בהקדמה ל"מארדי והמסע לשם", הרומן השלישי שפרסם, כתב הרמן מלוויל (1891-1819): "לא מזמן, לאחר שפרסמתי שתי עלילות מסע בפאסיפי, אשר התקבלו בחוגים רבים בספקנות, עלתה בי המחשבה שאמנם עלי לכתוב רומן הרפתקאות פולינזי ולפרסמו ככזה; ולראות שמא אפשר והבדיון יתקבל כאמת; מה שבמידה מסוימת יהיה היפוכו של ניסיוני הקודם. המחשבה הזו היתה הנבט לאחרות, אשר הסתכמו במארדי".
כדי להבין מה עומד מאחורי שורות אלו, שסללו את הדרך לכתיבתו של אחד מהרומנים המודרניסטיים הגדולים ביותר, "מובי-דיק", יש ללכסן מבט אל אותן "שתי עלילות מסע בפאסיפי", שהוזכרו באותה הקדמה.
הרמן מלוויל נולד למשפחה אמידה שירדה מנכסיה עקב מות האב. בשל הדלות הכלכלית שאליה נקלעה משפחתו, נאלץ כבר מגיל צעיר לנסות את כוחו ומזלו במגוון משלוחי יד; לאחר ניסיון קצר בהוראה, שם פניו אל הים, ושימש כמלח בצי הסוחר ובצייד לווייתנים. הפלגתו האחרונה הייתה מרה במיוחד: מתוסכל מיחסו של קברניט הספינה האכזר, ניצל מלוויל עגינה קצרה באחד מאיי פולינזיה ונמלט מהספינה בחברת מלח נוסף. הוא בילה במשך מספר חודשים בין שבט אוכלי אדם, נמלט גם מהם והתגלגל לספינה אחרת, שאליה הגיע בדיוק בזמן כדי לקחת חלק במרד. מששב מלוויל לחופי אמריקה, העלה את קורותיו על הכתב. אלה הפכו לשני ספריו הראשונים – "טאי-פי" ו"אוֹמוּ" – שהקנו לו הצלחה רבה בקרב קהל קוראי האנגלית משני צידי האוקיינוס האטלנטי.
צאצא של הברון מינכהאוזן?
עם זאת, היו שפקפקו באמיתות הדברים, הרעיון של "מלח כותב", נראה אקזוטי מדי ובדיוני מדי עבור האליטה המשכילה של התקופה: מבקר ספרות בן אותו הזמן טען שלמשפחתו של מלוויל האמריקאי יש כנראה שורשים גרמניים המגיעים עד לברון מינכהאוזן; הוצאת ספרים לונדונית שפרסמה את כתביו ביקשה ממנו לספק מסמכים שיוכיחו את אמיתות עלילותיו כדי לצרפם למהדורות הבאות; בהקשר זה ניתן להזכיר סופר יורד ים אחר, ג'וזף קונרד, מחברן של יצירות כגון "לב האפלה" ו"לורד ג'ים", שטען שתיאוריו הימיים של מלוויל מעידים על בורות גמורה בהווי חיי הים, ושהוא אינו מאמין שהאיש שירת על ספינה מימיו.
אם נרצה ללמוד על תהפוכות האמת והבדיון עליהן מדבר מלוויל בהקדמה ל"מארדי", נצטרך להניח גם לקנאת הסופרים של קונרד שלא הרבתה חוכמה, וגם לשמרנות המתנשאת של המבקרים. אך יש לציין שתי עובדות שעליהן אין עוררין: האחת היא שמלוויל אכן שירת מספר שנים על ספינות ובאמת חווה את האירועים שעליהם כתב, והשנייה היא שהאיש היה שקרן גמור.
- הרמן מלוויל
לא נתן לעובדות להפריע לו
מלוויל הצהיר שאת שני ספריו הראשונים כתב כזיכרונות כפשוטם. צורתם, כך הוסיף, נבנתה במהלך הפעמים הרבות שבהן סיפר על קורותיו לחוגי משפחתו וידידיו. אולם כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת החלו חוקרי ספרות לגלות שמלוויל לא הסתפק במאגר הרפתקאותיו שלו בלבד, ושזר לסיפוריו, תוך שינוי מחוכם של נתונים ועובדות, שלל אירועים והתרחשויות שבהם מימיו לא נטל חלק, והציג אותם כשלו. ולא זאת בלבד, אלא שהרבה מהפרטים ומהתיאורים שהופיעו בכתביו אינם אלא העתקה מספרים אחרים. ועם כל זאת, חשוב להדגיש, שלא מדובר בגנבה ספרותית ולא במעשה רמייה.
ב"ג'ימי רוז", אחד מסיפוריו הקצרים, מתאר מלוויל את מליצותיו המתוחכמות של גיבור סיפורו, שידע היטב לדבר ללבם של אנשים, כ"פלגיאט שכולו שנינות". כזאת הייתה הפואטיקה של מלוויל. אותם חוקרים שגילו את המקורות שמהם בנה מלוויל את סיפוריו שלו, גם גילו שתחת ידו הכותבת הם עברו שכתוב ועיבוד יצירתיים, שהפכו אותם סוחפים ומעניינים בהרבה.
בהתעלמותו המכוונת, המעט מזלזלת בהבחנות הברורות בין בדיון לאמת, הביא למעשה מלוויל את המודרניזם אל היצירה האמריקאית; הוא כתב על חייו שלו, אך לא הרשה לעובדות לבלבל אותו. כך יצר קולאז' של חוויות, מעשיות, גוזמאות, סגנונות ושלל היבטים וצורות ספרותיות, המגלמות בהתלכדותן את החוויה האנושית. חיי האדם שעליהם כתב מלוויל הם של אדם הכותב את עצמו. האדם כיצירת אמנות.
