סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
Close this search box.

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

עינב (ג'קסון) כהן ברשת

בימים אלה עלה להאזנה ברשת אלבום הבכורה של עינב (ג'קסון) כהן, "עץ נופל ביער". אחרי שנתיים של עבודה, ואחרי שכבר הוציאה את אלבומה החדש לחנויות, הבינה ג'קסון, פסנתרנית מחוננת ומעניינת,  שהדרך הטובה ביותר לקידום הקריירה שלה היא באמצעות העלאת שירים ואפילו אלבומים שלמים לאינטרנט. 

האתר של ג'קסון בנוי כאתר בלוג, ופונה באופן אישי לקוראים. באתר מפורטים תאריכי ההופעות שלה, המלצות להופעות ושירים שחביבים עליה במיוחד, נימה אופטימית והאזנה לשירים שלה, בחינם כמובן. "לא תכננתי את זה", אומרת ג'קסון, "יש לי חיבה בסיסית לטכנולוגיה, לעיצוב גרפי ולכל מה שמסביב. מצאתי את עצמי ממש מאז השיר הראשון מעלה את השירים לרשת. בהתחלה באתר 'במה חדשה', אחר כך במייספייס, בפייסבוק והיום בעיקר באתר הבית שלי. זה הרגיש לי נכון מההתחלה. אני מאמינה שהיום כל אחד ממציא לעצמו את הדרך שלו. אין חוקים של ממש, וזה כאוס מאוד יצירתי ומעורר השראה".

לאתר של עינב (ג'קסון) כהן

עינב (ג'קסון) כהן. צילום: יח"צ
עינב (ג'קסון) כהן. צילום: יח"צ

מה גרם לך להתאהב במוזיקה ולהבין שאת רוצה לעשות מזה קריירה?

"לאהוב מוזיקה זה קל. עבורי היא תמיד הייתה שם, טבע שני. זה התחיל מהתקליט 'פטר והזאב' ששמעתי בילדות ורדיו פתוח בשבתות בבית מהבוקר בקולי קולות. היו שנים שלמות בילדות שהייתי מחוברת לאזניות של הווקמן והדיסקמן והחוויה של ללכת להמון הופעות לבד היתה מגיל מאד קטן. דמי הכיס תמיד הלכו על דיסקים, ולכל מצב רוח הייתה לי אהבה מוסיקלית אחרת. מה שגרם לי להתמסר למוזיקה באופן מוחלט היה החיבור הפיסי הבלתי תלוי לפסנתר. קשה להסביר בלי להיסחף לקלישאות, אבל להתיישב ליד הפסנתר מסדר לי את הגוף ואת הרוח".

ג'קסון בתפקיד "הפסנתר המלווה"

כמעט כמו כל ילדי שנות השמונים, גם ההורים של ג'קסון שלחו אותה ללימודי אורגן בגיל חמש. "אחרי זמן מה הבנתי שאני מגיעה לשיעור שעה לפני הזמן רק כדי למשש את הפסנתר שהיה שם בפינת החדר. התאהבתי. המשכתי במגמת מוזיקה בתיכון בהרצליה, לא מגמת ג'אז רצינית כמו בבתי ספר לאמנויות, אלא מסגרת שבזמנו היתה מאד אלטרנטיבית, כמעט אנדרדוגית. למדתי שם גם תיאוריה והרמוניה, אבל השיעור האמיתי היה הרכבים שהקמנו והופעות. שם גם התחלתי לנגן עם מיכל גבע, החברה הכי טובה שלי. ובעצם מאז לא נפרדנו. באותה תקופה, ובמשך כמה שנים קדימה מאז, לא הייתי במרכז, אלא בתפקיד 'הפסנתר המלווה', עמדה שאני קשורה אליה חזק מאד עד היום, שלימדה אותי להקשיב ולצלול ולהתאהב בניואנסים, ובעצם את כל מה שאני יודעת".

לאחר שנים בהם עסקה במוזיקה כפסנתרנית בלבד המשיכה ג'קסון את דרכה לכתיבה. "זה לא היה תהליך ברור, הכתיבה לא הגיעה באופן טבעי, אלא מאד בהפתעה. קצת כמו תאונה טובה. אחרי שזה קרה, נשמר ביניהם קשר מאד חזק. הפסנתר הוא חלק בלתי נפרד מהשירים, האופי שלהם נשאר פסנתרני מאד באופן כמעט טוטאלי. להקלטות של האלבום הגעתי כשכל השירים למעשה מעובדים לפסנתר. היה בתוכו את כל הסיפור. היה חשוב לנו מאד לשמור על הלב הזה של השירים והחברים הנפלאים ניגנו תפקידים שבעיקר יוצאים מתוך הפסנתר ושומרים עליו".

