"כל הסיפורים המופיעים כאן אכן התרחשו במציאות" מכריז דנקנר במהלך הספר "השאלה היא – באיזו מציאות". על הטווח הזה שבין ריאליזם לבדיון נמצא הספר המופלא "מגע הקסם של הבל גאגין". דנקנר חוזר אל העשורים הראשונים למדינה כדי לספר על העולם הזעיר-בורגני של ילדותו בירושלים, שסובב סביב בתי קפה, חנויות קטנות ושכונות מתפתחות בהן כולם מכירים את כולם. עולם זה כולל בעיקר יוצאי פולין, גרמניה, רוסיה שחיים יחדיו, לשמחת הקוראים, בחוסר הרמוניה מוחלט, מה שגורר תככים, מזימות, ורכילויות מרושעות המעוררים צחוק גדול. על כולם מנצח הבל גאגין, שילוב בין פקיד ביטוח לרוצח שכיר, איש לח"י לשעבר שמשקיע בהווה את מוחו הקודח בנסיונות קלוקלים למצוא פתרונות לבעיות אישיות, כאלו או אחרות, של תושבי העיר.
דנקנר לא רק מתאר עולם, אלא מצליח בכשרון רב להחיות מחדש את אותה תקופה. זה לא משנה מה היה ומה לא היה. לנגד עיני הקורא מתגבשת בצורה מאוד ברורה וחיה העיר הקרתנית עמוסת רוכלים, פקידים, מלצריות קשות יום, דון ז'אנים דה לה שמאטע וילד אחד שיודע להתבונן היטב בסביבתו ולתאר, גם את הצדדים הנוגים שלה, בכשרון הומוריסטי אדיר.
העולם שהוא מתאר רחוק מכללי הפוליטיקלי קורקט. זה עולם אשכנזי שבו מזרחיים הם "נישט פון אונדזערע" (לא משלנו) ונשים הן אובייקט מיני ברור (למשמש מלצריות בבתי הקפה זה סוג של תחביב ברור). על אף סלידתי מכללי העולם ההוא, דנקנר מצליח לשמר מבט נוסטלגי על אותן שנים, בשפה שמזכירה את יצירותיו של אפרים קישון. הוא מספר על בעיות בתחום המראה של אחות רחמנייה ("היא לא היתה קשורה בשום דבר ועניין עם המילים יפעה ועדינות. למען האמת, אילו שתי המילים הללו היו נשאלות לדעתן, הן היו מביעות התקוממות מול נסיון להדביק אותן לרבקה"), של גבר מתבגר ("זה לא שנשים ירקו על המדרכה כשחלף על פניהם, אבל זה גם לא שלא"), מתאר את ההיסטריה של אמו פן בלון הגז בסיפולוקס יתפוצץ במהלך החלפתו ("ובזווית עינה כבר היתה מוכנה הדמעה שבה התכוננה לציין את האבל על עצמה"), את הסיפורים שדרכם אביו ביקש להרשים אותו ("השאלה אם האמנתי לסיפורים האלה על הקריירה המפוארת של אבי ככדורגלן מחייבת תשובה מורכבת. היא מורכבת מהמילים לא ולא"), והדרך בה אכל ("בפה פתוח כשהוא נוקט מדיניות של שקיפות מלאה לגבי הרכב מזונו ודרכי לעיסתו ובליעתו"). הוא מתאר אנשי מעמד בינוני מהוגנים לצד אנשי עולם תחתון (ולשם כך הוא מעלה מן האוב את המילה האדירה "אונטרוועלדניקים"), גנבים ופורצים בלתי מזיקים בעליל ("פורץ מקצועי לא משאיר כל כך הרבה טביעות אצבעות" נזף השופט "בפעם הבאה תקנה זוג כפפות. אתה יכול לרשום את זה כהוצאה"), ולא חוסך את שבטו גם מעצמו ומתאר, למשל, את בורותו האדירה בתחום המתמטיקה ("מורים פרטיים נחבאו בפריפריה של בית שמש וניצלו את הטופוגרפיה ההררית כדי להסתתר"). כל אלו יחד הופכים את הספר לא רק להומורסקה גדולה אלא גם למפגן לשוני מרהיב ולאחד הספרים המהנים של השנה.
