותי?" והיא אמרה לו "כן." והאמירה הזאת הידהדה באוזניה ונעמה לה וטרדה אותה בעת ובעונה אחת.
בגינה הציבורית פגשה באחד הבקרים מכרה מהתיכון. פסיכולוגית קלינית. "שני ילדים בטווח של שנתיים וחצי, לא קל," אמרה לה זו, שבתה היחידה, בת השלוש וחצי, לא נשלחה לגן, משום היא, הפסיכולוגית, ובעלה, הפסיכולוג, העדיפו "שתישאר בבית ותקבל את כל האהבה ותשומת הלב שיש לנו להעניק לה, לפחות עד גיל ארבע, כשהאגו שלה יהיה כבר מבוסס מספיק". האמירה הזאת, ולא פחות ממנה המבט שבחן את דפנה, בג'ינס המרופט ובחולצת הטרנינג המוכתמת בחלב, חילצו ממנה וידוי לא צפוי, על רגש האשם המציף אותה כל אימת שהיא נפרדת מנועם בגן שאליו שלחה אותו בשלהי ההיריון עם איתמר, ועל הגעגועים המציפים אותה כל אימת שהוא לא נמצא עמה. געגועים הפוגמים בהנאתה מאיתמר שמלאו לו כבר שלושה חודשים, והוא תינוק ערני מכפי גילו (האם באמת היתה נהנית ממנו אילולא הגעגועים? ואולי אין אלה הגעגועים אלא דבר־מה אחר שגורם לה להיות קהת חושים, איטית ואטומה במחיצתו?) את התהיות האלה, העמוקות, שבקושי אמרה לעצמה, לא הסגירה באוזני חברתה אבל זאת מיהרה להרגיע בכל מקרה, וציינה שאף שהיא ובעלה בחרו להשאיר את הילדה בבית, שזה הרי המצב האידיאלי, ידוע שלא נגרם כל נזק לילדים שהולכים לגן אם הגן הוא גן טוב, ואם בשאר הזמן הם זוכים לתשומת הלב ההורית שהם זקוקים לה. "את ודאי מכירה את התיאוריה של ויניקוט על האם הטובה דיה," אמרה הפסיכולוגית, ודפנה שלקחה איזה קורס או שניים בפסיכולוגיה והניחה שהיא אכן מכירה את התיאוריה, לא הצליחה להיזכר ולו בבדל ממנה, ורק שאת השם שלה לא אהבה כבר אז, כי מה פירוש, "אם טובה דיה"? איזה מין אמא היא זו שמקבלת שם שהפשרה מקופלת בתוכו? "מה שחשוב," המשיכה הפסיכולוגית, "זה שתמשיכי להעניק לבן הבכור את תשומת הלב שהורגל בה. אסור שיחיה בתחושה שאבד לו משהו שכבר היה."
"אבל איך?" התבלבלה דפנה.
"פשוט להמשיך להקדיש את מרב תשומת הלב לגדול," הסבירה הפסיכולוגית באיטיות, כאילו היתה דפנה קצת מפגרת. "ממילא תינוקות קטנים לא צריכים הרבה. הוא יונק? יופי. אז הוא מקבל ממך חום ומגע ומזון. הוא לא צריך יותר כרגע, תאמיני לי."
יכול להיות שדפנה לא צריכה היתה להאמין לה. הרי רק דקה קודם הרצתה לה זאת את משנת תשומת הלב המוחלטת שילדים זקוקים לה בכל גיל, ושבִּתה לכל הדעות, לכל הדעות כך שבה והדגישה, מקבלת. אבל הפסיכולוגית היתה, לכל הדעות, אמא אידיאלית ואילו דפנה רק אמא טובה דיה, וגם זה לא בטוח.
כך או כך החליטה דפנה לאמץ את עצת החינם שקיבלה בגינה. את איתמר המשיכה לשאת עמה לכל מקום במנשא, היניקה אותו כל אימת שרצה, חיתלה ורחצה, הכול במסירות של אומנת שכירה. ואילו אל נועם מיהרה כל יום בשעה ארבע בלב מתרונן, שוחחה איתו, רקדה ושרה. ואיתמר שבמנשא היטלטל עמם וחייך. "זה יוצא מהכלל איך שאת מטפלת ככה בשניהם," אמרה לה חמותה שבאה לביקור. "את פשוט אמא נהדרת."
