בקיץ ההוא הלכנו אני ואחי לישון אצל סבתא "עלא רסאק". קראנו לה ככה כי תמיד היא היתה אומרת את זה. אף פעם לא באמת הבנתי מה זה אומר. שי אומר שאולי סבתא ערבייה ואנחנו לא יודעים. שנאתי את מורשה, אבל ידעתי שאם לא מורשה אז זה לישון אצל דוד בני שאצלו אסור ביום שישי להיות במחשב ויושבים כל הלילה בחושך במקום לראות "זהו זה" בסלון.
אצל סבתא היה מותר אפילו לראות טלוויזיה בכבלים. בבוקר סבתא העירה אותי, כמובן שהתעוררתי בבהלה כי לא רציתי שהיא תמשיך לומר "עלא ראסק" בלי סוף. שי אמר לי שאם ישנים עם כפות הידיים אחת על השנייה אז בסוף צומחים עליהן קוצים. סבתא צחקה ואמרה עוד פעם משהו שמסתיים ב"עלא ראסק". "בוא, בדלאק, נימשי ללסוק", סבתא אמרה לי בחצי עברית וחצי ערבית. סבתא היתה ממש חזקה. היא היתה מרימה חביות מלאות באורז מהשוק ואם היה צריך היא גם היתה מרימה דלתות וחלונות בשביל לנקות. שי אומר שכל הערביות ככה.
קמתי מהמיטה וסבתא שמה על עצמה את הכובע של רפול ומילאה בקבוק כזה עם מתקן ששמים על הכתף ותמיד הקרח היה יוצא החוצה ומרטיב לה קצת את החולצה. "שתאאל אללה", היא היתה מתרגזת כל פעם מחדש. הלכנו לשוק, שם היא נראתה כמו איזה מפורסמת ונתנה נשיקות לעוד כל מיני ערבים שדיברו כמוה בחצי עברית וחצי ערבית. "האדה נכד מאלאכ?", איזו ערבייה עם עיניים שקועות ומפחידות שאלה אותה. "וואי, אשקד אוחיבו!" סבתא ענתה ונתנה לי נשיקה רטובה עם האודם שלה שנשאר שם לפחות עד שחזרתי הביתה ממורשה. בדרך חזרה הלכנו דרך הוואדי, כי זה מקצר את הזמן וגם ככה כואבות לסבתא הברכיים ומשם אפשר לתת ל"מדלומים שאין להם" קצת ירקות.
מאלי המשוגע פחדתי פחד מוות. הוא היה איש מבוגר, אבל מאד מכווץ וקטן. העיגולים של העיניים שלו תמיד נראו כאילו עוד שנייה הם יוצאים מהמקום והוא תמיד לבש חולצה אדומה עם כתמים עליה. לא רק אני פחדתי ממנו. כולם פחדו. כולם חוץ מסבתא.
אבא פעם סיפר לי שהוא איש מסכן, כי ההורים שלו לא אהבו אותו כמו שאבא ואמא צריכים לאהוב את הילדים שלהם ולפעמים הם היו כועסים עליו קצת יותר מדי ונותנים לו פה ושם מכות.
הוא גר בוואדי כבר מאז שהוא זוכר את עצמו. סבתא היתה אומרת "חתייאב. כמה אני מרחמת עליו". ואני לא הבנתי למה היא מרחמת על בן אדם רע ומשוגע שרק רוצה להרביץ לילדים כל הזמן.
כשחזרנו מהשוק ראיתי את הילדים של מורשה שתמיד יושבים על העלייה של המקלט ומעשנים, אפילו שההורים שלהם אמרו שאסור, באים ומציקים לאלי המשוגע. לא הבנתי מאיפה האומץ לבוא ולהתעסק אתו, הרי הוא משוגע אמיתי! בשנייה אחת הוא יכול לשבור להם את כל העצמות.
לא רציתי לראות את זה, נהיתה לי ג'ולה בגרון שתמיד באה לי לפני שאני מתחיל לבכות וכל הגוף שלי רעד. הלב שלי כמעט יצא מהחולצה, הרגשתי את זה.
