ישנם רגעים שהכול נראה אבוד, יש כאלה שיפחדו, כאלה שיתפללו, ויש גם כאלה שיאכלו עוגיות כדי להפיג את הלחץ.
"בטוח חיסלנו להם בכיר" – זה מה שדוד שלי אמר בבוקר 7 באוקטובר, כשכולנו במקלט הקטן באופקים. הבנו שמשהו חריג קרה כשהאזעקות לא הפסיקו. אנחנו שומרי שבת, אז לא יכולנו לרוץ מיד לאמצעי התקשורת. לאחר זמן מה, כשהאזעקות הפסיקו, יצאנו לרגע החוצה. אני ודוד שלי הסתכלנו על השמיים בזמן שכולם עלו בחזרה לבית של סבתא שלי. השמיים נראו כאילו קשקשו עליהם, שובלים של עשן מכל עבר.
פתאום אחד השכנים בקומה הראשונה יצא מהחלון ואמר שיש מלא מחבלים בעיר -לא האמנו.
הוא התעקש ואמר לדוד שלי (שלא שומר שבת) -שייכנס לטלגרם. באותה שנייה עלינו למעלה, הדיווחים החלו להגיע ודוד שלי כל רגע עדכן אותנו. אני זוכרת שדודה שלי סירבה להאמין. "אין מצב זה פייק ניוז" היא אמרה. יש לה נטייה כזאת לפעמים קודם כל להגיד "אין מצב" , דוד שלי תמיד מתעצבן עליה שהיא קודם כול מסרבת להאמין ורק בסוף היא נכנעת לאמת. לפעמים זה נראה כמו ויכוח של ילדים קטנים, וזה יכול לשעשע, אבל באותו רגע זה לא היה מהרגעים שדוד שלי מראה לה נשר טורף ארנב והיא אומרת שזה בטח סרטון של בינה מלאכותית ואנחנו צוחקים עליה; הפעם דוד שלי התעקש והסביר לה שהוא רואה סרטונים של מחבלים בכל הדרום ושיש מלא הרוגים במסיבה ברעים.
באופקים? חשבתי לעצמי, מחבלים באופקים? במקום הכי בטוח בשבילי? הרי זה כמו בית שני שלי, אם לא ראשון. זה הבית של סבתא, גדלתי פה. איך דוד שלי מיקי תמיד אומר לי: "את אולי מהמרכז, אבל את דרומית בנשמה". אפילו הלימודים שלי בדרום. כשסיפרתי לחברים שאני מתכוונת ללמוד בשדרות הם היו שואלים אותי תמיד "מה איבדת שם?" ואני הייתי מחייכת, הרי אף פעם לא איבדתי. תמיד מצאתי בדרום חום, אהבה, אנשים, משהו שייחודי רק לשם.
אופקים הייתה בשבילי תמיד המקום החם והבטוח, ופתאום בן-רגע מצאתי את עצמי לכודה באופקים שמלאה מחבלים, אופקים שלא בטוחה. לאחר שהבנו שהמצב הרבה יותר גרוע משחשבנו העדפנו להישאר בבית בזמן האזעקה ולא לרדת למקלט. המקום שאמור להגן עלייך מטילים לא יגן עלייך ממחבלים, חשבנו. ההנחיות היו לסגור תריסים ולא להביט דרך החלונות, שלא ידעו שיש אנשים בבית.
סבתא שלי ישבה בסלון רגועה ואמרה לנו שלא נילחץ. "ה' יציל אותנו, אל תדאגו", היא אמרה בנחת הרוח שלה. היא עוד חשבה ללכת לבית הכנסת, ועצרנו אותה. האמונה הטהורה הזאת שהביאה אותה ארצה היא זאת שגם גרמה לה להביט בנו בעיניים טובות ולשדר שיהיה טוב, היא ניחמה אותנו בחיוך הטוב שלה.
בזמן האזעקות פשוט התפללנו. אחי החליט שזה זמן טוב לסיים את העוגיות שהכנתי לשבת, ואני הצטרפתי אליו והכרחתי את בני הדודים הקטנים שלי לאכול, היינו חייבים להוציא אותם מסרט האימה הזה לרגע. מי חשב שנאכל עוגיות בזמן שמחבלים נמצאים לא רחוק מאיתנו ואנחנו נמצאים בתסריט גרוע במיוחד? אבל מתברר שלא רחוק מאיתנו לעוגיות היה תפקיד עוד יותר מרכזי בשבת הזאת -אצל רחל אדרי הגיבורה שהאכילה אותם כדי להרוויח זמן.
ב- 8 באוקטובר מצאתי את עצמי נסה מאופקים. העיר הייתה נצורה, ובאותו יום בסביבות השעה חמש הפעלתי שיקול דעת מהיר והחלטתי שאני לוקחת את נועם, אחי הקטן בן ה-13, ואנחנו חייבים לצאת מאופקים. אני הייתי צריכה להתייצב יום למחרת בבסיס בצו 8, ואת אחי האמצעי אביחי כבר לקחו לבסיס באותו הבוקר. לא ידעתי כמה זמן כל זה יימשך, והרגשתי שאני חייבת להביא את אחי הביתה להורים שלי כמה שיותר מהר. הייתה קצת הפוגה באזעקות והחלטתי לנצל את זה ולנסוע הביתה דרך רהט ולא בדרך המקורית, כי היו עדיין התראות למחבלים בציר. התפללתי כל הדרך ופשוט הרגשתי שאני נסה על נפשי, במדינה שלי, מהמקום שבחיים לא חשבתי שאצטרך לברוח ממנו.