"אמא?" הקול קול נועם. "אמא?"
"נועם?" כבר נרדמה והקיצה מספיק פעמים להבדיל בין חשכת החלום לחשכת היום. "איפה אתה?"
"אני כאן," הוא אומר ונותן בכף ידה את ידו. היא אוחזת ביד החמה, באצבעותיו החזקות, וממששת את המפרקים העבים בהכרת תודה. גם הידיים ידיו.
"ואיפה אני?" קולה צרוד ומחוספס, זר גם לאוזניה.
"באיכילוב."
היא ממתינה אבל הוא אינו אומר דבר. בניגוד אליה, נועם אינו מהדברנים. נשאל שאלה – יענה. אבל לא ינדב דבר משל עצמו. בצבא ידעו מה עשו כשלקחו אותו לסיירת. אבל עכשיו קשה לה לדבר והיתה רוצה שיחסוך ממנה את השאלות. "מה קרה?" היא שואלת ומקווה ששתי המילים הקצרות יספיקו. שיסביר לה בדיוק איך הגיעה לכאן ולמה ומתי. ומתי גם תצא. ואיך. ולמה.
נועם מהסס. היא אינה דוחקת בו, אבל כשהשתיקה מתארכת, והיא חוששת שתשוב ותירדם, היא לוחצת את כף ידו שעדיין מונחת בשלה.
"היתה תאונה, אמא," הוא אומר ובולע רוק, והיא רואה בעיני רוחה את גרגרתו הבולטת מעט עולה ויורדת כדרך שהיא עושה תמיד כאשר הוא נבוך.
"תאונה?" האִם בחריקת קולה גם הוא יכול לשמוע נימה של אירוניה?
"תאונה," הוא חוזר. "את בבית החולים כבר שלושה ימים. היית בניתוח. שני ניתוחים. אחד בעיניים ואחד בצוואר. היו לך כמה פציעות. יש לך כמה פציעות. שתיים בצוואר, לא משהו רציני, ובעיניים, בעיקר עין ימין, וביד ימין. אבל את תהיי בסדר. הכול יהיה בסדר, אמא."
האם הוא בוכה? זה לא יכול להיות. "אתה בוכה, נועם," היא קובעת.
שתיקה.
"נועם?"
"אני מצטער, אמא," הוא אומר ומשתעל קלות. "אני פשוט עייף מאוד. ודאגתי לך. לא התעוררת המון זמן. הרופאים אמרו שככה זה אבל אבא ואני דאגנו נורא."
"איפה אבא באמת?" הנה, זו שאלה שהיתה רוצה את התשובה עליה. איפה זוהר כשהיא צריכה אותו? "אבא עסוק," אומר נועם אחרי השתהות קצרה. "אבל הוא יבוא אחר כך. הוא היה פה הרבה מהזמן… מהזמן שישנת."
"ועכשיו?" היא יודעת את התשובה אבל צריכה לשמוע אותה בכל זאת.
"עכשיו הוא אצל איתמר," הוא אומר. "מבקר אצלו."
"ואיתמר? איפה הוא?" אין היא חסה עליו בכלל, על נועם שלה. זוהר איננו והיא רוצה שיגיד לה, יגיד לה מפורשות, ולא אכפת לה מכאבו ומייסוריו, כי שלה גדולים הרבה יותר.
"איתמר בבית המעצר," אומר נועם מהר, אבל לא מהר מדי. "באבו כביר. באגף הקטינים. בהתחלה לא הרשו לו לראות אף אחד, אבל היום הביאו אותו להארכת מעצר ואבא הלך לשם. מעכשיו אפשר לבקר אותו."
"אז אבא הלך אליו, אה?" היא אומרת במרירות. הנה עוד שורה בחשבון שתגיש לו, החשבון שמתנהל בינה לבינו ובינו לבינה. אליו הלך והיא מוטלת כאן, פצועה, עיוורת, כואבת כולה.
"הלך," אמר נועם. "מה רצית? שישאיר אותו לבד?"
