עד היום אני לא יודעת. האם הוא צחק איתנו או עלינו? חבורה של סטודנטים מפוחדים בשנה הראשונה של התואר הראשון, שכפו עליהם במסגרת תכנית הלימודים להשתתף בקורס על היהודים בעת העתיקה ומביטים בו עכשיו במבטים תמהים/משועממים/חוששים.
אולי זה היה משום שאיש לא השיב לשאלותיו, אולי אף אחד מאיתנו לא ידע להשיב. אולי זה היה כי הוא החליט לנער אותנו, להסביר לנו שגם בעת העתיקה יש חיים, או אולי באמת מדובר היה בסימנים ראשונים של דמנציה. לא ברור.
אבל בשלב מסויים באמצע השיעור, שעד אז היה, כרגיל, מכופתר ורשמי, הפרופ' המכובד, שאינני רוצה להזכיר את שמו, החל לחזור שוב ושוב על ביטוי ספציפי אחד הקשור לתחום העיסוק שלו. בהתחלה חשבנו שזו טעות תמימה, נשמעו כמה כיחכוחי גרון בקהל ותו לא.
אבל כשהוא חזר בפעם החמישית על אותו הביטוי, אנשים כבר החלו לזוז בכסאות בחוסר נוחות, בפעם השביעית כבר נשמעו פה ושם גיחוכים שהוחנקו, ובפעם העשירית כל הכיתה געתה בצחוק. ארבעים סטודנטים צעירים, חסרי ידע, שעד אז ישבו שיעור אחר שיעור בכיתות לימודי היסטוריה, לא הוציאו הגה וסיכמו בנימוס, בכו בדמעות של צחוק. הפרופ' המכובד צחק גם הוא איתנו. והמשיך.
צוחק מי שצוחק אחרון
לא הצלחנו להפסיק, לא יכולנו. הצחוק שיחרר את הפחדים של כולנו מהאוניברסיטה הגדולה והמפחידה, מהאנשים רבי הידע שעמדו מולנו ולא תמיד הבנו בשלב הזה מה רוצים מאיתנו ושחרר גם את העכבות בינינו – סטודנטים חדשים שלא ממש הכירו אחד את השני.
מהשיעור הזה יצאתי עם שלושה חברים שהמשיכו ללוות אותי עד סוף התואר. נאחזנו אחד בשני כשתפסנו את הבטן שכאבה מרוב צחוק. אני זוכרת עד היום בדיוק היכן ישבתי ואת דמעות הצחוק שלי שהיו מעורבות בהרבה אמפטיה וחמלה כלפי האדם ההדור והמבוגר מולי שמסתכל עלינו בפליאה גדולה.
או אולי לא? כאמור, באותו שיעור חשבתי שחזינו בתחילתו של הסוף עבורו, אך אותו פרופ' מכובד המשיך ללמד עוד שנים רבות אחר כך ונחשב למעולה בתחומו. אז אולי זה היה הוא, שהביט עלינו באמפטיה וחמלה, שצחק בליבו על הפחדים שלנו, חוסר הידע והנסיון לעקוב אחר דבריו הלא מובנים, וכאיש חינוך רב שנים החליט לשחרר אותנו. עד היום אני לא יודעת.
ההרשמה למחלקה לתרבות, יצירה והפקה בשיאה! הצטרפו ללימודי תואר ראשון ב-2 מסלולים: ניהול תרבות או עריכה וכתיבה. למידע נוסף: http://bit.ly/1hFFy4E טלפון: 077-9802423 מייל: ccp@sapir.ac.il
