גארי יורופסקי, הדובר הרשמי של הטבעונות בשנים האחרונות, חזר מביקורו בישראל לארצות הברית, ואנחנו שבנו לשגרה. הביקור שלו עורר את הסערה המתבקשת ונראה שהוא הצליח לעצבן את כל הקשת ה"סוגנית", כפי שהוא קורא לה: צמחונים וקרניבורים.
עכשיו גם אני יכולה לסמן וי על נוכחות בהרצאה הכי מדוברת בעולם, מאת ה"גורו" הטבעוני. ההרצאה נערכה בחודש שעבר במכללת ספיר, ואם להודות על האמת – לא היתה משהו. יורופסקי איחר בעשרים דקות, וכשכבר הגיע ודיבר היה נראה היה שהוא מת לגמור כבר את המשמרת. לקראת סוף ההרצאה הוא אפילו הצליח להיכנס לעימות עם סטודנטית, לצחוק עליה לפני כולם, ולהכריז על סיום ההרצאה בברכת "Go To Hell" נמרצת.
אולי ההרצאה לא היתה מוצלחת בגלל שזו רק מכללה קטנה בפריפריה, ואולי כי יורופסקי העסוק כבר ביקר באוניברסיטת בן גוריון באותו בוקר. אך במקומות אחרים בארץ, הוא הצליח יותר, בעיקר לעצבן לא מעט סטודנטים, עיתונאים ואנשי ציבור בהתבטאויותיו הקיצוניות. ההתנגדות התקשורתית ליורופסקי הגיעה דווקא מצד קהל אינטלקטואלי – לא מצד אלו שמתנגדים לו רק מפני שהם רוצים להמשיך לזלול ולסבוא באין מפריע.
אבל בינינו, האם לא מסתתר בכל אחד מאיתנו, אי שם עמוק בפנים, איש או אישה קטנה שרוטנים על המטיף הצדקני עם המבטא האמריקאי? הרטוריקן המתנשא ממישיגן שבא להגיד לנו כמה אנחנו רעים, ועוד העז להשתלח בעיתונאי משלנו?
מי הזיז את הפולקע שלי?
אחרי הכל, להירתע מאיזה קוקו שקורא לנו מפלצות חסרות מוסר זה די הגיוני. מי הוא שיבוא ויתנפל עלינו? מצד שני, בואו נודה על האמת: מדובר בסך הכל באוכל! לעומת הרג אכזרי של מיליוני חיות – גם אם דובר הצדק שלהם הוא פנאט ופרובוקטור – ויתור על בשר הוא לא ענין של חיים ומוות מבחינתנו. בין טענות הנגד לטבעונות אי אפשר למצוא טיעון אחד עקרוני בעד אכילת חיות. אז למה לא נעשינו כולנו טבעונים כבר מזמן?
יש הרבה סיבות לכך – אישיות, משפחתיות, חברתיות. סיבה נפוצה לאנטגוניזם, היא העובדה שזה מרגיז כשאחרים קובעים בשבילנו מה נכון לעשות בנושא מסוים. זאת עוד לפני שחשבנו עליו בעצמנו וגיבשנו עמדה כלפיו. הסוגיה מורכבת עוד יותר כשמתברר שאנחנו משתפים פעולה עם זוועה תעשייתית, ואף פעם לא נעים, להסתכל לאמת בלבן של העיניים.
אבל יש סיבה בסיסית יותר: המאבק יכול להיות צודק ונכון ככל שיהיה – זה פשוט מרתיח כשנוגעים לנו בצלחת, כי מדובר בהרגלים הכי אישיים שלנו. הרבה לפני ה"אני אעשה להם דוקא", זה טבעי להתעצבן כשגולשים לנו למרחב הפרטי, ולא משנה מאיזה סיבה זה קורה. בדיוק כמו שאני לא אוהבת ששואלים אותי מה אני אוכלת בתור צמחונית (גילוי נאות), ובדיוק כמו שמטריד אותי עד לשיגעון כשהמטפלת של סבתא שלי מסדרת לי את המיטה בבוקר אחרי לילה שאני ישנה אצלה. הזעקה הקיומית: "זה שלי, ואל תגעו לי", היא אולי המחאה הראשונה שאנחנו מבטאים כבר בתור תינוקות בני פחות משנה.
אני בנאדם רע?
זה טוב, בריא ונכון לעמוד על הזכות לקיומו של מרחב פרטי. אבל מתברר שהזכות הזו תופסת מקום מרכזי מדי בחייהם של רבים מאיתנו. ההוכחה – היא מצליחה להשתיק את חיישני הצדק שלנו, גם כשמדובר בבעיות מוסריות.
אז אולי לא צריך להילחם על המרחב הפרטי בכל מחיר? אולי צריך להפעיל שיקול דעת, להתעלות מעבר להקנטות הילדותיות ולשאול – האם מה שאני עושה מוסרי בעיני? ואם לא, אולי כדאי לפעול בהתאם? מה בעצם מפחיד כל כך לשאול ברצינות, לפחות פעם אחת בחיים: האם יש סיכוי שיום אחד אהיה צמחוני או צמחונית? טבעוני או טבעונית?
כצמחונית אני נתקלת שוב ושוב בתופעה שחוזרת על עצמה בשיחות וברשתות החברתיות: אנשים מביעים זעזוע עמוק מ"התחקיר שהראו בכלבוטק", ולחילופין משתפים אותי, החברה הצמחונית-מחמד שלהם בסיפור מרגש על אהבת אדם לחיות. צר לי, אוכלי בשר יקרים, אבל הסיפורים האלה לא עושים כלום, מלבד להשתיק את המצפון שלכם. הם עוזרים לכם לאכול את הביס הבא בשקט, כאילו שאתם את שלכם כבר עשיתם. וזה לא מפחית מהסבל בעולם. להיפך.
