סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

מי שמצביע משפיע?

הבחירות הן כמו פורנו. אחת לכמה זמן האזרח נחשף לתכנים חדשים המופיעים על מסך, שגורמים לו לעוררות של היצר. הוא רוצה לקחת חלק באותם תכנים ולהשפיע עליהם, אך הוא לא יכול באופן ישיר. נדרש ממנו ללכת לקלפי, להתחבא מאחורי וילון, להוריד את המכנסיים, ולאונן לתוך מעטפה. וכמו בפורנו גם בבחירות, לאחר מעשה מתעוררים להם רגשות אשם. האזרח מביט בעצמו ובהשלכות מעשיו, ומתבייש. הוא הולך ומספר לכולם כמה הפורנו מזיק, ומדבר על איך שכולם מושחתים, אבל אחרי זמן מה, נניח ארבע שנים, תכנים חדשים נוספים עולים לפני השטח.

ההקבלה בין מעשה הבחירות לאוננות היא לא חדשה. עוד לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1996, אמר הקומיקאי המנוח ג'ורג' קרלין: "אני יודע שמאוחר יותר השנה צפוי לכם עוד אחד מימי הבחירות המקסימים שאתם כל כך אוהבים. אתם תהנו, יהיה לכם כיף גדול, ואני בטוח שברגע שהבחירות ייגמרו המדינה שלכם תשתפר באופן מיידי. ובאשר אלי, אני אהיה בבית באותו יום, עושה בעיקרון את אותו הדבר שאתם תעשו, ההבדל היחידי – כשאני אסיים לאונן, לפחות יישאר לי משהו קטן ביד להוכיח שבאמת עשיתי משהו."

 הפורנו נגמר בסירוס

באותו אופן שאוננות מול פורנו היא טקס המעורר תחושה מדומה של סקס וחופש מיני, הבחירות הן טקס המיועד לעורר תחושה מדומה של חירות וחופש בחירה. הרי ידוע שאין מועמדים בעלי סיכוי אמיתי לקבל מספיק קולות (במידה ובאמת המערכת עצמה לא מכורה מראש והקולות אכן נספרים כפי שהם) כדי לחולל איזשהו שינוי משמעותי בתחומי הכלכלה, ביטחון, חינוך ועוד. וגם אם ייבחר ראש ממשלה אחר – צעיר יותר, חכם יותר, ובעל איבר מין גדול יותר – סופו ידוע מראש: סירוס בפומבי על ידי מפלגות האופוזיציה, או סירוס מאחורי הקלעים על ידי בעלי ההון.

העמדה של קרלין, שבזמנו נחשבה למהפכנית ומתריסה, בשנים האחרונות הפכה לנחלת הכלל, וכיום נשמעות יותר ויותר דרישות לרפורמה בטקס הבחירות. דרישות אלה הן גלובליות, וכולן מצביעות על אותה בעיה ואותו פיתרון. הבעיה: השלטון מנותק מרצון העם וקשוב לרצון בעלי ההון, והנציגים הנבחרים לא באמת מייצגים מעשים אלא יותר סמלים ותעמולה; הפיתרון: דמוקרטיה ישירה בדמות משאלי עם באינטרנט, בהם כל אזרח יוכל לבחור בפעולות שהוא רוצה שינקטו בסוגיות השונות, וכך לכפות את רצונו על הממשלה (ואולי אפילו לנהל את המדינה בלי נציגי הממשלה).

ליחימוביץ' סמסו 4

כותבי הספר "שלטון ההמון" (2012), מרק ולצר ודוד אלכסנדר, טוענים שהרפורמה גם ככה מתרחשת. לא מדובר בשינוי חד ומהיר, אלא בתהליך הדרגתי שצובר תאוצה בשנים האחרונות. השפעה באמצעות מחאות אינטרנטיות, בעיקר באמצעות רשתות חברתיות, כבר היום מעוררות בעם יותר תחושה של חירות וחופש בחירה מאשר הבחירות האורתודוקסיות. תרבות הריאליטי באופן טבעי מחזקת את אותה תחושה, ויותר ויותר נשמעת הטענה ש"אם אנחנו יכולים להצביע באמצעות הסלולרי על מי יישאר בבית האח הגדול, למה אנחנו לא יכולים להצביע באותה קלות על נושאים מדיניים?"

אך דמוקרטיה ישירה ואמיתית מחייבת ציבור ישר ואמיתי. אין יותר למי לבכות ואת מי להאשים בחוסר בושה, אלא את עצמנו על ההחלטות שאנו מקבלים. המצב הנוכחי בו אחת לארבע שנים הציבור בוחר בנציגים, שלרוב משקרים לו, לא יוכל להימשך. השקרים יבואו מהציבור באופן ישיר, וחשבון נפש קולקטיבי יתחיל להירקם.

הגיהינום כבר כאן?

השאלה הגדולה היא – עד כמה העם יכול לנהל את עצמו בלי אוליגרכיה של בעלי הון, תעמולה שקרית, ואוננות אלקטורלית שמובילה לרגשות אשם ובכי? מצד אחד, אם באמת הבחירות הן פורנו, ומעודדות התנהגות כפייתית קולקטיבית – יידרש טיפול מעמיק של גמילה ומציאת תחליף מוחשי יותר ליצר.

ערכים הדרושים למערכת יחסים בריאה המובילה להעמדת דור המשך – אחריות, כבוד הדדי, ואמון – יקבלו משקל עצום בחיי היום-יום שלנו; לא רק במערכות היחסים האינטימיות שלנו, אלא בבחירות הפוליטיות שלנו ובהשלכותיהן. מצד שני, חשוב גם לקחת בחשבון, שאולי אוננות חסרת אחריות מול פורנו לא בהכרח מובילה לגיהינום וסבל נצחי; ואם כן, אז כמו שכבר אמרו רבים – הגיהינום כבר כאן.