סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
Close this search box.

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

על הבושה: כיסויים זה מה שחשוב

נועה ירון דיין אומרת שהקדוש ברוך הוא יושב בשמים ומסתכל מלמעלה על הבנות שלו ורואה נשים קטנות עם בובו גדול

ההרצאה של נועה ירון דיין בשדרות נפתחה בהתייחסות לכיסויי הראש של הבנות בקהל. היא סרקה אחת אחת במבטה וקראה: אני רוצה כמו שלך, גם כמו שלך, ואני צריכה את זה היום, אני מצטלמת מחר.

התוודעתי אל נועה ירון דיין בספרה "מקימי". היא כתבה בו על סיפור התשובה שלה ושל בעלה לשעבר יובל דיין. כמה שנים אחר כך הופקה סדרת טלוויזיה בהשראת הספר. הדרך התשובה שלה עוררה בי סקרנות לראות בדת דברים שלא ראיתי קודם. לדבריה, היא אישיות שנעה בין חוסר למלאות, וכשחזרה בתשובה מצאה את המלאות, את השלם. וכשבעלה חזר בשאלה והכל התפרק לה בין הידיים, היא חזרה לנקודת ההתחלה, החוסר ומשבר האמונה, שממנו צמחה החזרה בתשובה שלה.

מישהי מהקהל צעקה לפני שהחלה ההרצאה: "זה לא הכיסויים זה האנשים". היא ענתה בלי למצמץ: "לא, לא, לא. תאמיני לי. אנשים אני מכירה. כיסויים זה מה שחשוב". והמלים שלה מהדהדות בי, יוצרות פער בין השלם לכל מה שלא בחיים, ואלה לא סתם מילים. אלה מילים מאישה שצמחה בכל כך הרבה מובנים, שעברה בין מקומות, בין אנשים, חוותה שינויים טובים ומטלטלים, הדורשת ממני לרדוף אחריה, לראות שיש לה עוד במה להיאחז.

נועה ירון דיין
נעה בין חוסר למלאות. נועה ירון דיין | צילום: חן איילה גרוס

במשך כל ההרצאה ידעתי שזה המשפט שינחה אותי ויזרוק אותי בו בזמן להמון סיטואציות בחיים. המשפט שטחי ועמוק בו בזמן, מצמצם אותך כאדם, אתה אבק של חומר, אבל מרחיב את הפנימיות שלך. הכיסוי מגלה את מה שאין לו מקום חיצוני. אם כיסוי הראש מתיימר לכסות את השיער על פי ההגדרה המקורית, איך קורה שתשומת הלב באולם מופנית אליו? והיא ממשיכה: "אתן יפות באופן קיצוני". מה שמרשים אותה, היא אומרת, הוא שנשים מצליחות להיות יפות עם כיסוי ראש. והיא מתנצלת באוזני שאר הבנות באולם שלא מכסות את ראשן, ולא מעוררות תשומת לב כמו אלו שכן.

תוך כדי ההרצאה שעוסקת בחיים האישיים שלה היא חזרה שוב ושוב לעניין כיסוי הראש. מתבדחת על כך שכשהקדוש ברוך הוא יושב בשמים ומסתכל מלמעלה על הבנות שלו, ורואה נשים קטנות עם בובו גדול. ושוב היא מכניסה את הנשים בקהל לתבנית ברורה, שבה הכיסוי הוא שחשוב, וכמה שיותר גדול הרי זה משובח.

אעשה קצת סדר בדברים. לכסות את הראש זו מצוות עשה מן התורה לאשה נשואה. אבל היום, בשנת 2020, סרטים לראש, כובעים, סיכות לשיער, קשתות ופאות נהפכו לטרנד אופנתי בכל העולם. אם בעבר נשים היו מכסות את ראשן בפיסת אריג נטול כל גזרה, ערך וטעם, היום ככל שהמטפחת שלך יקרה יותר, מורכבת מאריגים בצבעים שונים, את מבינה לעומק למה התכוונה ההלכה. מקור ההלכה הוא בפסוק "ופרע את ראש האישה" (במדבר, ה, יח), רמז שראש הנשים הנשואות היה מכוסה, והיה מבדיל בין נשואות לרווקות.

נשים אשכנזיות נוהגות לכסות את הראש בפאה, ונשים ספרדיות במטפחות או כובעים. חרדיות מודרניות נוהגות לבחור בפאת "קאסטם" העשויה שיער טבעי וארוך יותר מהפאות הרגילות והקצרות. בחסידויות ויז'ניץ, בעלז וסאטמר הנשים מכסות את ראשן בפאת "בענד", פאה קצרה ומסודרת, ובנוסף גם בכובע קטן. ובציבור הדתי לאומי, הנשים נוהגות לחבוש כובעים, סרטים או מטפחות.

אוסף מטפחות
מפיסת אריג נטול כל ערך וטעם, לטרנד אופנתי כלל עולמי | צילום: חן איילה גרוס

אך בעדה הספרדית היום אין לדבר על כיסויי ראש בלי להזכיר את הבּוֹבּו, או בּוֹבּוֲן, או בּוֹבּי. זהו בסיס הנפח למטפחות הראש, המונע החלקה ומוסיף נפח וגובה לראש האישה הנשואה. היום יש כמעט לכל בחורה דתייה חברה העוסקת בייצור מטפחות, בתפירה, ביבוא, ונוספו שלל סוגים ושמות למיני מטפחות ובסיסיהן.

יש בובי גדול, וגם בובי קטן, למי שמכסה ראש מלא.

יש חצי בובי גדול, וחצי בובי קטן למי שמכסה חצי מראשה.

ויש גם סוגי מטפחות – לונגים, צעיפים, טורבנים, ופשמינות.