הם הרביצו לו כל כך חזק עד שכבר כל הרצפה היתה דם וכבר לא ראו לו את הפנים מרוב אדום. הצחוק שלהם היה כל כך חזק שהלב שלי עוד יותר פעם. הם הורידו לו את המכנסיים ואת התחתונים עד שראו לו הכול, ממש הכול. המורה שלי דפנה אמרה שלתחושה שהרגשתי באותו רגע קוראים "עלבון צורב", כשמרגישים נעלבים ונפגעים בשביל מישהו אחר. ככה זה היה.
איציק הגדול לקח נבוטה מברזל והרביץ לו איתה בגב. שמעתי "פק", כאילו הגב התפרק לו לגמרי. הם ירקו עליו ושפכו לו חול על האוכל שסעידה השכנה הביאה לו.
"בוא בדלאק, תעלה לבית. זה סתם צחוק. הם חברים, יעני דחייקאיית. אני אלך לסחוק איתם ואני עולה להכין לך קובה שאתה אוהב". סבתא אמרה שהם בעצם רק צוחקים ושהכול בסדר. עליתי למעלה. לא יכולתי להתאפק ולמרות שידעתי שאני עושה משהו רע עליתי על השרפרף שסבתא חותכת עליו בצל והצצתי מהחלון של המטבח. סבתא חטפה את הנבוטה וגירשה את כולם. היא הביאה את אלי המשוגע הביתה וקילחה אותו. בכיתי כל כך חזק וסבתא התעניינה רק במשוגע הבן זונה הזה. אני שונא אותה. בא לי כבר להיות בבית שלי. בא לי כבר שהיא תמות.
***
"תאקייתו לידאם הדא אל-ערב, שימותו הערבים", סיננה סבתא סביחה בעיניים רושפות שנאה. תמיד היתה רוקקת בפנים זעופות אל עבר המרקע, כשהיה ניבט ממנו ערבי זה או אחר. למרבה האירוניה, סבתא סביחה הייתה שונאת ערבים גם ללא קשר למי שמופיע במרקע, אלא כל עת שהייתה מוטרדת מדבר מה. כמות שאדם באשר הוא מסנן קללה נמרצת לחלל החדר כשהוא נתקל באצבעות רגליו בפינת שולחן, כשם שהוא חוזה לנגד עיניו באדם שמהווה עבורו שנאת נפש, כך הייתה סבתא מחסלת במחי הבל פה אחד את כל ערביי העולם באשר הם. מעולם לא עמדנו על פשרה של שנאה תהומית זו.
ביום שישי ההוא, כהרגלי בקודש, ישבתי עם סבתא בסלון. סבתא היתה בשיאו של ויכוח סוער עם מרקע הטלוויזיה: "ווי, אשקד אני שונאה אותם!". לעתים היה נדמה כאילו היא בעימות חזיתי עם אדם בשר ודם. לא פעם עלה בי החשש שמא במלוא חמתה תשליך אל עבר המסך את המאפרה הכבדה למודת הסיגריות, שהיתה על שולחנה. משנרגעו הרוחות, שאלה אותי: "אקום וואסלק קובה, בדלאק אנא?", ואני שבטני כבר היתה עמוסה לעייפה ממאות הקובות והבדנג'אן (חצילים מטוגנים) שהיא האביסה אותי בהן, לעולם לא הייתי מסתכן בסירוב, שהרי הוא יעלה לי במבט זועף ובטרוניה נוסח: "אם אתה לא אוכל – אתה לא אוהב אותי!"
והייתי אומר: "אפשר לוותר על הקובה בורגול שלך, סבתא?" או אז היתה מתמוגגת וצווחת: "כפרה עלאק, חביב מאלי אינתה! אתה יודע שאתה חביב מאלי?" היא קמה באנחה מלווה באמרת "מאתו אל-ערב אמן!" כמנהג המסורת. תוך שאני שועט למטבח, סבתא כבר העמיסה את הצלחת, אלא שלא קובות ולא אורז היו בה – היא היתה מלאה בנרות שבת. במבט משתאה והמום הבטתי על סבתא. חיכיתי לצחוקה הכן שיעיד על כך שהיתה זו אחת מהלצותיה השנונות, אלא שהוא מאן לבוא.