כן. זה מה שהיתה רוצה שזוהר יעשה. שישאיר אותו לבד ושלא תשמע ממנו ולא תראה אותו יותר לעולם. באשר למשאלה האחרונה, היא מבינה פתאום כי ייתכן שזו תתגשם. נועם אמר שניתחו אותה בעיניים, בשתיהן כנראה, ואין היא רוצה לשאול במפורש מה יהיה. עיוורת. מי שמע על גרפיקאית עיוורת?
"הוא יבוא אחר כך," אומר נועם והיא מתבהלת לרגע. מי יבוא? הרי לא ייתכן שישחררו אותו אחרי מה שקרה.
"אבא?" היא שואלת ליתר ביטחון.
"כן, אבא," אומר נועם, ורק אחר כך מבין. "איתמר… איתמר בכל מקרה יישאר שם כמה זמן."
היא שותקת.
"את… את רוצה לדעת מה שלומו?"
"לא," היא כמעט צועקת. "אני לא רוצה לדעת. אני לא רוצה לדעת עליו כלום. הוא הרג את אמא שלו. לו אין אמא ולי אין בן."
2
"בוקר טוב," נובח קול. "נו, בוקר טוב, אתה, החדש, צריך לקום בספירת בוקר."
ואיתמר בכלל לא ידע שהוא שוכב. מתי הספיק לשכב ולהירדם? הרי לפני דקות פתחו לו שער והוא נדחק לתא הזה, שריח שינה וסיגריות וזיעה חריפה עומד בו, ונתנו לו מזרן, אפור, ושמיכות צמר אפורות ישנות מאוד, וסדין, אפור ובלוי – הכול אפור – גם מיטות הברזל שצבען מתקלף, והבלטות הישנות והקירות שיש עליהם עובש ופעם אולי היו לבנים. ורק מסגרת החלון והדלת בירוק מלגלג. ירוק זה צבע שמח. מצב רוח טוב רצו לעשות להם.
"נו די, נגמר," אומר לו זה שממולו, ומטפס לדרגש העליון. "נו, יאללה," הוא אומר לו שוב, "מה אתה עומד כמו פסל? נגמר הספירה, חוזרים לישון."
האחרים כבר צנחו למזרנים שלהם. הוא לא ממש הסתכל עליהם קודם. גם עכשיו לא הספיק. הם נראים בערך בגילו אבל חזקים יותר. אולי ינסו להרביץ לו, או יותר גרוע… והוא נזכר בסרטים שראה על בתי כלא. אסירים שריריים מצמידים סכיני גילוח לצווארם של אסירים אחרים… סחיטות… אונס במקלחת… בתנועה מורגלת ובלתי מודעת הוא מעביר יד על שערו הארוך. הבחור מהמיטה שממול מביט בו ועיניו רעות. יש לו זיפים ארוכים וצלקת כעורה מעטרת את לחיו השמאלית. על עוד צלקת, ישנה יותר, בצוואר מוטבע קעקוע חובבני שאיתמר לא מזהה. צמרמורת עוברת בו, והוא קורס על המיטה, והנפילה הזאת, הלא מחושבת, על מיטת הברזל הקשה מעבירה זעזוע באיבריו. הבחור במיטה למעלה משנה תנוחה באי־נחת ואיתמר ממהר להתכסות עד צוואר בשמיכה המגרדת שבדמיונו, בדמיונו בלבד, היא שורצת פרעושים ופשפשים וחיות רעות אחרות. הוא עוצם את עיניו לרגע, מתרצה לדרישתו של שכנו שילך לישון, ומיד פוקח אותן בבהלה. הוא לא ירשה לעצמו לישון כאן, כי מי יודע מה יעשו לו בשנתו. איך, איך הגיע לכאן? ומי יודע כמה זמן יישאר? הכול בגללה, שתמות כבר. בגללה הוא גמר לעצמו את החיים. בגללה הוא יהיה פה בבית המעצר מי יודע כמה זמן. הבגרויות של השנה כבר הלכו, זה בטוח. ואחר כך – אולי יזרקו אותו לכלא לשנים. הוא יהיה פושע. אולי רוצח. וכשהמילה רוצח חוצה את מחשבותיו הוא מתעכב עליה שוב ואומר בלחש, "רוצח," טועם את המילה, את חריפותה, את הלחשוש הצפעוני של הצ' והגרוניות המאיימת של הח'. הוא רוצח. רוצחחחח. רוצח זה משהו להיות. אבל רוחו נופלת בו מיד. רוצח. בזה נגמרים כל הדברים. עד עכשיו היה הכול לא כלום. משחק. אבל עכשיו נגמר, נגמר, הוא עציר. ואחר כך אסיר. ואחר כך כבר אין אחר כך. והוא נושך את שפתיו ולופת את השמיכה עד שמפרקי אצבעותיו מלבינים ומתפלל בכל הכוח, שלא תמות. שתחזיק מעמד ולא תמות, כי אם תמות לא יצא מפה לעולם.
מהמיטה שבצדו השני של החדר הצר בוקע פתאום קול צעקה מתחת לשמיכה. זה שישן שם מכסה את ראשו עד הקצה. לא ברור איך הוא נושם, אבל מתברר שכן, איכשהו. שוב הוא צועק, והבחור שמעליו שואג מעין שאגת אריה, שיסתום כבר. זה שישן על הדרגש העליון במיטה השלישית, לא מתעורר לא מזה ולא מזה, אבל איתמר מתכווץ מתחת לשמיכה שלו ומחליף תפילה. הוא מתפלל עכשיו להיעלם, שכל זה ייעלם, שכל מה שעשה ייעלם, אבל יודע שהתפילה הזאת לא תעזור. מאוחר מדי להחזיר אחורה את הזמן.
הוא חזר מאוחר, קצת מסטול, הרבה שיכור. המשוגעת הזקנה לא נתנה לו להיכנס, וכשדחף את הדלת ונכנס בכל זאת, צרחה עליו, קראה לו אפס ולוזר, ולא משנה כמה ביקש, לא הסכימה לסתום את הפה. שום דבר שעשה לא עזר: לא שביקש ממנה ולא שצרח עליה ולא שפקד עליה ולא שאחז בה ודחף אותה לשולחן והתחנן שתשתוק כבר כי הוא לא יכול יותר ושתניח לו ללכת לישון. הוא התחנן והיא דיברה ודיברה ודיברה את כל המילים הרעות שלה, את כל הרעל הזה שהיא תמיד יורקת לו בפרצוף. והם עמדו כל כך קרובים, פניהם נושקות כמעט, והיה לה ריח רע מהפה, של קפה ומזון חמוץ, והשיער שלה היה פרוע כמו של מכשפה, והפה שלה, תמיד הוא היה גדול מדי, לא נסגר לרגע, והוא כבר לא היה יכול יותר. הוא ניסה להשתיק אותה כשזרק את הצלחת הראשונה על הרצפה. אבל זה לא עזר. גם השנייה, שכבר העיף לעברה, לא עזרה, וגם לא הסכינים והמזלגות והכוסות. הוא כבר לא שם לב מה הרים. רק כיוון וזרק. אם היה לה קצת שכל היא היתה מבינה שהוא מתכוון ברצינות ומפסיקה סוף־סוף, אבל לא היה לה, והיא לא. אפילו כשיצא הדם בפעם הראשונה היא לא שתקה, והוא, סחרחר מכעס, המשיך עוד. אחר כך השתתקה. אחר כך השתתקה ונפלה פתאום, פניה שטופות דם. ואז היה זה הוא שצרח ואבא שלו כבר היה שם עם ה"מה עשית, מה עשית" הזה שלו. ולא היה לו רגע של שקט. אפילו לא רגע.
"וזה מה שקרה," הוא מדבר אל השולחן, לתוך השפופרת המזוהמת שנתנו בידיו. מעברה השני של הזכוכית יושב גבר עגלגל ששערו השחור והשמנוני מתחיל לסגת, ומבטו רציני, ולמרות זאת אין שום ספק שהוא מבסוט מעצמו ומהחולצה המעומלנת הלבנה שלו, ומהחליפה השחורה שלו. יש לו הופעה בבית משפט היום! ביג דיל! ואיתמר שנרדם לבסוף לשעה־שעתיים למרות רצונו, ואחר כך הוער בקריאות קולניות ונקרא לכאן, עייף, עם הכאב ראש של ההנגאובר והפחד שלא נגמר מבית המעצר, שונא גם אותו כמו את כל העולם. הוא שונא אותו כי הוא בא לעזור לו והוא אולי היחיד שיכול לעזור לו, וגם כי הוא לא היה בא בשבילו בחיים אם אבא שלו לא היה שולח אותו, משלם לו בשביל שיגן עליו. וכבר זה שהוא מייצג את המשפחה שלו מרגיז, וכבר זה שהוא בחוץ ואיתמר בפנים מרגיז, ועוד הרמזים האלה, של ההצלחה, מהגיהוץ הקפדני של החולצה עד לכריכת העור של היומן – כל אלה גורמים לאיתמר לשנוא אותו כל כך שהוא אפילו לא יכול להביט בו.
