אופיר ששון, בן 25, מתגורר חולון ועובד כתחקירן ב"טדי הפקות".
בקריאה בסיפור שלך קיבלתי הרגשה שיש לך הרבה ביקורת כלפי החברה בה אנו חיים, התרבות שלנו, ואפילו על הצבא. מה תוכל לספר לי על כך?
אוכל לספר לך שזה מה שאת ראית וזה בסדר, ואם קורא אחר יראה את ההפך זה גם בסדר. הסיפור הוא הסיפור, כל קורא ייקח ממנו את מה שהוא רואה לנכון. לדעתי אין דבר יותר משעמם בעולם מ"מה רצה המשורר להגיד". אני מאמין שלא רק שהדעה שלי על הטקסט שלי אינה טובה יותר משל כל קורא אחר רק משום שבנקודה כלשהי בזמן אני גם זה שכתב אותו, אלא שהיא גם לא רלוונטית אפילו יותר מכל דעה אחרת בדיוק בגלל זה.
מה הניע אותך לכתוב סיפור מסוג זה?
ראיתי בעיני רוחי את הבחור הזה עומד שם, וכל מה שידעתי עליו זה שהוא לא חושב עליה כפלשתינה. היתה לי תמונה ובדל מחשבה. הסתקרנתי, ומתוך ניסיון שלי להבין עם עצמי מי הבחור הזה, איך הוא הגיע לשם ולאן הוא הולך – נולד סיפור.
מתי התחלת לכתוב?
הייתי רוצה להגיד שכיתה א', אבל זה ממש לא המצב. אני קורא מאז שאני זוכר את עצמי, אבל לפני הצבא לא הרגשתי שיש לי לגיטימציה גם לכתוב, כי לכתוב זה לאנשים שיודעים משהו מהחיים שלהם (היום אני חכם יותר אז אני יודע שהם רק מתיימרים לדעת). את האסמכתא הראשונה שאני יודע לכתוב קיבלתי מהמורה שלי להיסטוריה בתיכון, שנתנה לי ניקוד יפה על התשובות הארוכות שלי לשאלות הפתוחות.
מה מניע אותך לכתוב?
הרצון לקרוא מה יצא מזה בסוף.
לאן אתה הולך כשאתה רוצה לכתוב?
אף פעם לא הבנתי את האנשים שמספרים איך הם יושבים במסעדות או בבתי קפה עם לפטופ ומקלידים להנאתם, או כותבים תוך כדי מבט בגלים לחיפוש השראה. כתיבה בשבילי היא שילוב בין משהו שעושים מאוד בפרטיות, לבין דבר שנעשה ב"קומפורט זון" האולטימטיבי. כשאני בבית וזה רק אני, הטרנינג, המקלדת והמסך, זה המקום והזמן האולטימטיביים לכתוב.
עם מי היית רוצה לשבת לקפה ומעמול?
פיליפ רות', הסופר האהוב עלי. את יודעת מה? אולי באמת כדאי שאזדרז להרים לו טלפון, הוא כבר לא צעיר.
נימוקי השופטים
פלשתינה הוא סיפור נוקב ומצמרר, שמתרחש לכאורה לפני הקמת המדינה, ומספר את סיפורו של מי שהגיע לארץ כדי לשמור עליה מפני פורעים וגנבי פירות, אבל מהר מאוד נותן פרשנות מצמררת להגדרות העבודה שלו. על אף שהוא מתרחש לכאורה בעבר, כל מה שנובע ממנו ומשתמע ממנו מהווה גם תמרור אזהרה נוקב וחד משמעי לגבי ההווה, ואולי, בצער, מספר לנו גם סיפור שאנחנו לא אוהבים לשמוע, אבל סיפור שעדיין מתרחש.
פלשתינה / אופיר ששון
הוא אף פעם לא חשב עליה כפלשתינה. עבורו השם הזה היה תמיד מנכר, מלא זרות. אימוץ שפת הכובשים שאין לה מקום בין אנשי הארץ הזו. נוף כה בתולי, אדמות פוריות שמחכות לידיים יהודיות שיעבדו אותן, לא יוכל להתקרא בשם כה זר, עמוס בצלילים שנואים, שהיה נדמה שהאנשים יורקים מפיהם במקום להגות אותו בקדושה ההולמת את האדמה אותה הוא מתאר. לכן כאשר היה עובר בין פרדסיה של יפו במהלך סיורו הלילי, תמיד נהג לחשוב עליה כעל כנען. זה שמה הראוי, כך קרא לה הקדוש ברוך הוא וכך ראוי להתייחס אליה, גם אם היסטוריון יווני כלשהו חשב אחרת.