"למה אתה לא אוכל? אתה רוצה להעליב אותי?" אז התחוור לי – זו אינה סבתא.
תוך שאני יוצא את ביתה, אני מצליח עוד לשמוע אותה מתקשרת לאבא ושואלת: "איפה אני אוכלת היום, בדלאק?" והוא בייאושו, עונה לה בשביעית: "אצל מירי, אמא, את אוכלת היום אצל מירי". כשהגעתי לבית, נתקבלה ממנה כבר השיחה ה-23 בחמש הדקות שחלפו, והוא עונה תוך אנחה: "אצל מירי תאכלי, אצל מירי". ואני תוהה על מה קורה לה שם בראש, של הסבתא היקרה שלי.
בביקורי הבא אצל סבתא מיהרתי להידפק על דלתה. חיכיתי בציפייה דרוכה לצרור הברכות שמשכו בקירוב עומד על כחמש דקות תמימות בשעה שהאורח ממתין ומחכה לפתיחת הדלת, אלא שבמקומן היא סיננה לעברי: "מין האדה, יא זלמה? האש חיתריד?" (מי אתה, גבר? מה אתה רוצה?). כששוכנעה שאני נכד שלה, נפתחה הדלת, שחשפה לעיניי את קורות הימים האחרונים – בגדיה, שתדיר היו מסודרים למשעי בארונה היו עתה על הרצפה כסמרטוטים, התמונות שעיטרו את ביתה היו מרוטשות והתכשיטים שעדתה, אותם שסיפרו את סיפור חייה, היו מרובבים ומפוזרים, כאילו נזרקו בעצבנות. ביום זה נפל הפור: "אלצהיימר. חייבים למצוא מטפלת". אלא שלא בנקל נמצאה כזו.
רבות המטפלות שקצתה סבלנותן אל מול האשה העיקשת וחמורת הסבר. סבתא סביחה רגילה הייתה להאכיל, ולא להיות מואכלת על ידי מאן דהוא. המטפלת האחרונה נמלטה כאחוזת דיבוק, והשמועה אומרת, שהעדיפה לחזור לפיליפינים ולהתבוסס בעונייה המחפיר. הברירה האחרונה לא נתקבלה בתשואות. "ערבייה?! מא-ריד! (לא רוצה). אני לא צריכה אף אחד, אני הנדי (יש לי) אלוהים". עארין היה שמה. היטב ידעה כי את חמשת פיותיהם הרעבים של בניה לא יאכיל אללה לבדו. על כן קיבלה בהכנעה את מרותה של סבתא סביחה.
הימים אט-אט הלכו ונדמו לגיהינום בל יתואר. סבתא, בהיותה עיראקית עם כבוד מסלוואי אסלי, לא היתה מוכנה שילבישו אותה. היא גם סירבה להודות שאינה זוכרת את שמה. כולנו היינו עדים למהלומות שעארין חטפה מסבתא, ולו רק בשל עובדת היותה ערבייה. כולנו ראינו את סימני הנשיכות שעיטרו את גופה, ושתקנו. אט-אט, סבתא נשכחה מלב. אני לא אשכח לעולם את המשפט שהיא אמרה כשהיתה מסיימת את הדלקת נרות השבת, כמובן אחרי מסכת הרעפת הברכות והבקשות לזיווג עבור כל הרווקים והרווקות בישראל ובגולה.
היא היתה מבקשת בקשה אחת מאלוהים: "אל תפיל אותי". שלא נראה אותה בשפלות. שלא תזדקק לאף אחד ושלא תטריח אף אחד. "שלא נזדקק לידי הלוואתם", נאמר בברכת המזון. סבתא האמינה כל חייה כי אין חוסן והבטחה כי כשתזדקק למישהו הוא יהיה שם בשבילך, אז תמיד אמרה לי להתפלל לאלוהים שלא אזדקק לאף אחד. ואני, לבי התכווץ כשהיתה אומרת "אל תפיל אותי", תוך שאט אט, שבוע אחר שבוע, היתה שוכחת אפילו את שורה זו. ידעתי איזו מפולת האלוהים שלה מתכנן לה. והיא החלה בלילה הוא, במהלכו היא אושפזה.
