סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

ההצגה חייבת להיפסק

מעניין לחשוב על התופעה המפתיעה שנקראת "בוסתן ספרדי". ההצגה רצה כבר מספר עשורים (בעשור האחרון בתאטרון הבימה) ומרגע עלייתה ועד עצם היום הזה, האולמות מלאים עד אפס מקום וקשה להשיג כרטיסים, וזאת למרות שההצגה שודרה אינספור פעמים בטלוויזיה.

ילמי שלא מכיר, ספק אם יש כזה, ההצגה מתמקדת ביהודי העדה הספרדית שחיו בשכונת "אוהל משה" הירושלמית בשנות ה-30 של המאה-20, ויש הטוענים כי "בוסתן ספרדי" הוא המחזה הישראלי המצליח ביותר שנכתב על ידי פוליטיקאי (יצחק נבון) אבל מה יש "בבוסתן ספרדי" שהיא נגררת כבר מעל 40 שנה על בימות התיאטרון? האם תוכן המחזה הוא נושא בוער שחייב לעבור לדורות הבאים?

חולם בספרדית? הגיע הזמן להתעורר

המחזה "בוסתן ספרדי" הועלה לראשונה בשנת 1969 על בימתו של תיאטרון "בימות". המחזה נכתב על ידי יצחק נבון, שגדל במשפחה ירושלמית ספרדית, ולימים נבחר לנשיאה החמישי של מדינת ישראל. המחזה עובד להצגה, ונכון להיום ההצגה מככבת כאחת מהצגות הבית של התיאטרון הלאומי "הבימה".

על הפקת המקור אמון יעקב אגמון, בבימויו של יוסף מילוא. הפקה זו הועלתה 384 פעמים, וזכתה בפרס "כינור דוד". בשנת 1998 זכתה ההצגה לעיבוד מחודש, וכך עלתה הפקתו השנייה, הפעם בבימויו של צדי צרפתי, ובעיבודה המוזיקלי של יהודית רביץ. זוהי אותה ההפקה אותה אנו מכירים כיום, והיא הוצגה מעל 1,700 פעמים.

צילום: התאטרון הלאומי "הבימה"

"זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני"

אם יורשה לי, בתור נציגת הדור הצעיר , קשה לי להבין על מה כל המהומה. אולי משום שלא חייתי בתקופה ההיא, קשה לי להזדהות.

מאידך, הצגה טובה הייתה אמורה לגרום להתרגש או להרגיש שייכת. רצף צפוף מדי של שירים ותחושה של קומדיה מאולצת הדוחקת את העלילה הצידה מעודדת את הקהל לצחוק ומשכיחה ממנו את הספור והדמויות.

על הסט חמישה עשר שחקנים (לא כולל ניצבים) וזו בהחלט סיבה נוספת לכאוס. עודף הדמויות והסיפורים יוצרים קושי בהבנת התמונה השלמה, והתוצאה היא בלאגן בעיניים. המבטא הספרדי מעט מוגזם ומכביד על הבנת הטקסט הן בסצנות המשחק, והן בשירה.

השחקן יעקב כהן, המגלם את דמותו של מושון, מוכיח שגם בתיאטרון הוא יותר סטנדאפיסט משחקן. קטעי המשחק, שגם כך לוקים בחסר, מלאים באילתורים שנועדו להצחיק את הקהל, אך בעיקר משתלטים על השחקנים שעל הבמה. נדמה כי השחקנים יוצאים מריכוז, האווירה הופכת למטופשת ולרגע לא ברור האם מדובר בהצגת מופת מכובדת, או במופע סטאנד-אפ "בבית ציוני אמריקה" .

אז אפשר כבר ללכת?

תחושת המיצוי מגיעה במהרה ונמשכת (דמיינו לכם שעתיים וחצי, כולל הפסקה). העלילה נמרחת ומתקשה להחזיק את עצמה לאורך כל ההצגה. כשסוף סוף הגיעה ההפסקה המיוחלת שאלתי את עצמי האם כדאי לנצל את המומנטום ולצאת מהאולם ומשם אל מחוץ לתיאטרון, או להישאר ולצפות עד הסוף? בחרתי באופציה השנייה. רציתי למצות את חוויית ההופעה במלואה. בדיעבד, לא בטוח שבחרתי נכונה.

קשה להתווכח עם אולמות מלאים. צעירים ומבוגרים גם יחד מתייצבים בשורה ארוכה אל מול אשנב הכרטיסים ואם לשפוט על פי תגובות הקהל, הם כנראה יודעים למה. לי זה פחות ברור. כל מה שנשאר לי להגיד: זה לא אתם, זו אני.