הוא נשאר כאן לבדו, השאר המשיכו לישוב החדש, דרומה יותר, ליד קטרה. הסתלקו בשעת בוקר לפני מספר חודשים בלי לומר לו דבר. הוא לא נעלב מהם, הרי ממילא לא היה לו כל עניין ללכת איתם. הם תמיד ראו בו עוף מוזר, עמוס ברעיונות משיחיים ודרך פעולה שנתפסה בעיניהם קרימינלית ומסוכנת. לא אחת השמיע דעות שונות מהמקובל בנחרצות כה רבה, שגרמה לשותפיו להביט בחשש מעבר לכתפיהם, וזאת על מנת לוודא כי איש אינו מאזין להם. המקום שלו זה כאן, כמשגיח, שומר השלווה והסדר בין הפרדסים. הולך בצעד בטוח כשנשקו מונח על כתפו, גופו נע בהחלטיות בחלל שבין הדממה לבין קולות החשיכה שלמד להכיר לאורך לילות שמירה רבים. הוא שואף עמוק את אוויר הלילה הצלול, מביט לכיוונו המשוער של הירח המלא, המכוסה עננים עתה, ונושף לאט.
כארם מביט בו ממרחק לא רב, חבוי היטב מאחורי צריף כלי העבודה ומחייך לעצמו. את כולם הוא הצחיק, הנער, עם הדיבור התקיף שחזותו הרזה והחלושה הייתה כה רחוקה מלגבות כהלכה. עם הסירוב העיקש שלו להביט בעיניהם בכל פעם שנשלח לנמל, לאסוף את משלוח הדגים. הצאר הקטן, כך הם קראו לו, הרוסי המשוגע שתעה בדרך והתגלגל אל אבק המדבר והאוויר המלוח של הארץ הזאת. הייתה חבורה שלמה מהם, אבל רק הוא נשאר עתה, נציג בודד של עדת המשוגעים. מן הסתם נטשו אותו, כארם הניח, כי היה מטורף מדי אפילו עבורם. הוא ממשיך להביט בו, בשפתיו הנעות במלמול חסר קול ובכתפו השקועה תחת משקלו של הנשק. כיצד הוא מכווץ את פניו כדי להסתיר את מחיר המאמץ שכל זה גובה ממנו. נוהג כשחקן בהצגה אף על פי שאין שם איש מלבדו. הוא בעיקר ריחם עליו. יצור בודד וחסר שורשים שבא מרחוק כדי לחפש ריגושים. כארם מביט שמאלה לעבר הבית, הוא השתהה כאן זמן רב מדי. "היא בטח יצאה כבר", הוא ממלמל לעצמו בשפתו, וממשיך לכיוון החלקה הצפונית.
הצאר הקטן עומד שם עדיין, משקיף על הנחלה במבט בוטח. זמן מה עובר, ורחש קל נישא לפתע מאי שם על גבי הרוח. את הקול הזה לא הכיר, וחושיו נדרכים באחת. צליל חיכוך מוזר שכזה, מנסר את האוויר, כמו גירוד עיקש על גבי תנוך אזנו. בעלי חיים רבים אהבו את תפוזי השמוטי של מר אנטון, ותן כזה או אחר מצא מדי פעם פרצה בגדר דרכה הזדחל פנימה ללקט שלל רב של תפוזים בשלים מן הקרקע. הוא לא שמע מעולם תן שנשמע ככה. הנער מחייך לעצמו. מעניין מה דבורה הייתה אומרת לו יכלה לראות אותו עכשיו, לוחם יהודי אמיתי שעומד ללמד לקח כמה פורעים ערבים. החל מהרגע הראשון היא בזה לו, כשנענו כולם למודעה ההיא באודסה הרחוקה. שלושה עשר נערים ונערה אחת שלא יכלו לשאת יותר את שלטון הצאר והחליטו לחזור הביתה, לכנען האהובה. הוא זוכר היטב את המפגש הראשון של התנועה, דחוסים יחד במחסן עבש שבמרכזו מונחים בערבוביה כעשרים כסאות אשר אין בהם אחד שדומה לרעהו. כשהגיעה ללחוץ את ידו נתמלא ביישנות, מבטו מטייל כמו מעצמו אל כתם עובש לח בפינת התקרה. הוא ראה את האחרים צוחקים, בני עשירים שעבורם כל זה הוא רק משחק. לא יותר מאשר הרפתקה קטנה לכתוב עליה לחברותיהן הגויות שנשארו בבית. שכחו את דרך אבותיהם והיו יהודים רק בעיני השלטון. הוא בז להם, ללבושם החילוני ולמנהגיהם המחוצפים. העובדה שלאיש מהם לא היו ציציות תחת מלבושיו הרתיחה את דמו. אך יותר מכל זעם עליה. דבורה הקטנה וחיוכה המבויש, המתנצל לכאורה. נטפלת במודע לשונותו הצעקנית, להיותו שריד מתקופה נושנה שאבדה מזמן, מצביעה עליו למען הקבוצה שתדע לדרכיו של מי יש ללעוג מכאן ואילך.