באותן השעות בבית-החולים אותו זמן נשגב, שהכול סוגדים לו, נראה בעיני כארור, כנצח.
יכולתי להישבע שאוכל לנבא את מאית השנייה של כל נשימה קצובה של סבתא. שהרי זה היה עיקר עשייתי בחמשת הימים האחרונים – חישוב הקץ של סבתא. או יותר נכון – דחייתו. ישבנו אני ועארין, תוך שאנו מליטים פנינו בידיים בניסיון להישאר ערים. "אמא חזקה, לא לדאוג", היא דאגה להזכיר לי.
עארין, מלאכית בדמות אשה מכווצת וזעירה, נשלחה לסבתא מאלוהים, כך אבא אומר, כתגמול על מעשיה הטובים ברבות השנים.
לעארין היה חוסן נפשי מעורר השתאות. באורח מסוים היא הזכירה לי את סבתא בימיה הטובים. לביאה. שורדת. חיה למרות הכול, לא נשברת. היא באה מ"המיץ של הזבל", ובכל זאת התקווה לטוב היא נר לרגליה. היא אכן מאמינה באמת ובתמים שסבתא תחזור הביתה. שהיא בלתי מנוצחת.
תמיד כשהיינו מנסים לדובב את סבתא לספר לנו קצת על החיים שעברה ב"מוסול שתישרף", כפי שכינתה את עיר הולדתה, היא היתה מבטלת אותנו בהרבצת קללה עיראקית, שלפי איך שהיא נשמעת עדיף לנו היה שלא לדעת מהי אומרת.
עארין אמרה שרק מי שחזק ועבר חיים קשים מדבר ככה. "מסכנה אמא, נכון?" היא היתה שואלת לעברה של סבתא ומחבקת אותה חיבוק כן.
הזמן לא זז. לא הבחנתי כבר מה חלום ומה מציאות. חלמתי בבהלה לילה אחד שהיא מתה ואני צועק לאחיות שזו בטוח טעות, כי סבתא שלי ג'דהאית, כלום לא מנצח אותה, והן צחקו עליי בביטול וזרקו את הגופה מהחלון. לילה אחר חלמתי שהיא יושבת ושותה כוס תה, מלופפת בלאף, כמו בימים שהייתי רואה איתה "יצפאן" בסלון בלילות של חורף קר ומברכת: "בדאלו יצפאן, בדאלו חורף", ומחייכת כמו ילדה קטנה שרואה צעצוע. באותו חלום היא נראתה כל כך שלווה, ומסביבה ישבו כל האחיות שלה וקיללו ביחד אתה בעיראקית. שלווה אמיתית. ואני מחייך מבסוט מהצד: "ידעתי שאת חיה. ידעתי שתחזרי".
בלילה אחד חלמתי שישבנו אצלה בסלון במורשה ואני בכיתי בטירוף, כמו תינוק שרק נולד ומבין פתאום את חוסר האונים בו הוא מצוי. ראיתי אותה רזה-רזה, כחושה כמו שהיתה בחודשים האחרונים וכולם בוכים מסביבה, אבל היא עוד בחיים. באיזשהו שלב היא הפסיקה לנשום ואז הבכי שלי התגבר. כשהוא היה כבר חזק ובלתי נסבל היא קמה ואמרה לי: "וואי, כפרה עלאק. לא תבכה, בדלאק! אקום אכין לך קובה!"
הנשימות של סבתא הרטיטו את נשמתי וחדרו לי לנימי הדם. כל נשימה התריעה בפניי: "הנה, הגעתי. אני הנשימה האחרונה", ומנגד הסבה לי נחת רוח באומרה כי היא מסמלת את העובדה שסבתא עדיין כאן, עדיין איתי.
