"יכול להיות מאוד שהשנים, השיגרה, המתח, המחיר הגבוה של החשיפה והביקורות (הפחות טובות) גורמות לשחיקה, להתשה, לרצון להוריד הילוך, וזה בא בגלים, בתקופות. תחושת מיצוי, בהגדרה של עיתונאי אמיתי, לא באמת קיימת", כך אומרת העיתונאית אילנה דיין, אחרי שהיא סוגרת כבר עונה מספר 19 לתכנית התחקירים "עובדה" המשודרת בערוץ 2.
"עיתונאי אמיתי חי תמיד את הסיפור הבא, בשונה ממגיש של שעשועון טלוויזיה שעושה אותו דבר עשרים שנה, אולי בווריאציות שונות. בעיני זה יהיה משעמם אחרי שנתיים. בעבודה שלי, לעומת זאת, תמיד מחכים לסיפור הבא", היא מוסיפה.
"לדוגמה, נחת אצלי מייל לפני יומיים של חייל מרינס אמריקאי, שהייתי איתו באפגניסטן ובילינו ביחד סך הכל כמה שעות. הוא כתב לי במייל: 'יש איזה סוד שאני נושא אתי מאז השירות ההוא באפגניסטן. אני חייב לפרוק את זה ואני לא יודע איך'. הבנתי שמדובר במעשים בעייתיים או דברים שהוא ראה ולא סיפר עליהם, ואנחנו ממשיכים את ההתכתבות במיילים בינינו. בשלב הזה אני כבר חיה את האפשרות שאני אשב איתו בקיץ באמריקה, ואשמע ממנו דברים שהוא לא סיפר לאף אחד".
ככה אתם מגיעים לתחקירים של התוכנית? אנשים פשוט שולחים לכם מיילים?
לא. גם הדוגמה הזאת, זה מישהו שאנחנו הגענו אליו. זה מייל שהגיע אלי אחרי קשר ממושך שיש לי עם הבחור הזה, הרבה אחרי שהשתחרר מהמרינס וחזר מאפגניסטן. אני מאמינה שככל שאתה יותר פעיל – נוסע יותר, פוגש יותר, מעורב ביותר מעגלים, מתעניין ביותר שדות וסיפורים – ככה יש יותר סיכוי שתגיע למידע חשוב.
הסקופים לא ינחתו עליך מעצמם. צריך להתחבר לאנשים. כל עוד אתה נמצא בתנועה, נוסע ומחפש, אלו יהיו הזרעים שלימים יניבו את המיילים האלה, או את שיחת הטלפון בשעה מאוחרת בלילה, או את המפגש האקראי בקניון. כך אתה מגיע אל הסיפור הבא".
את זה את אומרת אחרי עשרים שנה, אבל איך הגעתם לתחקירים הראשונים?
"זה באמת היה קשה יותר להגיע אליהם, והתוצאה היא לא רק שהיינו צריכים ללכת לחפש את התחקירים האלה, אלא גם הרמה שלהם היתה פחות טובה. אלו היו כתבות טובות, אבל מבחינת כובד היעדים, בהכרח כיוונו נמוך יותר.
הכתבה הראשונה ששידרנו היתה על פנימייה של ילדים באזור בני ברק, שהבעלים שלה לוקחים לכיס חלק מהכספים שהם מקבלים מהממשלה, ולא מייעדים אותם לטיפול בילדים. זאת כתבה חשובה, אבל היא בטח לא בסדר גודל של פרשת האחים פריניאן, צאלים או הגרעין האיראני, או האמריקאים באפגניסטן. עם השנים כיוונו יותר גבוה".
מכל העונות, איזה תחקיר את הכי זוכרת?
את המשדר שעשינו על חטיפת ילדי תימן. אבל לאו דווקא כי זה הסקופ הכי מהדהד או שזו היתה התוכנית הכי טובה ששידרנו, פשוט הרגשתי אז, פשוטו כמשמעו, שנתנו קול לאנשים שלא היה להם קול. וזה גם נגע אצלי באיזשהו סנטימנט אישי. זה קשור לחבר טוב שלי, זוהר גושן, שלימים היה יו"ר הרשות לניירות ערך. כשלמדנו באוניברסיטה בארצות הברית ביחד, הוא סיפר לי איך בשנות השישים אמא שלו היתה מחביאה אותו מתחת למיטה בכל פעם שנכנסו אשכנזים לכפר.
שמעתי סיפורים כאלה מעוד קרוב משפחה שגדל באותן השנים בשכונה התימנית ביקנעם. זאת צלקת שנושא אתו כמעט כל מי שגדל אצל הורים שעלו מתימן בתחילת שנות החמישים. היו גם קודם פה ושם דיווחים, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהיה לזה הד בתוכנית טלוויזיה, בפריים טיים.
את משתדלת להציג את שני הצדדים למען האובייקטיביות, אבל קרה שבחרת צד או רצית לפחות לבחור?