"חושו אחים חושו", הוא ממלמל לעצמו במרמור. מעולם לא הבין מדוע החליטו להפוך את השיר האווילי להמנונם, המנון ביל"ו. זמן רב חלף מאז, מאז גדל. התמודד עם האדמה הזאת והיא בתמורה הפכה אותו לגבר של ממש. כל כך הרבה מזמורי תהילים יכלו להיות הולמים יותר, הוא חושב בכעס, אך הם התעקשו. הוא מכה בידו על מצחו באלימות. אין זו השעה לשקוע בזיכרונות מתקופה רחוקה. הוא כאן עכשיו, במקום הנכון עבורו, בתוך הלילה הכנעני הקר. הנער עוצם את עיניו ומניח לרוח ללטף את פניו, נושאת עמה את צליל הניסור המתחזק. הוא מזהה את הכיוון ממנו מגיע הקול, עתה ידע לאן עליו לפנות. הוא ממשיך לכיוון החלקה הצפונית, סמוך לנחלתו הפרטית של מר אנטון. נע בשקט כאחד הצללים, חולף בין שורות הפרדסים בחשכה, מכיר כל צעד ושעל כאילו מדובר בחדרון שלו, בין המיטה הקשה לסיר הלילה, מוקף קירות עירומים חיוורים. עם כל צעד דריכותו מתגברת, הוא מעביר את ידו לאורך הנשק שעל כתפו, הוא נמצא בשליטה. אני היחיד שרשאי להלך באדמה הזו, חשב, זה מה שהם אינם מבינים. זו ארצנו, שלנו בלבד, אנחנו הראשונים שהכו בה את ומעדר וזכות הראשונים היא שלנו לעד, אך במהרה יצטרפו אלינו רבים. הנמל יוצף ביהודים מאושרים שיבואו לגאול את כנען מאלו העושים באדמותיה כבשלהם, מבזים אותה בטיפשותם ובורותם. "עתה הם יראו ויראו", הוא לוחש לעצמו כמעין תפילה, "מה יעשה לזה אשר גונב את פירות אדמתנו".
הצליל הלך והתחזק ככל שהתקדם, וקולות נוספים החלו לעטוף אותו. היה נדמה לו שהבחין בתנועה מסוימת על יד הגדר. הוא התקרב ככל שיכל, נסמך על תושייתו ועל רוחב גזעם של עציו של מר אנטון, והביט. בתחילה לא ראה דבר, רק תנועה חוזרת ונשנית בעלוות העצים, הד קלוש לפעילות הנעשית למרגלותיהם. הוא הולך לכיוונם וכארם לא מבחין בו, ואיך יכול היה? היא הייתה רכה כל כך והוא עטף את עורה החיוור ככל שהיה יכול, להגן על גופה מן הקור, מתרפק על כרבולה בבטחה כבתוך חום גופו שלו. עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה, והוא ידע שהיא הייתה מודעת לכך ממש כמוהו.