בדרך נסעתי חדורת מטרה. הסתכלתי לכל עבר, ערנות שיא. נועם ישב מאחורה, העדפתי שלא יהיה בחזית, לא ידעתי איזה נסיעה הולכת להיות לי, הכול היה מעורפל.
באותה נסיעה קיבלנו בשורה מרה: אליעד אוחיון, שהיה נעדר עד לאותו רגע, נרצח וגופתו נמצאה. אליעד ז"ל היה מלאך בדמות אדם, שכל תכליתו הייתה חסד ושמחה. הוא הדריך בעמותות לילדים חולי סרטן, ושם הכרנו אותו, כשנועם החלים מסרטן. הספקנו לצאת עם אליעד לטיול חלומות בארצות הברית ונהפכנו למשפחה. שלושה חודשים לפני כן הוא היה בבר המצווה של נועם והרים את האווירה, אין אחד שלא שאל מי זה פצצת האנרגיה הזאת. באותו שבוע יצא לנו לדבר, והוא אמר לי שאם אנחנו אצל סבתא באופקים בחג שנבוא לבקר. לא הספקנו…אליעד נרצח כשיצא להתעמת עם המחבלים באופקים יחד עם אביו, שנרצח גם הוא. כמה טיפוסי בשבילו, לצאת ולהילחם בלי לחשוב פעמיים ובלי לדעת בכלל לקראת מה הוא עומד.
כשראיתי את הבשורה לא הצלחתי להתאפק, דמעות זלגו מעיניי, כשנועם שאל אותי מה קרה התעלמתי לכמה רגעים, אבל בסוף לא יכולתי להמשיך וסיפרתי לו. הוא פרץ בבכי. הוא ילד, הוא בחיים לא קיבל בשורה על מישהו קרוב שמת. היה לו בכי כואב מבפנים, וגם אני נשברתי. זאת הייתה הנסיעה הכי קשה שהייתה לי אי-פעם.
במהלך הנסיעה התעשתנו. בין מבטים חטופים לכל עבר לראות שהדרך בטוחה נזכרנו בשטויות שאליעד היה עושה – אי אפשר להזכיר אותו ושחיוך ענק לא יתפשט לך על הפנים, איזה מצחיק הוא היה, כמה טוב היה בו וכמה אהבה הוא פיזר לכל עבר. נזכרנו איך הוא צחק על נועם כשהוא שבר את השן שלו במיאמי ואיך הוא חיקה אותו, ולא הפסקנו לצחוק. ידענו שאם הוא היה רואה אותנו הוא היה אומר לנו "מה אתם בוכים?! אני במקום הכי טוב בעולם, אתם לא מבינים איזה סתלבט בגן עדן!"
כשהגענו הביתה סוף-סוף, הרגשתי הקלה. יצאנו מהאוטו, ונועם סימן לי על הרצפה, לא הבנתי למה.
"מה זה, נועם?" שאלתי, והוא הצביע על סיגריה מעוכה. "אליעד היה אוהב לעשן סיגריות" הוא אמר, ואני חייכתי חיוך עצוב, ידעתי שכל דבר יזכיר לו אותו עכשיו.
ב-7 באוקטובר נוצר סדק בלב, וכל פעם יש שבריר קטן שמזכיר לך את קיומו של הסדק הזה.
הזמן עבר והמלחמה נמשכת עד עצם היום הזה. יש הרבה רגעי עצב וגם רגעי שמחה. לפעמים את רוצה לשכוח כדי לכאוב פחות אבל המציאות מרעננת את הזיכרון, מה שבטוח זה שאני אוחזת בתקווה, הרי אנחנו כולנו תוצר של תקווה. המבט המרגיע של סבתא שלי תמיד חרוט לי בזיכרון. אלה זמנים קשים, המבט שלה אמר – מבט של ניסיון ארוך, מבט שיודע לצפות לטוב גם כשלא קל. אנחנו תוצר של אמונה. זה העם שלנו.
יש יגידו שהאופטימיות כרגע לא נראית ריאלית, אבל אפשר להיזכר בעוגיות של רחל מאופקים, שידעה גם היא ברגעים קשים בין חיים למוות לנצל את הכוח של המתוק, של הטוב, ולהיאחז בו; להיזכר בצחוק ובאופטימיות הנצחית של אליעד היקר ז"ל, ששורה בכל מקום ומלווה אותנו עד היום. הוא בישיבת הסתלבט שלו בגן עדן כנראה שותה משקה אלים שראוי לגיבורים כמוהו, ואנחנו כאן נמשיך להילחם על הבית ולאכול עוגיות של תקווה.