החדר היה ריק מאנשים. ריק ומיותם, בניגוד מוחלט לביתה של סבתא בכל שנותיה.
לסבתא היתה תכונה קצת מעצבנת – היא היתה מארחת ומגדלת, לעתים גם בעל כורחם, את כל מי שנקרה בדרכה. לא פעם אכלתי צהריים עם חבורה של חמישה פועלים רומניים שבנו למטה עוד בניין, או עם מנקת מדרגות שסבתא שידלה אותה "לנוח שעתיים" במקום לנקות. בימי שישי הבית היה נראה כמו בית תמחוי בקנה מידה שלא נראה כמותו. לונה פארק של הומלסים וחוסים. "אשקד אנא מרחמת עליהם", היא היתה נאנחת לעצמה תוך כדי מזיגת מנות גדושות של קובות ואורז מכל סוג לצלחותיה המבריקות.
כל מי שדרך ברחוב הנביאים ברמת השרון היה נתון לסכנה כי סביחה העיראקית תגער בו ותכפה עליו להיכנס לאכול. אבל כשהייתי אומר לה: "סבתא, תאכלי גם את משהו", היא היתה מגלגלת עיניה בעצבנות העיראקית האופיינית לה ומסננת לי בקול עבה: "לש אנא ג'מוסה??" משפחת בדרי גדשה את המטבח המט להתפרק. הצווחות והכרכורים נשמעו למרחוק.
ריח עז של במיה היה פוקד את הבית, כלי הנירוסטה שסחבה על גבה מעיראק היו עמוסים באוכל מטוגן. המלחיות המצהיבות עברו מגרגרן אחד למשנהו והריכולים על סעיד וחסבה מרחוב יהודה הנשיא לא אחרו לבוא. סבתא היתה מרימה בידיה המחוספסות וחסינות האש את הסיר הרותח בלי כפפות ומוזגת במהירות מהולה בחום אימהי ודאגה לא ברורה לכל אורח חופן, שעוד צפוי להיות בבטנו עד סוף אותו חודש.
הרעש הזה היה סימן היכר למטבח של סבתא. התבלינים, שהפכו להיות הריח של ביתה, בישרו תמיד על כמויות בלתי נתפשות על הדעת של אוכל שספק אם עוד יהיה כמותו.
קשה לשים את האצבע באילו תבלינים השתמשה, או באיזו כמות בדיוק ("ככה שמתי, קסת מין הדא וקסת מין הדא"), אך דבר אחד היה ברור – הטעם של האוכל שלה פס מן העולם.
הלשון במאמצים מרובים יכולה לשחזר את הטעם, בשילוב עם החום המלהט והכוויה בלשון שחטפת, שהיה גם הוא רכיב חשוב בתבשיליה, אך אף מסעדה ואף שף, עטור שבחים ככל שיהא, לא יוכלו לדמות בנפשם מה היה רב העונג לחך שסבתא הסבה לסועדים בצל מטבחה.
"וואי! וואינו סלמן? אסווטו סלונה בשבילו!" – סבתא דאגה דאגת אמת לכל אחד במשפחה. וגם למי שלא במשפחה. הסלון היה גדוש. תוך שידיה רטובות, אדומות ומלאות שאריות בצל היה עוברת נכד-נכד ונושקת לו ארבע נשיקות רטובות על הלחי. נשיקה כזאת של אמת. "אני באמת לא יודעת איך להעביר את גודל האהבה שלי אליך, אז אתן לך בוסה רטובה שתשאיר לך סימן של אודם שבגללו לא תרצה ללכת אחרי זה ברחוב".
וכעת, סבתא, כמו שאמרת לי כל חייך, כולם שוכחים אותך ברגע האמת. עכשיו את לבד. לבד במובן הטהור של המילה.
השקט הזה היה כל כך עוצמתי משום היותו כל כך מנוגד לאופייה של סבתא ולטמפרמנט העיראקי שלה. השקט הזה הוא אנטי תזה למה שהלך בבית שלה. כנראה שאם אין קובות, לסביחה כבר אין באמת משמעות.
