"משפחה בטראנס" (2017) סרטו מעורר ההשראה של הבמאי אופיר טריינין, שקטף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל "דוקו-אביב" 2018, זכה להצלחה בינלאומית ומוקרן בימים אלה בפסטיבלים ברחבי העולם. טריינין סיים את לימודי קולנוע במכללת ספיר ב-2002 ומצא את תשוקתו בבימוי סרטי תעודה. טריינין מוכר בזכות סרטו הראשון "גם כשעיני פקוחות" המתעד את מסעו המוזיקלי, הנפשי והמטלטל של גבריאל בלחסן ז"ל שזכה אף הוא בפסטיבל "דוקו- אביב" 2010.
גילוי נאות: אני מכירה את טריינין כבר הרבה שנים. גדלנו יחד בקיבוץ. לפני מספר ימים הגעתי להרצאה שלו, אצלנו בישוב, בבית שלו. זו סיטואציה לא פשוטה לחשוף את עצמך מול האנשים שגידלו אותך, החברים של ההורים, והחברים שלך. טריינין , באומץ רב, פתח את ההרצאה בסיפור אישי. כשהיה בן 16 חזר לביתו בקיבוץ, ועל מיטתו חיכה לו מכתב מאחיו, בו הוא מספר שהוא הומו. בתקופה ההיא זה היה מאוד יוצא דופן. מאותו רגע, סיפר טריינין, "החלטתי שהמשימה שלי היא להפנות זרקור על השונה והאחר בחברה"
.
מאז הוא ניחן ביכולת יוצאת דופן להאיר דמויות "שוליים", לא שגרתיות באופן רגיש ונוגע ללב. האינטימיות בינו לבין הדמויות ניכרת במבט הרך שיש להן בעיניים, בחיוכים ובשיתוף המצלמה ברגעים הקשיים ביותר. אלה מעבירים תחושה שמאחורי המצלמה עומדת דמות אהובה ומחוברת, כמעט כמו בן משפחה. התכונה הנפלאה הזו של טריינין לא מאפשרת לצופה להישאר אדיש, וגורמת לו להזדהות עם הדמויות הצבעוניות. הסרט עוקב אחרי המשפחה המיוחדת, במהלכן של השנים הדרמטיות והחשובות בחייה.
עמית וגלית צוק, הורים לארבעה ילדים ותושבי נהריה נישאו בשנת 1996 לאחר שהכירו בגיל 15. הכל היה מושלם עד שבשנת 2014 מגלה עמית שהוא רוצה לשנות את מינו. מרגע זה יוצאים השניים למסע משפחתי מטלטל ומרגש. כשאחת נקראת "אמא" והשנייה "אימי"
לאחר ההרצאה, בעודי נרגשת מהגילוי החדש, שענה במידה מסויימת על חלק מהתחושות שמלוות אותי כבר מסרטו הראשון, התיישבנו לקפה ומספר שאלות
במשך שלוש השנים שצילמת את הסרט, המשפחה חוותה חוויות עוצמתיות ומהפכים רבים. מה המשמעות של המצלמה בתוך התהליך שעברה המשפחה?
"אין לי מושג מה היה קורה למשפחה אם לא הייתה המצלמה, כלומר האם הדברים היו מתפתחים אחרת. אין ספק שלמצלמה יש המון כוח בלהאיץ תהליכים וגם לגרום לאדם המצולם לפגוש את עצמו. לא פחות חשוב גם מי עומד מאחורי המצלמה וניסיתי כמה שפחות להתערב ולהיות ככל שניתן סוג של "זבוב על הקיר"
האם יש "התערבות" בעלילה במהלך צילום הסרט? (כמו עצה ידידותית, המלצה וכו')
"אין התערבות בעלילה אבל כן יש נסיון לגרום לכל אחד מהמצולמים להגיע למקום הכי עמוק שהוא יכול לפגוש את עצמו ואז מן הסתם זה מוביל לדברים שקורים".
הדבר הבולט ביותר בסרט מבחינתי, היא היכולת שלך להכיל רגשית את הסצנה ולהיות מעורב. החיבור שלך עם הדמויות ניכר בכל מבט. איך באות לידי ביטוי מערכות היחסים שלך עם המשפחה? כמה הן משפיעות על החיים הפרטיים שלך? האם אלה קשרים שנשארים גם לאחר צאת הסרט?
"הדבר מבחינתי הכי חשוב בעשיית הסרט זו העובדה שמדובר בעיני בסרט שהתוצאה שלו והתהליך שבו יכולים לעזור להרבה אנשים שיצפו בו. ברגע שגם למשפחה העשייה משמעותית אז זה בעצם הופך להיות פרויקט משותף מה שמקל מאד על החיבור ביני לבין המשפחה. נוצר בינינו קשר מאד טוב של אמון ויחסים מאד חמים. הפכתי לסוג של בן משפחה שבאמת קרוב לכולם. קשר שנמשך לשמחתי עד היום. בסרטים שאני מחובר לדמויות וגם לנושא אז הקשר נשאר. כך גם היה עם גבריאל בלחסן ז"ל, זה קשר שנשאר עד היום בו נפטר גבריאל. ארבע שנים לאחר שהסרט יצא"
אחד הילדים של עמית וגלית אומר שהגירושים היו יותר חזקים משינוי המין כי בשינוי המין לפחות מישהו נשאר חזק. יש תחושה שלדור שנולד לתוך מציאות כזו, שינוי המין נתפש בצורה מקלה יותר מאשר לדורות לפניו. האם גם אתה הרגשת כך והאם ניתן לומר שיש בזה בשורה אופטימית?
"אכן אני חושב שלדור הצעיר יותר קל לקבל כי הם יותר חשופים בכל אמצעי המדיה לסיפורים ואנשים שאולי פעם לא היינו שומעים או יודעים פעם זה היה סוג של טאבו. פה יש בשורה אופטימית שיגדל דור שהרבה יותר מקבל ומכיל ואף מרשה לעצמו להרחיב את הגבולות . לצד זה ובהתאם למשפט שנאמר עדיין בסופו של דבר ילד ירצה את המשפחה שלו ביחד, שלא תתפרק, וזה משהו בסיסי ומושרש שכנראה לעולם לא ישתנה"
"משפחה בטראנס" הוא סרט על זוגיות שיגרום לכם לבכות, ולצחוק ובעיקר יאיר משפחה אחרת, שכל אחד מאיתנו יכול למצוא בה מקום להזדהות.
הסרט מוקרן בימים אלו בהקרנות סגורות בכל הארץ וברחבי ארה"ב.