"בתחקירים זה לא עניין של צדדים, זה עניין של עובדות. את יוצאת לתחקיר ברגע שאת חושבת שקרה משהו לא טוב. לדוגמה, אם ילדה קטנה מתה במהלך ניתוח פשוט לטיפול בפזילה, ואת מגלה שהבעיה המרכזית היתה שהרופאה נרדמה, זה יהיה עיקר התחקיר. אבל אם יש לי תחושה שהרופאה הזאת לא תצליח להביא את עצמה להתבטא טוב כמו הרופא המנתח (שגם הוא נושא באחריות מסוימת), למשל כי יש לו עורך דין צמרת, כי הוא מאוד פופולרי בצפון תל אביב, כי העברית שלו יותר טובה משלה – כל זה יגרום לי לוודא שאני יודעת כל מה שצריך לדעת מתחום טענות ההגנה של הרופאה.
אני גם אוודא שכל מה שנוגע לאחריות של בית החולים, שגורעת מאחריות הרופאה, יבוא לידי ביטוי בכתבה. בסוף אנחנו נצטרך לארגן את העובדות לפי השאלה מה קרה כאן? ואיך זה השפיע על מות הילדה. כך שזה לא עניין של בחירת צד. תשומת הלב לצדדים השונים רלבנטית לשאלות האלה: מי חלש מכדי להביא את גירסתו כראוי? למי צריך לתת "קביים"?
יכול גם להיות מצב – ולא תמיד הוא פסול – שבו השקפת העולם של הכתב משפיעה על הכתבה. כך היה עם אחד הכתבים שלנו בכתבה שעשה על הנאשמים של "עופרת יצוקה". שלושה חיילים משלוש תקריות שונות הועמדו אחרי המבצע לדין והוא ראיין אותם בפעם הראשונה. העמדה שלו, שבאה לידי ביטוי בכתבה, היתה שהשלושה האלה משלמים מחיר על הצורך של צה"ל לתת תשובות במישור הבינלאומי ולמצוא אשמים. העמדה שלו באה לידי ביטוי באופן שבו הוא ריאיין וצילם אותם.
בעיני זה בסדר גמור, הגם שהשקפתי קצת שונה משלו. גם אני הרשיתי לעצמי בפתיח הכתבה ובראיון שלי אחר כך עם שר הביטחון אז, אהוד ברק, להגיד: תשמע, יכול להיות שהיה צריך להעמיד את החיילים האלה לדין ויכול להיות שלא. אבל יכול להיות שהבעיה היא הרבה מעבר להם. יכול להיות שתורת הלחימה שבחרתם למבצע הזה איפשרה ואולי גרמה בחלק מהמקרים לפגיעה בחפים מפשע. יש כמה צורות להציג את אותו הסיפור. הכי חשוב להציג את העובדות כמו שהן היו – אחר כך זה לשיפוטו של הצופה.
יש דברים שאת מתחרטת עליהם במסגרת התוכנית? כתבות שפורסמו או דברים שנאמרו ולא היו צריכים להיאמר?
אם את שואלת אותי אם אני מצטערת על משהו שפורסם, על כתבה ששידרנו, התשובה היא לא. לעומת זאת יש דברים שאני מצטערת שלא פירסמנו. לא בכדי המצב הוא כזה: רמת הזהירות שלנו, הפילטרים שאנחנו מפעילים ומנגנוני הבדיקה העצמיים שלנו ושל הייעוץ המשפטי שלנו הם כאלה שהרבה פעמים אנחנו לא מפרסמים משהו מחשש שלא נוכל לעמוד בנטל הנדרש מבחינה משפטית, למשל להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות של הרופא לבין התוצאה הטרגית של הניתוח.
יש המון דברים שאני מצטערת עליהם אבל הם קשורים לדברים אחרים, כמו ראיון שהייתי מנהלת אחרת. למשל בראיון שעשיתי עם אמנון ליפקין שחק המנוח, בתקופה שהוא היה רמטכ"ל, אחרי כמה פיגועי אוטובוסים בתל אביב בשנת 1996, אני זוכרת שהייתי מאוד אגרסיבית. שאלתי אותו שאלות כמו: "אולי אתה לא מתאים להיות רמטכ"ל בתקופה כזאת? אולי צריך רמטכ"ל של דם ואש ותמרות עשן?"
רק בדיעבד הבנתי מה קרה לי. זה לא שאסור לשאול את הרמטכ"ל שאלות קשות. הבעיה שניסיתי לדבר כקול ההמון. במקום להישאר במקום המפוכח של עיתונאית ששואלת מצד אחד את הרמטכ"ל שאלות קשות ומצד שני לא מתלהמת ולא מחממת אותו, ניסיתי להיות הדוברת של הסנטימנט הפופולרי באותו רגע, וזאת היתה טעות. אחר כך התקשרתי להתנצל.
אבל אם לא היית עיתונאית, מה היית עושה?
"כשלמדתי משפטים היו שלבים שראיתי את עצמי עוסקת במקצוע הזה. בעיקר בצד הליטיגציה, ההופעה בבית משפט. באיזשהו אופן זה משיק לעבודה שלי היום מבחינת השימוש ביכולת הביטוי, יכולת השכנוע, הרטוריקה. אבל ברמת הפנטסיה, אני מדי פעם רואה את עצמי מדריכת טיולי ג'יפים בערבה".
הראיון המלא פורסם בכתב העת "מעמול" (גיליון 4), ההשקה ב-30/6/13 ב"תולעת ספרים" – כולם מוזמנים.
עקבו אחרינו בפייסבוק maamul | מעמול