"אני רוצה להבין," אומר עורך דין אורי אליקים כשאיתמר גומר לתאר לו איך בדיוק פצע את אמא שלו כמה שעות לפני כן.
"אתה טוען שלא היית מודע למעשיך? שידית באמא שלך כלים וסכינים בלי לשים לב שזה מה שאתה עושה? או שתקפת אותה תחת השפעת אלכוהול? אני לא בטוח שהבנתי איך קרה מה שקרה ולמה, ואם אתה רוצה שאייצג אותך זה מאוד חשוב שאני כן אבין. כי אם אני לא אבין מה עשית, לא אוכל לייצג אותך נאמנה מול השופט."
לייצג אותך נאמנה! כמה שהמניאק הזה מלא מעצמו! חושב איתמר ואומר, "מה יש להבין? זו היתה הגנה עצמית!"
"הגנה עצמית?" העו"ד מרים גבה. "ככה אתה רואה את זה?"
איתמר מרים מבט ומסתכל לעורך דין שלו ישר בעיניים דרך הזכוכית. העורך דין שלו נרתע. זו רתיעה קלה שהוא מנסה להסתיר, אבל איתמר רואה הכול. הוא רואה שאורי אליקים החלקלק נגעל ממנו ופוחד ממנו בדיוק כמו שהוא עצמו היה נגעל אם היה נפגש עם אדם שרצח את אמו. או לא רצח. הדבר ראשון שהעורך דין אמר לו זה שאמא שלו לא מתה. רק פצועה ומאושפזת. "זה המזל הגדול שלך," הוסיף, ואיתמר חשב לעצמו, גם כן מזל, אבל היתה בזה הקלה. נכון שבקלות היה יכול להיות רוצח, אבל הוא לא. הוא בסך הכול פוצע אמו. יכול להיות שזה לא כל כך נורא.
ועם ההקלה הגדולה שמה שלא יהיה, הוא כבר לא רוצח, סתם אחד שפצע ומה זה פציעה היום, זו חברה אלימה, כמו שכולם מטרטרים כל הזמן, הוא מרגיש קצת פחות מודאג וקצת יותר כועס על כולם, בעיקר עליה, שיש לה חיים שלמים לחיות שבמהלכם יוכל לכעוס עליה, וגם זה לא יספיק. גם אם תחיה לנצח, גם אם הוא יחיה לנצח – לא יגמור לכעוס.
"זו היתה הגנה עצמית," הוא חוזר. "היא התנפלה עלי. לא נתנה לי להיכנס הביתה. צרחה עלי. ניסתה לדחוף אותי החוצה. מה יכולתי לעשות? בסך הכול רציתי ללכת לישון במיטה שלי."
"אז זרקת על אמא שלך סכינים ומזלגות וקערה גדולה," מסכם אליקים. "סרוויס שלם."
"זו היתה הגנה עצמית," הוא מתעקש.
"אני לא חושב שהחוק יסכים איתך," אליקים אומר וסוגר את היומן שלו. "טענת הגנה עצמית לא יכולה להתקיים אם לא התקיימה סכנה מיידית. וממה שאני מתרשם לא היתה שום סכנה לחייך."
איתמר צוחק. פניו של העורך דין מרצינות, ואיתמר מרצין איתו בעל כורחו.
"אתה לא מבין," אומר איתמר. "היא רצתה לסלק אותי. היא לא רצתה אותי. היא… אם היא היתה יכולה, היא היתה הורגת אותי גם."
"יכול להיות," אומר העורך דין. "אבל יש לך הוכחות? היא שלפה נשק? הרימה איזה חפץ כבד? ניסתה להרביץ לך? תחשוב – זה חשוב מאוד!"
איתמר מנענע בראשו. היא צרחה עליו אבל זה לא נחשב. היא דחפה אותו, אבל גם זה לא נחשב. והיא צחקה עליו אבל זה בוודאי לא נחשב. הוא יודע, וגם היא יודעת, שהיתה רוצה אותו מת. שמה שהיה ביניהם זה קרב לחיים ולמוות בינה לבינו, כבר שנים, ושהוא זה שעשה את הצעד הראשון שאין ממנו חזרה, אבל היא עשתה את כל הדרך עד לשם. כל הדרך. והנה, גם עכשיו היא מנצחת.
"כמה שריטות קטנות," הוא ממלמל בלי לשים לב. "היא תהיה בסדר עוד כמה ימים ואותי יעשו פושע…"
"אני במקומך לא הייתי מדבר ככה," אומר אליקים. "במקומך, הייתי מתפלל. כי מה שעשית לה זה רחוק מלהיות כמה שריטות קטנות. וכרגע היא בבית חולים להרבה זמן. ולא בטוח אם לא נגרם נזק לצמיתות. יכול להיות שעשית את אמא שלך עיוורת, אתה יודע?"
"נו, אז לפחות היא לא תצטרך לראות אותי יותר," אומר איתמר ומחייך שוב. אלא שהחיוך מתעקם ומתוך שפתיו בוקע פתאום קול משונה, קול יללה. איתמר שומט את השפופרת וטומן את ראשו בין ידיו. איזה שיט. לאיזה שיט הכניס את עצמו, הכניסה אותו.
אליקים נוקש על הזכוכית ואיתמר מתעלם. אליקים מכה שוב בחוסר סבלנות ואיתמר לוקח את השפופרת.
"אני אגיד לך מה," אומר אליקים. "עברו בערך שבע שעות מאז שעצרו אותך. אני יכול לחזור ולבקר אותך מאוחר יותר, מתישהו אחר הצהריים. בינתיים אני אתקשר לפסיכיאטר שאני מכיר שייפגש איתך. ונראה איך הולכים משם."
"אני לא צריך פסיכיאטר," אומר איתמר.
"אני לא בטוח," אומר אליקים. "אם אתה באמת מתכוון לטעון להגנה עצמית אתה צריך ועוד איך, ואתה גם צריך למצוא עורך דין אחר, אידיוט, שיסכים לייצג אותך. אבל אם תחשוב קצת בהיגיון, אתה תבין שבכל מקרה צריך למצוא דרך אחרת להגן עליך. טענת אי־שפיות היא מוצא לגמרי לא רע. ואם יתברר חס וחלילה שאתה שפוי," אליקים מתמהמה כדי לחייך חיוך דק ומעוקל, "אז בכל מקרה בית משפט אוהב קטינים שנמצאים בטיפול. זה אומר שיש מוטיווציה לשינוי וזה מה שחשוב כרגע. אז המלצתי לך היא להסכים לטיפול."
איתמר מושך בכתפיו.
"להתראות אחר הצהריים," אומר אליקים וקם.
איתמר קם אחריו, אבל אין לו לאן ללכת. וברגע ההוא, כשהוא עומד לו בתא הלא גדול שחזיתו זכוכית מטונפת וקירותיו חשופים, תא שאי־אפשר ללכת ממנו אלא רק לחזור אחורה, עם הסוהר הבלתי מגולח שריח זיעה חמוצה נודף ממנו, מחלחלת לתוכו שוב ההבנה לא של החטא אלא של העונש. וכובדו של העונש שרק החל מכופף את כתפיו הצעירות בשעה שהוא חוזר, בפנים אטומות, אל התא.
העצירים בתא ישנים כשהוא נכנס, אבל כאשר דוחפים להם פנימה מגשיות עם אוכל הם מתעוררים, ואלה שישנים למעלה יורדים מהמיטות כמו חתולי זבל. ריח דוחה של שעועית ירוקה ממלא את החדר כשהם פותחים את המגשיות בקוצר רוח, ואיתמר מחליט שזהו, הוא לא אוכל כל עוד הוא פה.
"נו מה," אומר לו שכנו ממול בפה מלא בשעועית ובשר בלתי מזוהה, "לא מתאים לך האוכל?" "אני שונא שעועית," אומר איתמר.
"אז תאכל את האורז," הוא אומר לו. וכשאיתמר אינו משיב וגם אינו נוטל את המגשית, הוא דוחף אותה לעברו. "מה, אתה בדיאטה? אם שמו אותך כאן תהיה פה כמה ימים. אתה לא יכול לא לאכול."
איתמר רוצה לענות לו. להגיד לו שלא הגיע עד בית המעצר בשביל שיגידו לו מה לעשות, אבל כשהוא אומד את השרירים הגדולים, את הצלקת ואת הקעקוע, הוא מתחרט. חוץ מזה, נראה שבאמת יהיה פה כמה ימים, אז עדיף שיאכל משהו. והוא מתעלם מהריח שעולה מהמגשית ונובר בה, טועם רק מהאורז. האורז בסדר דווקא.
"משה," אומר המצולק. "וזה פה – ולדי. והשמן זה אשר." אשר מרים ראש. הוא באמת שמן מאוד ועיניו הקטנות נבלעות בהררי הלחיים. כשהוא מחייך נוזל משפתיו מעט רוטב. איתמר חושב שהוא נראה כמו מפגר.
"איתמר," הוא אומר, וגבתו של משה מתרוממת.
"שם של הומו," הוא אומר, ובמבטא צרפתי חוזר שוב ושוב, "אי־תמר… אי־תמר… אי־תמר…" וצוחק. גם המפגר צוחק. גם ולדי.
"מה לעשות," אומר איתמר, "יש לי הורים דפוקים."
"האמת," מרצין משה באחת, "אין לך מה לעשות. שם זה כמו משפחה. לא בוחרים אותו. למה אתה כאן?"
איתמר מחטט במגשית אחר גרגרי אורז אבודים. "לא בגלל השם, בגלל המשפחה. פצעתי את האמא שלי."
"לאאא…" אומר משה.
"מה זה 'פצעת'?" שואל ולדי.
"זרקתי עליה כלים. קערות, סכינים, כאלה," עונה איתמר ושמץ גאווה מתגנב לקולו. הם, שלא כמו אליקים, לא יירתעו ממנו. הם בטח יתפעלו.
אבל לא אשר. "בן אדם שדוקר את האמא שלו הוא זבל!" הוא יורק על רצפת התא. "לאמא ואבא עושים כבוד. למה עשית את זה?"
"כנראה שהיו לי סיבות," עונה איתמר בקשיחות. מזל שהוא ראה את כל הסרטים האלה ויודע איך להתנהג.
"אם הוא דקר את הזונה אז הגיע לה," מסנגר עליו משה. "ואתה תעיף מפה את המוחטה שלך," הוא אומר לאשר שממהר לציית. משה, מבין איתמר, הוא המנהיג של תא הדפוקים שאליו נקלע. והוא בעדו.
"למה אתם פה?" הוא מעז.
"אה, שטויות," אומר משה. "אותי עצרו על סחר בסמים, אבל אין להם עלי כלום. זה פעם חמישית או שישית שאני כאן. שבוע ואני בחוץ."
"אני כאן על דקירה," אומר ולדי. "במועדון."
"זו פעם שנייה שלו," אומר משה, וּולדי מהנהן. "פעם שנייה. בגלל זה שמו אותי פה."
"אשר הולך מכות," מדבר משה גם בשמו של אשר שעדיין מסרב להביט באיתמר. "אם הוא לא היה כזה חזק זה לא היה נורא, אבל בפעם האחרונה הוא עשה הרבה נזק לכמה בחורים. וזה לא פעם ראשונה שלו אז הפעם הוא הולך לְאופק על בטוח."
"אופק?" שואל איתמר.
"זה בית סוהר לקטינים, למה, אתה לא שמעת?" שואל משה וצוחק. "אז תכיר, הבית החדש שלך, אי־תמר. שמה תבלה כמה שנים, תכיר חברים חדשים. אולי תלמד מקצוע. סמים או פריצות. שמה גם ניפגש שוב, אז כדאי לך להסתדר איתנו פה, למה עוד נראה אחד את השני הרבה."
אופק. הנה גם לו נפתח אופק חדש שאפילו לא ידע על קיומו אמש. "אני מקווה שישחררו אותי," הוא אומר ודולה גרגר אורז אבוד באצבעותיו.
"למה לא, אחי," אומר משה. "לקוות מותר."
"בזה הבית", אורנה לנדאו, הוצאת זמורה ביתן, 318 עמודים.