העננים הולכים ומתפזרים כשמתגברת הרוח. לאט, בעייפות מעושה, מתחיל אור הירח להציף את אדמת הפרדס הקשה, והוא הולך ומטפס, מסיר את גלימת העלטה מגופם, חושף את אהבתם לניכור הגס של העולם. עורו הכהה עוטף את עורה הבהיר שוב ושוב, כבמעין התגרות רועמת שמטרתה לאתגר את תפיסת עולמו של זה הצופה בהם. הנער הכיר את פניו. אחד מעובדי הנמל שראה בעיר מדי פעם, לעיתים בשכרותו. כשהביט בפניה נאלם דום והסיט את מבטו מיד, הוא הכיר את הפנים הללו היטב, והתקשה להביט בהן גם בתרחישים נינוחים יותר. כה דומה לדבורה היתה עד כי ההתבוננות הכאיבה עליו מנשוא. למעשה לא היה בטוח כי היו דומות כל כך זו לזו הלכה למעשה, או שמא הדמיון בין השתיים הוא רק פרי דמיונו שלו. הוא לא יכול היה לדעת לבטח. כל שידע הוא שהשתיים עוררו בו את אותן התחושות שהשקיע מחזור חיים שלם על מנת להצניע, הוא קשר את פניהן באותו דיבוק, שטנה ורצון להשחית. בעיניו היו השתיים כאחיות, קשורות זו לזו לא בקשר דם, אלא בקשר מבט של חטא, אשר בוקע מעיניים ירוקות בורקות. ההחלטיות שנכחה בעיניים הללו פרקה אותו מנשקו כל אימת שהעז לצלול לתוכה פנימה. הוא חש כיצד היא מוציאה אל האור את יצריו האפלים ביותר, די לה רק בהצצה על מנת לגלות את מחשבותיו הכמוסות ביותר. רצונותיו, מאווייו, כל הווייתו כמו התמוססה אל מול מבטה של בתו הבכורה של מר אנטון, ועתה היא הביטה עמוק בתוך עיניו. כארם מביט בה, עיניו עוקבות אחרי מבטה והוא רואה אותו לראשונה. בתנועה מהירה עובר להחזיק בראשה ומקרב אותו אל חזהו, לא מסיר את מבטו מן הנער. איש מהם לא מתיק את מבטו מן האחר שממולם. כל תזוזה מוגזמת תפרק את העוצמה שבשקט הזה ותישא אליהם באחת את המציאות.
הוא מעולם לא עמד בניסיון אכזרי כמו זה קודם לכן. הדופק שלו עולה, נעשה מהיר ועולה מחזהו אל מתחת לבית הבליעה, מקשה עליו לנשום, אך הנער לא מוותר. כהרף עין הוא מסיט את מבטו מן השניים ובתנועה חדה מעביר את נשקו אל בין שתי ידיו. הקסם של הרגע פג, הם אינם שווים עוד. סימון אחד עם הקנה והוא שוב בשליטה. "תלביש אותה" הוא מסנן, לחיו סחוטה כנגד הכוונת. שדיה המלאים שוב חבויים עתה תחת אריג השמלה העדין. כארם מעביר את ידיו על גופה כדי לסדר את מיקום הבד על העור כשלפתע אשכיו פועמים בכאב ורגליו קורסות כמו מאליהן. הוא משתטח על הקרקע כשהצאר הקטן מחזיר את רגלו למקומו, לא מסיט ממנו את עיניו, מבהיר לו שהייתה זו הפעם האחרונה. היא בוכה חרישית לצדו, מלטפת את עורפו ולוחשת חלושות מילים שהנער לא מסוגל, או רוצה, לשמוע. הוא קורא לשקט בצווחה רמה, רסיסי רוק ניתזים מפיו לכל עבר. דממה משתררת. עיניה הירוקות מביטות בו שוב. הוא מזהה את התיעוב הזה, זה אותו התיעוב שראה בפניה של דבורה אז. הפעם הוא לא ישגה.
כשהיא מזנקת לעברו כעבור רגע הוא מוכן לכך, בתנועה אחת הוא מנחית את קת הנשק שלו על לסתה והיא נופלת על הארץ. כארם פולט זעקה ומביט בו. הנער לא נרתע ממבטו ומחזיר לו מבט, דרך כוונת נשקו. גופו של כארם נרעד. בשברי משפטים הוא מספר על אהבתם, על אביה, על דודו בקפריסין, שם השליטה האנגלית החדשה תקשה עליו לאתר אותם. "תן לנו ללכת. בבקשה ממך", לוחש כארם. "את המשימה שלך עשית. אתה שומר טוב. עכשיו תעשה טוב גם איתנו". הנשק כבד בידיו של הנער. הוא מביט בבחור הערבי, האחר, אך אפילו בחשכה איננו מסוגל להסתכל בעיניו ליותר מחלקיק שניה. הוא עדיין מביט בו כשכארם נע מעט הצידה, לצדה של אהובתו, מרגיע ומלטף בעדינות את שערה ואת המקום שבו פגע בה עם הנשק. היא נעה חלושות ואוחזת בידו. חיוך שטוף דמעות של הקלה נמתח בהדרגה על פניו, והיא מחייכת אליו בחזרה.
הנער מביט בכל זה בבלבול, לא יודע מה לחשוב. הוא חייב להגן עליה, היא ראויה שישמור עליה מכל פגע. בת כנען פתיה שנפלה קורבן לנחש. עליו להרחיק אותה מהפגע הרע הזה ולהביא אותה למקום מבטחים. אביה ודאי יוכל לעזור. הוא הוצב כאן על מנת להגן, ועל מי אם לא עליה? עליו לשמור עליה, זה תפקידו. הוא מביט בחיוך שמציף את פניה. לו רק חיוך שכזה היה מיועד עבורו. הוא נסחף להצצה בחזיונות שווא שאסור לו לראות, ולמחשבות שנדר לעולם לא לחשוב עוד. דמות מטושטשת, שעונה כנגד השולחן, ובפינה היא יושבת, מטליאה חורים בגרבי אחד משלושת הילדים שרצים בין חדרי הבית אגב משחק כלשהו. כשהתמונה מתחדדת, הוא נחרד לגלות שהדמות איננה הוא, אלא כארם, שקם מן השולחן ומניח יד מנחמת על כתפה, מביט בגאווה על ילדיהם המשותפים. התמונה הולכת ונסדקת, קולות אחרים מתחזקים בראשו בעוד גווני החלום הולכים ודוהים עד כי לא ניתן עוד לזהות מי מופיע בו. אין מקום לשיקוץ שכזה בחברה שתקום כאן, החברה שיקים. הוא לא ידע שהאפשרות קיימת בכלל, מין חייב לחיות עם מינו, סדר חייב להישמר. האדמה הקדושה לא תסבול את החטא שבוצע בין רגביה. חטא כזה מוטב שלא יתקיים עוד, על אדמה זו או על אחרת. כנען מחבקת את בניה ובנותיה, אך אלו מהן שירקו בפניה יטעמו את טעמה המר של נקמתה. הוא מנסה לאחוז במחשבה הזו ככל שניתן, בזמן שזיכרון המבט בעיניה מציף את הכרתו. ירוקות כל כך, כעיניה של דבורה. דבורה המסכנה, דבורה האומללה שנאלצה לשאת את התקפותיו בדממה, בשתיקה, שלא אמרה דבר לאיש בכל פעם שבא לחדרה, שלא רצתה לעורר מהומה ולסכן את האיזון העדין בקבוצה. דבורה הנאצלת שנמלטה בדממה, בלי להתסיס ובלי לדרוש גמול הולם עבור הפגיעה שחוותה. כל זה לא חשוב עכשיו, העבר איננו חשוב. פניו נישאות בגאון לעתיד, העתיד הקרוב אך כפסע ממנו. הגאולה בפתח, יהודים, רק הושיטו יד וגעו בה. האדמה תביא מזור, האדמה תיתן מרפא, אך קודם כל היא דורשת את שכרה.
כארם מזהה את חוסר תשומת לבו של הנער, הוא קם במהירות ונע לעברו בצעד מהיר. היא קמה איתו, אך לכיוון ההפוך, מנסה להימלט, להסתתר בין העצים עד שאהובה יחזור אליה לאחר שהצליח לנטרל את האיום. הנער חוזר להתמקד בתמונה שלפניו ודורך את נשקו במהירות. צעקה נשמעת, אך הוא אינו בטוח מי מביניהם הוא זה שצעק. כארם כמעט ומצליח להסיט את הקנה. מעט מדי, מאוחר מדי.
הם נופלים לאט כשהקליעים מתחפרים בבשרם, כארם למרגלותיו והיא מעט במרחק. עננת אבק עולה מן הארץ כשהגופים מתאזנים שוב עם הקרקע, ומודיעה לנער כמעין אנחת רווחה שהאיזון הושב. האדמה קיבלה את מבוקשה.
אור עולה על נחלתו של מר אנטון, מסלק את שייריו האחרונים של הלילה. הוא שומע צליל הלמות פרסות סוסים הולך וקרב אל הפרדס. הגאולה תגיע, איתו או בלעדיו, כמעט ואפשר לחוש בה, היא עוד רגע כאן. הוא מבין עתה כי מעולם לא נועד להיות חלק מהסדר החדש. הוא השומר, המגן על פניה של הארץ הזאת מכל אלה הבאים לפגוע בה. הנער מעולם לא ביקש לעצמו יותר מכך. הירוקים והכתומים של הפרדס, הטהורים כל כך, נגלים לו שוב ממזרח, מוחשיים מאי פעם. יום חדש מפציע ומשמרתו מתפוגגת עם הנץ השחר. הוא מניח את נשקו לצדו, נשכב על האדמה, ונרדם.