היתה לי מועקה כל כך גדולה בלב והרגשתי שגם היא מקווה בתוך תוכה שכל אותם שהיא דאגה להם כל כך יבואו, רק יישבו כמה דקות. היא בחיים לא ציפתה לתודה עבור מה שעשתה במסירות קץ ובחרדת קודש אלוהית. היא טיפלה, חיתלה, האכילה, דאגה, לא נרדמה, ייעצה, דיברה, הרגיעה, הטיפה, לימדה, חינכה, בכתה, צחקה, טיפחה, קילחה ובעיקר הצמיחה לה שיבה מרובה, מרצון פנימי שיהיה לכולם טוב. שלא יעברו את מה שהיא עברה בחייה. שלא נדע משבר בחיים. בעצם, שכן נדע, כדי ללמוד ממנו, אבל שיעבור כמה שיותר מהר.
"את רואה, סבתא? אין על מי לסמוך. זרקו אותך לאשפתות. לא זוכרים אותך, שכחו ממך".
עארין אמרה שהיא מאמינה שבטח עוד לא שמעו שסביחה בבית חולים ותכף יגיעו האחים והנכדים והאחיינים שסביחה כל כך אהבה והם אהבו אותה. אבל אף אחד לא בא. אף אחד.
כך היה גם משך כל שנות המחלה שלה. אף אחד לא אוהב להכניס ראש בריא למיטה חולה.
אף אחד לא נהנה לראות זקנה מריירת על עצמה ולא זוכרת את שמה. אף אחד. גם עארין לא אהבה, אך היא היתה שם, ומעת לעת, כשהיתה פוקחת סבתא סביחה את עיניה, היתה גם זוכה ממנה לנשיקות על כף היד.
האבסורד הוא, שלעארין היא נתנה בעיקר מכות. שלא בצלילות כמובן, היא נהגה להכותה נמרצות משך שנות מחלתה הראשונות. ניסתה להתמודד כנראה עם חוסר היכולת שלה לשוב לקדמותה. אותו חוסר האונים אל מול המצב החדש, מצב שאין רופא לו. ודווקא היא היתה שם אתה לסרק את שיערה הדליל וללחוש על אוזנה: "איך מרגישה, אמאל'ה?"
אותו שקט מבשר רע נקטע באחת. סבתא סביחה נעורה משנתה האינסופית, תוך שעיניה החכמות תרות אחר דבר מה. בכי נשטף ממנה כנהר. היא תפסה בזרועותיה של עארין ובכתה, כתינוק אשר נולד והמילים כמו מים שצפו: "הייתי בכיתה ג', במוסול, הערבים תפסו אותי וקרעו ממני את הבגדים, הרביצו לי במקלות. הרגו אותי. מה עשיתי להם, בחת-אללה?" שיערה הדליל חשף את הכוויות הרבות שהיו בראשה. "כיבו עליי סיגריות, בינתי. האשון סוואי? כל אחד אנדו חבילה". ואני, מן הצד, צופה בהשתאות בשתי הנשים האמיצות הללו, גיבורות של החיים האלה, בוכות ומתרפקות על החיים שהיו, ועל אלו שכבר לא יהיו עוד. "אינתי חביבה מאלי", אמרה בשארית כוחותיה, ועיניה כבו, כבו יחד עם חייה הבוסריים למודי המכאוב, סבתא סביחה – חביבת אלבי (אהובת לבי).
הסיפור הגיע לשלב הגמר בתחרות "פרס ספיר ליצירה צעירה" של המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. הזוכה יוכרז באירוע חגיגי ב-8.11.
פרטים על אירוע הכרזת הזוכים אפשר למצוא כאן
מידע נוסף על התחרות ניתן למצוא באתר המכללה האקדמית ספיר.
כתובת ליצירת קשר: pras@sapir.ac.il
משרדי המחלקה לתרבות, יצירה והפקה: ccp@sapir.ac.il או 077-9802423
