מהפכה, אני ויתרתי

מאת:תמה קרודו
שתפו

לפני חודשיים פרסמתי במדור זה את סיפורם של גברים הומוסקסואלים שרצו צדק חברתי בחדר המיטות – תערוכת "מבט גאה" בגלרית גבו בתל אביב. לאט-לאט נחשפים עוד ועוד אמנים עם אג'נדה פוליטית ברורה ובועטת, ויצירותיהם נהנות מאינטליגנציה חדה ואחראית יותר ממה שהתקשורת והאמנות הקונפורמיסטית הציעו לנו בשנים האחרונות.

הפעם יהיו אלה ההצגה "מרה סאד" – בוגרי שנה ג' ללימודי משחק בניסן נתיב ולהקת "ויתרתי". האפיון הבולט של האמנות 'הזו', אם ניתן כבר לאפיין אותה, הוא שלא ממש אכפת להם שלא יחבבו אותם. מי שקשה לו לשמוע את האמת, שילך.

אסירי מהפכה משוגעים

יום שישי בצהריים, אולם צוותא ת"א – הסטודיו למשחק של ניסן נתיב מציג את "מארה סאד". על במה צפופה באותם צהריים חמימים, שיחקו לא פחות מ- 17 תלמידי שנה ג' של ניסן נתיב. את העיבוד למחזה "מרה סאד" מאת פיטר וויס, עשה הבמאי והיוצר הישראלי אבי גיבסון בר-אל.

כזכור, מרה היה לוחם צדק במהפכה הצרפתית. (תמונתו המפורסמת של הצייר ז'אק לואי דויד מתארת אותו בימיו האחרונים). מארה הטיף להריגתם של כל תומכי המלכות, ולכן צבר לו אויבים רבים. אחת מהן הייתה שארלוט קורדיי (שחקנית: נטלי אליעזרוב), שסיימה את חייו כאשר היא דוקרת אותו בליבו ושמה קץ לחייו ולמהפכה.

על במת עץ קטנה, התרוצצו כל אותם 'אסירי מהפכה משוגעים', רצים אחוזי טירוף, במעגלים של ייאוש. ה'משוגעים' – תלמידי ניסן נתיב, כללו כומר נכה, זמרת זונה, חולה מין ועוד – שלל מטאפורות לכל אותם אזרחים שמאסו בשלטון המלוכני.  במרכז הבמה, שוכב מרה (שחקן: אור בן מלך) בתוך אמבטית פח פשוטה, כשהוא כותב את מאניפסט המהפכה. גונח מכאבים ובעל מבט חלול בעיניו, זועק השחקן לקהל הישראלי הצעיר – ראו! אני הוא אתם – צעירים מיואשים שמאסו בשלטון. כובשים, לוחמים, מחוסרי צדק אנושי, ומפוחדים מי ששולטים בנו. וכדי לנשל אותם מהשלטון, הסבל וההקרבה יהיו מנת חלקנו.

אבי גיבסון בר-אל, הבמאי, המעבד והכירואוגרף של ההצגה, סיפר לי על ההשראה לכתוב טקסט חריף שכזה"העיבוד הוא חלק מתהליך עבודה של תפיסת העולם שלי. המחזה במהותו מדבר על שחרור מדיכוי והתמודדות עם דיכוי – הדיכוי של החולים, הדיכוי של המהפכה. הקיץ הוא רק סַמַן של מה שקורה בחברה הישראלית; היא לא בנויה כמדינת רווחה. אנחנו מדכאים וכובשים אבל גם מטושטשים ולא עצמאיים לדעותינו האישיות. המהפכה צריכה להיות החזרת טוהר המידות שלנו בהקשר לפעולותינו בשטחים. אנחנו, בתור חברה, צריכים לעמוד מול התוהו ובוהו הזה ולהגדיר מחדש את דרכי המוסר שלנו – להבחין באופן מובהק בין טוב לרע. החברה הישראלית מחנכת למיליטנטיות ועדריות, ומתוך זה אנחנו ממשיכים להיות מֶקרבנים ומשקיעים תקציבי עתק לביטחון וחימוש".

קונפורמיסטיות מטומטמת

יום שישי בערב, להקת "ויתרתי" בלבונטין 7, תל-אביב. "ויתרתי", להקה בת שנה, מורכבת משלושה גברברים אנרגטיים, שמתחילים את הופעותיהם במדי צה"ל/צופים/נוער עובד. הסיום, נעשה בשלל דרכים יצירתיות: צולבים את אחד מחברי הלהקה כקדוש מעונה, גורמים לקהל לנגב חומוס מגופו של הסולן, או פשוט שואלים במבט חדור וקשוח – אני כבר ויתרתי, ואתה? שיר הדגל שלהם הוא "מוטי, 31, אזור המרכז".כששאלתי מי הם קיבלתי את התשובה הבאה, וכך גם אתם: "יונתן – יוצר וחוץ מזה עובד בערוץ הספורט. נמרוד – הוא חלאה – ומתופף ב-17 הרכבים ומלמד תופים. ואני – שחקן, תסריטאי ובמאי מתחיל (איתי, סולן הלהקה)".

אז על מה יש לוותר? על 'כלליות', על שאיפות שלוקחות השראה מרוב ישראלי מסומם תקשורתית, על קונפורמיסטיות מטמטמת ועל הפחד למות בסוף, ולהבין שבזבזנו את הזמן על בירה אירית לא טעימה בכלל. להקת "ויתרתי" הם הבשורה הקשה שמזכירה לנו את זה. שצועקת עלינו בפרצוף, כי כנראה כבר הסתממנו ואנחנו לא מצליחים לשמוע. והם עושים את זה טוב.

המילים שלהם לא בורחות לשירה מחאתית ברורה, מצליחות להצחיק, וגם תוך כדי לשיר את הבכי של כולנו. והדבר שהכי חשוב להם הוא שהקהל ירקוד כמה שיותר. הם דוגמה ראשונית לשפה חדה ובועטת שנוצרה כאן; שפת רחוב-ישראלית-סטודנטיאלית-חדשה. אין לה הגדרה ברורה, לשפה הזו, היא נבנית בין חברים, בסמטאות ירושלמיות, בישיבות צהריים באקדמיה ובירה בחוף של תל-אביב. היא שפה ברורה, לא מתנצלת, ויש בה משהו חי ובועט שיודע את האמת. היא קצת סלנגית, אבל יציבה ובוגרת, מתוחכמת אך גם איננה פוחדת להיות קצת אינפנטילית ופשוטה. ובעיקר, היא יודעת לצעוק  – אתם מטומטמים שהאמנתם לשקר הקפיטליסטי שבולע את כולנו.

תקווה קטנה

בואו נודה ש'מחאת הקיץ' כבר נשמעת לנו כמו איזה פסטיבל וודסטוק שנוכל להתגאות בו עוד עשר שנים מול הילדים. דוגרי, היה מגניב. חאפלה תל-אביבית עם שיחות של 'מדברים על גורלנו'. בירות, פיצוחים וקהל אפרו-אמריקאי שנחת היישר מלוינסקי, כדי להשלים את האווירה האקזוטית. אמרגנית החגיגה, דפני ליף, כבר חזרה מסיבוב הופעות באנגליה כשהיא מנסה לייצג את ישראל ב"שבוע האפרטהייד" הבינלאומי והזכירה לנו שבפוליטיקה יש נחישות, ידע קצת פחות. וגם ככה כל הפוליטיקאים עסוקים עכשיו בלהפחיד פַּרְסים, אז המחאה שקטה. בינתיים עושים אמנות ומקווים לטוב.

האמנות, בשונה מהפוליטיקה, נוצרת באותנטיות, בדרך כלל מתוך תשוקה, כעס, ייאוש. אבל היא יציבה יותר, אמיתית ומרגשת, ויש לה מה לומר על פוליטיקה מושחתת. ולא כמו בעמדת הנאומים בכנסת, אפשר להסתכל על הבמה ולא להרגיש שמשקרים לך. היא כאן, על במות קטנות, בברים אפלים, קטנה אבל גדולה. חפשו אותה.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות