"שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי אִמִּי וְאָבִי
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים
גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים
עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקָי שְׁלוּבִים
נִגּוּנֶיךָ אָבִי וְשִׁירַיִךְ אִמִּי
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים…" (פניה ברגשטיין, 1944)
חברה ישראלית – מחפשת תשובה, בספר הספרים, קדימה ואחורה, מביטה לצדדים, אל אלפי השירים.
לפני שבע עשרה שנה, כשהארץ געשה סביב חתימת הסכמי השלום המיוחל עם הפלסטינים, נפתחו השערים. בין אמני ישראל לבין שכניהם, בין אמני ישראל לבין עצמם. לפני שבעה ימים נחתם שבוע ים-תיכוני בישראל.
באחד ממופעי "השיח המוסיקלי הים-תיכוני" נפגשו קמצוץ של חוקרים, הוגים ויוצרים במרכז למוסיקה במשכנות שאננים. פרופסור אדוין סרוסי, מוביל הפרוייקט המתחדש, מספר על אותם ימים עברו: "באותה העת, כשנוצתה התקווה למציאות אחרת, קמו יוזמות אמנותיות רבות בתחומי הספרות, התיאטרון והמוזיקה. הגיעו לארץ אמנים מומחים וניתנו משאבים ליצירה משותפת. המוזיקה קיבלה מקום של כבוד מתוך אמונה בכוחה. כוחה לרפא, וכוחה לאחות את השסע של ישראל כחלק מאגן הים התיכון".
פרופ' סרוסי ממשיך וטוען כי "אחת מאמות המידה של המוזיקה המערבית היא איכות הביצוע, שעלתה ברמה ניכרת במאות השנים האחרונות. בדומה, בעשור השנים האחרון בישראל, איכות הביצוע של המוזיקה המוגדרת כמזרחית – אמנותית עלתה ברמה יוצאת דופן".
ביום ראשון שעבר הועלה מופע מוסיקלי במוזיאון תל אביב שחתם שבוע גדוש פעילות במסגרת "השיח המוסיקלי הים-תיכוני". המופע הציג שיתוף פעולה בין התזמורת האנדלוסית הים-תיכונית אשקלון לבין מדריכי הסדנאות השונות שהתקיימו במרכז למוסיקה בירושלים. נטלו בו חלק עשרה סולנים בעלי שם עולמי, חלקם מטורקיה ומכרתים וחלקם ישראלים היוצרים בתוכנו.
"בדרך הבשמים הולך
מרחוק אשמע קולך
אבוא אלייך
השמיים עדיי
עד בלי די" (יאיר דלאל, 1999)
האולם עמוס באנשים, יאיר דלאל פותח בעוּד והכינורות קובעים את הטון. צליליו סוללים את אותה דרך ישנה, חוצה קצוות מדבר, מעומן ותימן עד נמל עזה. עולים על דרך הבשמים, כולנו יחד וכל אחד לחוד בדרך משלו, כואבת, מלאת תקווה וגעגוע. שילוב מוזיקלי מדהים בין מקצועיות אבסולוטית של עשרים וחמישה נגני התזמורת, ובפרט נגן הקאנוּן אליהו אביכזר, לבין זמרתו של דלאל – עמוקה, כל מילה ואות מודגשת, עמוסה במור ולבונה.
ההופעה בעיצומה, מלאה בעושר אמנותי. אמיר שהסר, אמן חליל הנאי הפרסי, ביצע את יצירתו "זכרייתי", אסתי קינן בזְמרת לאדינו תיאטרלית, פרץ ומארק אליהו ביצירה "חולות" ותזמורת אנדלוסית נפלאה. "יש לי את הכבוד והעונג להזמין אל הבימה את שלישיית רוס דיילי", מכריז בהתרגשות תום כהן מנצח התזמורת ומפגין כבוד של תרבות ישראלית שלמה. נכנסים אמן כלי ההקשה זהר פרסקו, נגן הלאוטה גיורגוס מאנולקיס והמאסטר ללירה רוס דיילי.
היצירה הראשונה נפתחת, "Abacus", חצי חיוך מפרסקו, מופת. סולו של רוס דאלי. הכל מתחבר, הבנתי למה באתי, דמעות, ומסביב האנדלוסית, רגישה ועדינה ועוטפת בחום את היצירה. כל אחד בקהל מחבק משהו, רבים מכניסים ידיהם לפה בכל מיני צורות משונות. זה לא פשוט כל העניין הזה של כלי קשת קדומים, אנחנו שומעים את הנשמה שלנו ומקשיבים לדבריה. אין לנו ברירה. דלתות האולם סגורות.
אחרי שתי יצירות יוצא מנצח התזמורת מהבימה ומשאיר את השלישייה לבצע את היצירה "Earpigon" שרוס דיילי כתב בשנת 1992. זהר פרסקו מתחיל להשתולל, גיורגוס מאנולקיס פורט על הלאוטה, נוגע לא נוגע. תאום מושלם.
ליבת הערב: מנצח התזמורת מזמין את הזמרת מהטאפ דֶמיר (Mehtap Demir) ונגן הקאנון מומין ססלר (Mumin Sesler), מטורקיה לאולם רקאנטי בתל אביב. מהטאפ, דוקטור למוסיקולוגיה החוקרת את השפעות המוזיקה העות'מאנית על המוזיקה הישראלית העכשווית. היא אף לקחה חלק במסע הקולנועי – מוזיקלי של הבמאי הישראלי רועי שר ("הקנרית המתוקה שלי"), בעקבות שיריה של זמרת הרבטיקו היהודיה רוזה אשכנזי שחיה ביוון במחצית הראשונה של המאה העשרים. פרויקט אמיץ ויוצא דופן שמעבר לכך שהפך לסרט תיעודי מרגש, הוא אוגד לאלבום מוסיקלי ברמה גבוהה מאוד ולהופעה המועלית על בימות ברחבי העולם.
דמיר וססלר נכנסים לבימה, הטון משתנה. טאקסים (אלתור כֶּלְי) של ססלר על הקאנון, מהטאפ ניצבת לידו ונושמת את צליליו. נפתחת היצירה הטורקית המפורסמת "Açılan Bir Gül Gibi", הלב המוצע כוֶרֶד. הקהל כבר מקצועי, מכיר את המחוות. בקונצרטים מסוג זה מחיאות הכפיים של הקהל הן חלק בלתי נפרד מההופעה. כבוד לקהל הישראלי הים-תיכוני. מאוול (אלתור קולי) של מהטאפ דמיר – והקהל במוזיאון תל אביב זוכה לשיעור מרוכז ביסודות השירה הטורקית.
שלוש סיומות מוצעות לפוסט הזה:
ראשונה – פרופסור אדוין סרוסי, יוזם "רב השיח הים-תיכוני", אותו מפגש של חוקרים, הוגים ויוצרים במרכז למוסיקה במשכנות שאננים, חתם את הדיון ואמר: "שבע עשרה שנה לקחו לנו עד שפתחנו מחדש את השיח בבית זה, החזון הוא לקחת את השיח מחוץ למוסד המוסיקה המפואר של משכנות שאננים, לתרשיחא ולשדרות". תם הדיון, אומר סטודנט אחד לרעהו: "תאר לך שהיינו עכשיו ברב-שיח מוסיקלי אירופאי וכל שאר השנה היינו לומדים מוסיקה ים-תיכונית". מביט בו חברו, מחייך קמעה, מהדק את הכיפה לראשו ויוצא מהאולם.
שניה – בשיא ההופעה, תום כהן, מנצח התזמורת הים-תיכונית וככל הנראה המנצח המדליק ביותר בארץ, שואל עצמו לגבולותיה של המוזיקה בראי הסכסוכים הפוליטים במזרח התיכון. תשובתו מהדהדת בחלל האולם במוזיאון תל אביב לאמנויות: "אין קירות ואין גבולות מלכתחילה, זו מוזיקה".
שלישית ואחרונה – פעם אמרתי לעצמי, וגם לכמה מחבריי, שאם לא נדבר על מלחמות, לא נחקור אותן, לא ננתח ולא נספר עליהן סיפורים – אז הן פשוט לא יהיו. כל הרוע ייעלם. יום לאחר הקונצרט בתל אביב, מארק אליהו העביר סדנת אמן לסטודנטים ממחלקת סאונד של מכללת ספיר. במשך קרוב לשעתיים הסביר את משמעויות הסולמות המוסיקלים השונים במוסיקה הפרסית: ידידות ואחווה, שלום, מלכות, שני צבאות משתי גדות הנהר, מלחמה, עצב וקינה, סוף. מוזיקה שמספרת סיפור, סיפורים בני מאות שנים שתמיד נשארים. כנראה אין טבעי יותר מבן המנגן ביצירת אביו.
תודה מכל הלב לשותפים ליצירת קטעי הוידאו – צילום: יואב רוט ואור לוין. עריכה:יואב רוט. סאונד: עדן והב
תודה למנכ"ל התזמורת עופר אמסלם, שמעון יפרח וכרמל ליפשיץ
תודה אחרונה, לכל המוסיקאים באשר הם
