נאווה היועצת הודיעה לנו שביום ראשון אנחנו עוברים מהבית של דב ונירה למקום אחר. במוצאי שבת תארזו את החפצים שלכם, המונית תגיע בשמונה בבוקר לקחת אתכם. בלילה לפני שעזבנו את הבית לא נרדמתי, הפחד עבר לי בכל הגוף מלמעלה למטה, זיעה כיסתה אותי, שמעתי את הנשימות של גיא. לא ידעתי מה יהיה בבוקר, מי תהיה העובדת סוציאלית ומי נהג המונית. הפחד שגיא יעשה פיפי בלילה תפס אותי חזק, כל רגע בדקתי אותו. דב לא אהב את זה, הוא העניש אותו בבוקר, כל פעם שברח לו פיפי היה מוציא את המזרן החוצה ומניח אותו על הגדר. נירה שתקה ולא התערבה.
התיק שלי ושל גיא על הגב, לבשנו מכנסי שלושת רבעי וחולצת בית-ספר עם הסמל של "אמית" שם התחלנו ללמוד השנה בכיתה א'. לא שטפנו פנים ולא צחצחנו שיניים, יצאנו כך, נירה ודב עמדו בפתח. נהג המונית התקדם, עשיתי את עצמי כאילו שאני לא רואה, אבל ידעתי שזה אבי הנהג. אמרתי לגיא בשקט, אל תפחד, זה לא רחוק מכאן, למרות שלא ידעתי איפה זה. ראיתי שיש לו דמעות בעיניים ושהוא פוחד. שמנו את התיקים על הכיסא האחורי של המכונית ועלינו. לידינו ישבה מיה, עובדת סוציאלית שהחליפה את מיטל, הן תמיד התחלפו. פעם היה אפילו עובד סוציאלי שקראו לו שמוליק, הוא ליווה אותנו כמה זמן, וכבר לא רואים אותו. זכרתי אותו כי זה השם של סבא שלי.
המונית עצרה ליד שער גדול. בוקר טוב חמודים, בואו אתי, אמר האיש וליווה אותנו למשרד. בכניסה המתינה לנו אשה גדולה מחייכת. היא לבשה שמלה סגולה ועליה חלוק לבן שהגיע לה עד הברכיים, קצת מצחיקה, נראית כמו סבתא. ידעתי שזה מטופש ושזה לא אמיתי אבל בכל זאת דמיינתי את זה. בוקר טוב נועם וגיא, אני חמדה, אם הבית בכפר, בואו תשתו פטל בטח אתם צמאים, ונלך לשים את החפצים בחדר.
היה חם, החזקתי לגיא חזק את היד, הוא הסתכל עלי, חשבתי שאולי סתם הוא הסתכל, חיפש להבין ממני משהו. כשלא רצינו שיבינו אותנו, דיברנו בעיניים. גיא פחד שיפרידו אותנו, מיה החזיקה לי ביד וביד של גיא. חמדה הלכה בראש הטור, נכנסנו יחד לחדר לשים את הדברים. בחדר היה חלון עם סורגים צהובים, שתי מיטות בצבע חום עם שידות באותו צבע, ארון שתי דלתות, כוננית, שולחן כתיבה ושני כיסאות, הכוננית בצבע לבן הייתה תלויה מעל השולחן. וילון צבעוני עם פרחים אדומים, ורקע אפור שתפס את העיניים שלי לכמה שניות.
זה מה שקורה לי כל פעם כשהפחד מחכה לי. פחדתי בבית-הספר, בהפסקות, פחדתי שיגידו לגיא משהו נוראי למשל שיש לו ריח של פיפי, ושדב ונירה לא באמת אבא ואמא שלנו, זה היה מעליב. פחדתי מהחושך בלילה, אפילו הרוח שהזיזה את השיח מתחת לחלון בבית של דב ונירה זה הפחידה אותי, אבל הכי הרבה פחדתי מדב, כשהוא כעס הוא היה מרביץ, הכי הוא הרביץ לגיא, לי לא היה בורח פיפי.
אם הבית נכנסה אתנו לחדר, שמנו את הדברים והלכנו אחריה. המקום היה גדול ומפחיד, חיכינו הרבה זמן ליד המשרד, מיה ישבה אתנו כל הזמן הזה, ליטפה לנו את הכתפיים ואת הראש, עכשיו יכול להיות יותר בטוח כאן אמרה, אבל לא כל כך הקשבתי לה והלב שלי דפק מהר, הייתי קצת מבולבל, פחדתי. רציתי אפילו לבכות אבל לא יכולתי בגלל שגיא תלוי בהרגשה שלי, חשבתי שהוא פחד וקצת נבהל ממני שפחדתי ועצרתי את עצמי. מיה התכופפה, חיבקה אותנו, אהיה בקשר אתכם אבוא לכאן ביום שלישי, בעוד יומיים זה לא הרבה זמן. הסתובבה והלכה לכיוון השער.
"שלום, אני נועה, אני אהיה המדריכה שלכם, מיה הלכה אבל אתם תישארו אתי. אני גרה כאן זה יהיה קרוב לחדר שלכם, אתם יכולים לגשת אלי מתי שתרצו, בלי להתבייש ובמיוחד עכשיו, שאתם חדשים פה. אם יש משהו, אפילו אישי שתרצו לספר לי, או לבקש, או סתם לשתף אותי אני כאן. כשנחזור לחדר תשטפו ידיים ופנים תחכו לי עד שאגיע אליכם כי יש עוד שני חברים שצריכים להגיע היום, אולי תכירו אותם ותוכלו לשחק ביחד. בארבע אני אבוא לקחת אתכם לאכול משהו קטן לפני ארוחת הערב".