את כולן תוכלו למצוא באוסף המטפחות שלי אבל רק טורבן אחד, כי זה די מבוגר. "כיסויים זה מה שחשוב". ועוד איך חשוב, בעיקר במגזר הדתי לאומי. הנראות נהפכה היום לחלק בלתי נפרד מאישיות האדם, לפחות במגזר הדתי, החרדי והמודרני. והכיסוי לא יכול לעמוד לעצמו, הוא חייב להתאים לבגד, לעגילים, להופעה, לאירוע. יש מטפחות לאירועים, לרוב אלו יהיו הלונגים והטורבנים. ויש מטפחות פשוטות ליום יום, צעיפים ופשמינות. ויש כובעים שהם כבר למגזר הדתי המבוגר יותר. למה? כי לא הומצא הבובי שיכול להיכנס תחתיו.

כל ההתעסקות היום יומית הזאת, איך לכסות, כמה לכסות, אם להוציא קווצות שיער או להסתיר: המחמירים פסקו שיש לכסות את כל השיער, בלי שאף שערה תבצבץ החוצה. לכן אשכנזים החמירו וראו בפאה פתרון מושלם למצווה זו. ואילו המקלים התירו לאישה שבחרה לכסות עם מטפחת לחשוף מעט משערה, כארבע אצבעות ידיה. חלפו להם כמה דורות מאז פסק ההלכה הזה, ואיש לא שיער שהאופנה הולכת להיות חלק מהותי גם בחייהם של אלה המקיימים אורח חיים דתי. הפאות נעשו ארוכות יותר, מציאותיות יותר. ממש קשה היום להבחין אם אישה מכסה את ראשה או שמא זה שערה הטבעי.

שתי נשים דתיות עם מטפחות
הכיסוי מגלה את מה שאין לו מקום חיצוני | צילום: חן איילה גרוס

וככל שהבובו גדול יותר, והמטפחת צבעונית יותר, את יותר דתייה? יותר מאמינה? יותר מקיימת את המצווה בדבקות? ומה על אלה, שלא מבינות גדולות באופנה, או נמאס להן לעמוד כל בוקר מול המראה, ולנסות את מזלן בקשירות שונות ומשונות, והן מחליטות לוותר, מניחות את המטפחת, בלי בובי, בלי תקווה ובלי חלום, ויוצאות אל העולם נטולות חן, אופנה וטעם? גם לציבור הדתי לא ברור מי התחילה בטרנד הזה, שמחלק את הבחורה הנשואה לתבנית, אופנתית או לא. ואם אין לך ברזומה לפחות סדנה אחת עם אושיית אינסטגרם שמלמדת קשירת מטפחות על פי צו האופנה, את לא חלק, את סתם עוד דתייה מקיימת מצוות, ולא מהדרת.

את לא חלק, אם לא שמעת על הודולה, כלומר, הודו לה', מותג אופנה שיצרה הודיה ליהאני, שמשלב הכל מהכל, גם בובי מותאם אישית, גם כיסויים שיתאימו לבובי, גם בגדים שיתאימו לכיסויים, והגרנד פינאלה, מעלה סרטונים לרשתות החברתיות, צעד אחר צעד לקשירה המושלמת והמגוונת.

אין ספק, או שמא צריך להיות אחד כזה, שכיסוי על פי ההגדרה מיועד להסתיר, לבודד, לייחד. משהו הוחמץ אולי לאורך השנים, מה שתפקידו להסתיר, נהפך למבדיל במלואו, נהפך לבולט ושונה מהנוף הסתמי. לא במקרה, נועה ירון דיין שמכסה גם היא את ראשה, התפעלה מהכיסויים שמילאו את האולם, לאף אחת לא היה את אותו כיסוי, כל אחת עם צבעים שונים, סגנון שונה, בד שונה, קשירה שונה, כל אחת אחרת מחברתה. ואולי היא טועה, והכיסוי לא חשוב כמו שהיא מתארת? מה שבטוח הוא שהכיסוי שומר לעצמו את כל החיצוני והפרוע, ומפנה את קדמת הבמה לפנים, היחידות שגלויות בכל שעות היממה.

בחורה עם כיסוי ראש
היום אם הכיסוי לא מספיק אלגנטי ויוקרתי, את לא מקיימת את ההלכה על פי ההגדרה החברתית | צילום: חן איילה גרוס

"אני קמה, נוטלת ידיים, מסתכלת על עצמי בראי. מחזקת את הקשר במטפחת. קשר אחד פשוט, לא מתחנף. מטפחת טורקיז שמכסה את הכל, אין שום רמז לשיער שתחתיה" (מקימי, עמ' 11): קשר לא מתחנף, פשוט ולא רומז לשיער שמתחת. בשנת 2007 אלו הדברים שבהן האמינה ירון דיין. והיום, 13 שנים אחר כך, קשר פשוט ולא מתחנף לא נכלל בהצלחת כיסוי הראש.

לא ברור לאיזה מסלול עוד ייקחו את המצווה הזו, ולאיזה גבולות ימתחו אותה. אבל הסגנונות לא יעצרו כאן, יתווספו סוגים שונים, צבעים לא קשורים, וסוגי קשירות שלא יהיו קטנות ועדינות. יותר ממצווה, הכיסוי הוא טרנד, גם במגזר הדתי יהודי, זו ההלכה וזה נחמד, אבל לא ישאירו אותה נטולת אופי וסטייל. עשר שנים קדימה מהיום, הטרנד ילך ויתחזק, המטפחת המושכת ביותר, שתתנשא לגובה לא יאומן, עוד תשבור שיא גינס, וכל זאת בשם הצניעות.

 

הכתבה פורסמה במגזין התרבות "מעמול" מס' גיליון 11 של המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר