החורף כבר כאן. כשברקע נחלשות מהלומות תופי מחאת הקיץ ומתחזקים רעמים קודרים מכיוון מליאת הכנסת, נראה שמצב התרבות נדחק לשולי השיח הישראלי. יש שיאמרו שסדר היום כאן מקדש את הביטחון והכלכלה, והספרות, התיאטרון והקולנוע יכולים לחכות לתורם. ויש מי שחושב אחרת.
אוריאל קון, עורך ראשי וממקימי הוצאת הבוטיק 'סמטאות', לא מפחד לקשור את הפוליטי והתרבותי יחדיו. גם להגיד את הדברים בקול רם וברור אין בעיה מבחינתו. קון היגר מארגנטינה בתחילת שנות התשעים היישר לקיבוץ בעמק הירדן לאחר ש"התאהב בנוף ובנשים". כבר כסטודנט לאדריכלות בבצלאל שם לב, לדבריו, לתהליכים שעוברת המדינה. "זה היה פירוק מדינת הרווחה ותחילת ההפרטות הגדולות. מאוחר יותר, הגיע ההרס ההדרגתי של הדמוקרטיה" הוא מסביר, "היום כבר ניתן לחזות בהרס ההדרגתי של שרידי הדמוקרטיה באזור". הביקורת הפוליטית הישירה של קון לא נעצרת במדורי האקטואליה והכלכלה: "התהליכים שחלו וחלים על המדינה, מקבילים לתהליכים זהים במו"לות".
– כלומר?
"הריכוזיות הנוראית במו"לות דומה להרס הדמוקרטיה אצלנו. במקביל לנפילת הרווחה, מו"לים בארץ עשו דילוג גדול: מספרות אנכרוניסטית לספרות זבל. המו"לות הישראלית אוהבת שקט תעשייתי, רוצה להאכיל את כולם, כל הזמן, באותו הדבר: מזון קל לעיכול אבל מזיק לבריאות האינטלקטואלית בטווח הארוך. אותה מחשבה מאפיינת את הבחירות שלהם. אותה סטרוקטורה של ספר עם נושאים משתנים. בלי דינאמיות ובלי פתיחות לזמנים ההולכים ומשתנים. אנחנו חיים בהסגר תרבותי רצוני שבו המדינה, מוסדותיה ונכסיה התרבותיים, מתמוטטים ומזדקנים במהירות האור ועולם המו"לות הוא דוגמא מצוינת לכך".
– אבל אי אפשר להגיד שלא מגיעה לכאן מיטב הספרות העכשווית מהעולם, הרי השוק הוא עצום
"אני מוצא את הגישה השמרנית במו"לות בארץ כביטוי לפחד, חוסר ביטחון וביטול השיח הספרותי עם העולם. המו"לות הישראלית עסוקה בבניית סביבה אשלייתית של עדכנות לכאורה, תוך העתקה של הנעשה בארה"ב והפניית גב גדולה לעולם הספרותי האירופי, האסיאתי והלטינו-אמריקאי. לגמרי כמו הפוליטיקה שלנו, לטעמי. וכל זה קורה דווקא כאשר הספרות הזו עוברת תקופה של פריחה חסרת תקדים ביובל האחרון. אני רואה זאת גם בספרות המקור, אגב. הרומן הישראלי ממשיך לשכפל נוסחאות מיושנות, ידועות מראש. להסתובב סביב הזנב של עצמו. זה החל עם הספרות הקאנונית הרוסית והגרמנית שהביאו איתן העליות הראשונות ומאז לא השתנה הרבה. אותו רומן עתיק עם נושאים מודרניים".
אהבתו של קון לספרות התחברה אצלו לחוסר הנוחות שחש מול הספרות הלטינו-אמריקאית המתורגמת. "מצאתי שרוב רובה של הספרות החשובה שלנו (של מדינות דרום אמריקה) לא תורגמה לעברית, פרט למספר סופרים משנות השישים כגון מארקס, בורחס וקורטאסר. אין לי משהו אישי נגד הסופרים הללו, אבל באופן כללי, מצאתי שרוב הספרות שלנו קיבלה הפניית גב מצד ההוצאות. זה בא לידי ביטוי ברבי מכר לטינים זולים ובספרות רדודה שנמכרה בארץ מאחורי עטיפות הנראות 'ספרותיות'".
לחם אחיד
אל מול המציאות הזו הוא חש "כמעט חוסר נוחות פיזית". באקט של חשיבה חיובית הוא החל לעבוד בהוצאות גדולות יותר ופחות, מקדם בהן סדרות של ספרות לטינית. "התגובות היו מעורבות" לדבריו, "ביקורות נפלאות, מכתבי קוראים, ספרים שנכנסו לתכניות לימודים באוניברסיטאות. מצד שני, נתקלנו בעוינות מצד ההוצאות הגדולות". הדרך מהפעילות בהוצאות השונות לייסוד הוצאה עצמאית הייתה קצרה וטבעית ויחד עם ד"ר אלי איילון ומשה הלר הקים את 'סמטאות'. "היא תרחיב את המלאכה שכבר נעשתה בספרות הלטינית, הפעם למדינות רבות", הוא מציין. "כשהתחלנו דמיינו לעצמנו הוצאה קטנה שתפרסם אוצרות ספרותיים ממדינות שונות ומז'אנרים משתנים. המטרה שלנו הייתה לבנות מבחר ייחודי, דווקא מתוך העולם הספרותי שפוספס בשני הדורות האחרונים."