http://www.youtube.com/watch?v=SK_yLL4JYGw

"יהודה עדר היה האדם הראשון שהצליח בעדינות ובנחישות לשלוף אותי מהקונכייה שהייתי מקופלת בה, ולעורר בי בגיל 23 את השיר הראשון. לפני כן מעולם לא שרתי, ובעיקר לא דמיינתי שאי פעם אשיר. לא יהיה מוגזם לומר שהרגע הזה שינה את חיי, זה מפגש שיילד ממני הרבה מהשירים שלי ובעיקר לימד אותי את היופי והחשיבות של הרגע הראשוני שלי לבד עם הפסנתר. עד היום אני מאוהבת בפורמט הזה, וגם בהקלטות האולפניות הכי משוכללות אני משתדלת לשמר בעיקר את מה שבוסרי ורועד וחי".

אל תקראו לי ג'קסון

ג'קסון מודה כי היא צריכה וקשורה לארבעת הקירות שלה, אך גם עם הפסנתר היא מצליחה להסתדר כתחליף לבית. "ליד כל פסנתר הגוף שלי מיד מסתדר, ובהופעות למשל, עם כל ההתרגשות והמתח, זה המקום שבו הכול מרגיש לי במקום. כמעט בבית".

הקשר לבית השפיע מאוד גם על כינויה, ג'קסון. "כשהייתי בת חמש נראיתי כמו הג'קסון השישי החסר בחמישייה. זה היה בגלל השיער ובגלל השיזוף הקיצוני. היו הרבה שנים שספגתי הרבה עלבונות על השוני הזה, וניסיתי לטשטש אותו ולברוח ממנו, ובאיזשהו שלב ה"ג'קסון" פשוט השתרש. למרות זאת, אני יוצאת בקריאה לעולם- אנא, קראו לי עינב".

כבר לא בתפקיד "הפסנתר המלווה". צילום: מאי צבן
כבר לא בתפקיד "הפסנתר המלווה". צילום: מאי צבן

אלבומי כאב

המוזיקה שג'קסון שמעה בילדותה חילחלה אל אלבומה, "עץ נופל ביער". "לתקליט הראשון של יהודית רביץ ששמעתי בילדותי שמור מקום חם בליבי. גם האלבום הראשון של אביתר בנאי היה רגע דרמטי ובלתי נשכח. בגלל השירה, הפסנתר מעולם אחר, המילים, הכאב שהתפוצץ שם. זה אלבום שמשנה אותך". גם התכנים שבאלבום מלאי כאב ועצבות. "אני חושבת שאי אפשר לבחור על מה לכתוב או לצייר, או לרקוד. זאת אמנות, והיא חומקת מתוכנו, ועד היום לא התווכחתי איתה, אלא פשוט שמחתי וכאבתי והתרגשתי על קיומה".

"משהו בחיבור עם הפסנתר לוקח אותי אל המקום הזה. בשנים האחרונות נתתי לו פשוט לגנוב אותי לשם והתמסרתי לכל מה שבא. יש המון שמחה בחיים שלי, ולא הכול מצליח להגיע אל השירים. אין לי הסבר, ואם יש איזו חוקיות אז היא מאד נסתרת בעיניי, וככה בדיוק אני אוהבת את זה".

בחודש הבא תטוס ג'קסון לאיטליה לצפות בהופעה של המוזיקאית האהובה עליה יותר מכל, פי ג'י הארווי. גם אלבומה האחרון של הארווי, מלא בכאב. "זהו אלבום מטלטל שהוקלט בכנסיה. יש בו לחנים אנגליים כמעט עממיים וטקסטים חותכים, ומעל הכל– הקול החד פעמי שלה. היא מצליחה להמציא את עצמה מחדש בכל אלבום, ובכל פעם זה רק מרגיש יותר אותנטי, שורשי ומדויק".

ג'קסון מקווה להמשיך ולהפיץ את האלבום שלה לכמה שיותר אנשים. "אני עדיין עסוקה באהבה גדולה בלתת לאלבום הבכורה את כל תשומת הלב שמגיעה לו. אני גאה בו, אוהבת אותו ושמחה עליו ומקווה להביא אותו אל כמה שיותר אוזניים ולבבות. באופן טבעי, אחרי שנה של התעסקות בכל מה שמסביבו, אני מקווה בעיקר לחזור ולהתכנס אל המקום של היצירה ולחפש. אני גם מאד אוהבת להופיע, זה הפך לכמעט צורך פיזי. אני מקווה שתהיה לי את הזכות לעשות את זה כמה שיותר".

לאלבום המלא "עץ נופל ביער"

עטיפת האלבום "עץ נופל ביער"
עטיפת האלבום "עץ נופל ביער"