גיא הסתכל עלי, הסתכלתי עליו חזרה, הוא ראה שאני מזיז את הראש שלי, אבל לא דיברנו בכלל, הסתכלנו אחד על השני, הרגשתי שגיא לא מרוכז וחושב על משהו אחר, הרגשתי את זה, הוא פחד קצת מהמקום החדש בלי שראו עליו שום דבר, אבל אני לא בטוח בזה.
שחררתי את היד מהיד של גיא, הוצאתי את החולצה והמכנסיים, קיפלתי אותם ואז פתאום נזכרתי בדב וזה עשה לי צמרמורת, שמתי על הארונית שליד המיטה . גיא אתה מסדר את התיק שלך, שאלתי, עוד מעט באים לקחת אותנו לאכול, הוא הסתכל עלי, הזיז את הראש וסימן לי בתנועה של כן, הוא פתח את התיק ביד שלו השמאלית הוציא חולצה ומכנסיים ותמונה קטנה על מגנט שלנו ממסיבת ט"ו בשבט, הסתכל עליה ודחף אותה בתיק בפנים. אתה לא מדבר? שאלתי אותו, וגיא ענה כן בלחש, אני מדבר.
גיא הלך כמה צעדים, התקדם לכיוון החלון, הזיז קצת את הווילון שלא יראו מבחוץ שהוא הזיז אותו והסתכל החוצה. הוא שאל בעיניים חצי פתוחות. מתי לוקחים אותנו לאכול? עוד מעט, אמרתי לו. הפה שלי הריח ריח של רעב, לא אכלנו מאתמול, אבל אני לא בטוח בזה.
לא יכולתי לדעת מה השעה, גם גיא לא יודע לקרוא שעון. חיכינו שנועה המדריכה תבוא, ישבנו על המיטה קרובים מאוד. גיא נעמד על אצבעות רגליו הביט עוד פעם מהחלון ולא הפסיק להסתכל, שפשף את העין, התקרבתי ואמרתי לו, גיא אל תדאג לי, אני מתגבר, ידעתי שהוא תלוי בהרגשה שלי ובגלל זה אמרתי לו כך. הוא הסתובב אלי לכמה שניות, הסתכל עלי חייך חיוך שאני מכיר אותו, זה בדיוק לפני שהוא מתחיל לבכות, הוא בכה וניגב ביד אחת את הדמעות. חשבתי על זה והחלטתי להגיד לו עוד משהו. גיא אל תפחד אנחנו ביחד כאן.
נועה המדריכה נכנסה, ליטפה את הראש שלו והרגיעה אותו. מה קרה חמוד, למה אתה בוכה, אני פה אל תדאג, הייתי צריכה ללכת לדקה, כי חברים חדשים הגיעו היום. עוד מעט נעבור וניקח אותם אתנו יחד, נלך כולנו לאכול משהו לפני ארוחת הערב.
גיא התבייש קצת שהיא ראתה אותו בוכה, פחדתי שהוא מפחד ולא ידעתי מה לעשות. נועה המדריכה הרגיעה אותנו עוד פעם. "אל תדאגו, אני כאן ואתם יכולים להיות שקטים, אני אשגיח עליכם". גיא חייך אבל ראו שקודם הוא בכה. העין שלו הייתה אדומה. "מה יש לך בעין חמוד, היא כואבת לך?" שאלה נועה, הוא הזיז את הראש בלא. "מחר אפשר ללכת לרופא ואולי הוא ייתן לך טיפות עיניים או משחה וזה יעבור לך. שטפתם ידיים ופנים?" רגע היינו בשקט, אחר כך הזזנו את הראש לכן, בלי לדבר, אפילו לא זזנו מהמקום.
ביחד, סגרנו את החדר והלכנו עם נועה לחדר הצמוד. לחברים שהגיעו היום. עברנו בשביל צפוף, החדרים צמודים אחד לשני, ליד כל כניסה היו עציצים בצבע לבן. מלא זיתים שחורים נפלו מהעץ היו מפוזרים על הדשא. השעה נראתה כאילו מתחיל להיות ערב, התחלתי להרגיש קר, אבל המשכנו ללכת עד שהגענו לחדר של החברים החדשים. נועה התכופפה, דפקה חלש בדלת, הציצה ופתחה אותה. על המיטה ישבו ילד וילדה. "תכירו", נועה אמרה, "זה לירן וזו מיכל". ולהם אמרה: "תכירו זה גיא", ואחר כך הצביעה עלי ואמרה "זה נועם, הם תאומים". הם חייכו. אנחנו לא כל כך. הם נראו לי פתאום יותר קטנים.
הייתי צריך להתרגל למצב החדש ולא ידעתי מה להרגיש. הלכתי אחרי גיא צעד אחרי צעד וכשהוא היה עושה שני צעדים ואני רק אחד אז פחדתי שהוא יתרחק ממני. בדרך נועה המדריכה הצביעה על שני בתים, "תראו זה חדר האוכל, זו התחנה לבית הספר, זה המועדון שלכם. יש גן שעשועים בכפר", והצביעה עליו מרחוק, אבל לא ראינו אותו, כי העצים הסתירו.
נכנסנו לחדר שהיו בו מלא ילדים, יושבים בשני שולחנות ארוכים. הם אכלו וליד כל ילד כוס בצבע תכלת וצלחת לבנה.