"כיום, למרות המצב הקשה, אנחנו מפרסמים עשרים ספרים בשנה ומתחייבים לשמור על הרמה בלי יוצא מהכלל". לשאלתי מה מייחד בעיניו את ההוצאות הקטנות הוא כבר נשמע להוט לענות "הוצאות גדולות לא מוציאות כיום קבצי סיפורים, ספרי אירוטיקה, הומור, ספרים חתרניים או ג'נדריים. הרוב נראה כמו לחם אחיד. ספרים בגדלים אחידים עם עטיפה בוהקת ומושכת ועימוד צפוף ומזלזל בקורא. זה נכון שיש לא מעט הוצאות חשובות בארץ. לדוגמא: בבל, נהר, רסלינג, כרמל, קשב לשירה. כל אחת פועלת בשטח שמרתק אותה. אבל אנחנו מבזבזים הרבה זמן במלחמה מול ההוצאות הגדולות, המפיצים והרשתות. הן לא מבינות מה הטעם להמשיך להוציא ספרות. ספרות איכותית נחשבת לגנאי. עצם המונח 'ספרותי' זוכה ללעג, לפסילה".
המצב לדעתו יכול להיות שונה בתכלית. הוא מציין את השוק הספרדי כדוגמא. "שם ההוצאות הקטנות התארגנו, שילבו ידיים עם החנויות הקטנות ובנו דרכי הפצה עצמאיות. בהדרגה, הרבה סופרים מרכזיים עברו אליהם וגילו שספריהם נראים יותר טוב והם מוכרים יותר עותקים, בעוד שהם עוזרים למו"לים עצמאיים להתרומם. בארץ אין סימן להתאחדות כזו. אצלנו מתרחש תהליך הפוך: הסופרים המצליחים לא מהססים לנטוש את מי שהאמין בהם מלכתחילה, הוצאה קטנה בדרך כלל, ועוברים אל ההוצאה הגדולה".
התשובה בחבילה ממדריד
אל מול כל הרעות החולות הללו, קון מעמיד את העבודה ב'סמטאות'. היא התשובה בעיניו לחולה האנוש שאפילו לא יודע שהוא קודח מחום. "הבחירה מתבצעת על ידי קריאה סבלנית ובלתי פוסקת" הוא נהנה להכריז "לא במגזינים אלא בכתבי עת. חשובה ביותר היא התקשורת הישירה עם מו"לים בחו"ל. המידע על הספרות הטובה עובר בינינו, בלי מתווכים ובזמן אמת. אין מסננים, לקטורים, מזכירוֹת או סקאוטרים שהם המערך המשומן של ההוצאות הגדולות. יש לנו מגע ישיר עם הספר, חשוב לנו שהוא יהיה שייך למסורת ספרותית מובהקת, שישתתף בשיח הספרותי העכשווי. כזה שיהיה רלוונטי להווה".
דוגמא לתהליך שקון מתאר אפשר לראות בספר ש'סמטאות' הוציאו בשבוע שעבר, 'אושר בכל מחיר'. "הספר הגיע אלי בחבילה שנשלחה על ידי עורכים חברים ממדריד" הוא מספר "הוא הגיע אלי עם פתק ועליו כתוב: יצירת מופת. כמו רוב הספרים שמגיעים להוצאות. כבר באותו הלילה קראתי אותו ובבוקר כתבתי לחברי אוטביו די בריצי, העורך של הוצאת ריצולי האגדית. שאלתי אותו מה דעתו על הסופר אוגו קורנייה". כשהשתכנע קון שבידיו בחירה ראויה, כתב להוצאת 'סלריו' שהחזיקה את הזכויות, הציע מקדמה נמוכה ביותר ובאותו יום אחר הצהריים חתם על החוזה. "תרגמנו אותו, כתבנו תודות לחברינו באיטליה וספרד וזהו: הספר יצא לאור בתרגומו של יורם מלצר ועם ציור נפלא על העטיפה של האמן בעז נוי".
– ומה עם אמירה אופטימית לסיום? מה בכל זאת יכול להביא לשינוי המצב?
"דברים יתחילו להשתנות ברגע שיעבור חוק הספרים הצרפתי שמטרתו להגן על מחירם האחיד של הספרים בשנתיים הראשונות לפרסומם. כשזה יקרה, מו"לים לא ינפחו את המחיר על מנת לשמור על הכסף. ספר חדש יתומחר במחירו הטבעי, בין 50 ל – 70 ש"ח, ואז יופיעו המבצעים רק על הספרים הישנים והשוק יעבור תהליך של נורמליזציה. ובקשר ל'סמטאות', השנה אנחנו מתמקדים בספרות צרפתית, גרמנית, איטלקית, יוונית ולטינו-אמריקנית. שנה הבאה, אלוהים יודע. העיקר להמשיך לקרוא".
